פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים קנג כב

שולחן ערוך

אדם שהוא רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואחר כך העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר איבד זכותו אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפוק לתת מה שהיה נותן ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה חוזר למצותו

מפרשים

מגן אברהם

(מט) חוזר למצותו:    ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח [ראב"ח ח"ב ע'] אם לא שיש טענה למערער ואפ"ה אם יש טענה שלא לשנותו אין משנין [שם] ואם יש שם ראיה ברורה שנתיאש ממנו אבד חזקתו (שם) וה"ה לפרנס שעבר מחמ' אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור האונס הראשון חוזר לשררותו [כ"כ התוס' ביומא דף י"ג ] ודבריהם צ"ע דמ"מ אמאי איצטריך תלמודא למיפסק כר"י הא ר"מ נמי מודה בזה דראשון חוזר לעבודתו ואפשר דבא לומר דלא יהא לשני שום כבוד מפרנסות משום איבה דראשון וצ"ע [אח"כ מצאתי שהקשה מהרש"א קושיא זו] ומשמע במרדכי פרק חזקת הבתים דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצח וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות רוצח:

באר היטב

(לב) אונס:    וה"ה לפרנס שעבר מחמת אונס כשיעבור האונס הראשון חוזר לשררתו. ואי עבר מחמת עבירה אפי' ששגג אינו חוזר ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח. ואם יש ראיה ברורה שנתייאש ממנו אבד חזקתו ועיין מגן אברהם וע"ל ס"ק כ"ז.


משנה ברורה

(קיב) שהוא רגיל - ר"ל שהחזיק בה ברשות הקהל [ובתשובת רדב"ז ח"ד סי"א כתב דאפילו לא הרשוהו בפירוש אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו הוי חזקה]:

(קיג) היה סיפוק - היינו שגם באונסו או בעניו היה סיפוק בידו לתת כפי מה שרגיל:

(קיד) ונתרצה וכו' - לאו דוקא נתרצה בפירוש אלא כל שסיפוק בידו ולא חפץ ליתן איבד זכותו ונקט נתרצה משום סיפא:

(קטו) חוזר למצותו - ואין לשנותו אפילו מע"ה לת"ח אם לא שיש טענה גמורה למערער. אך אם יש ראיה ברורה שכבר נתייאש מזה אבד חזקתו. כתבו הפוסקים דה"ה פרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור אונסו חוזר לפרנסותו ואין ליתן לשני שום חלק בפרנסות משום איבה דראשון ומ"מ אין לנהוג בזיון בשני ויתנו לו שום מינוי של כבוד בצרכי צבור. אם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג אינו חוזר לשררותו כדקי"ל במכות [י"ב] לענין רוצח שגלה לעיר מקלטו ושב דאינו חוזר לשררותו שהיה לו מקודם [מ"א] והא"ר מסתפק בזה דאפשר דדוקא ברוצח ע"ש ועיין בריטב"א שם מה שכתב בזה:

ביאור הלכה

(*) שהוא רגיל:    עיין במ"ב ועיין בחושן משפט סי' קמ"ט בפתחי תשובה מה שכתב בשם שער המשפט שהביא מס"ח דאם אחר רוצה להוסיף במעות הרשות בידו [אם לא שזיכו לו הקהל בפירוש גם בענין זה] ולפ"ז מיירי הכא שהאחר לא הוסיף במעות על הראשון או דמיירי שזיכו להראשון בפירוש שלא יהא אחר יכול להוסיף עליו. אכן בתשובת רדב"ז ח"ד סימן י"א מבואר דלא כדבריו ע"ש וצ"ע למעשה:.


(*) אבל אם כשנתנו לשני וכו':    לאו דוקא לענין גלילה דה"ה באחד שיש לו חזקה שיתפללו הצבור בביתו ומתוך אונס שנאנס בעה"ב הוכרחו להתקבץ במקום אחר לא אבד חזקתו וכשיעבור האונס יתפללו שם [תשובת ראנ"ח וע"ת] וכן כל כיו"ב:.


(*) חוזר למצותו:    לכאורה אפילו העשיר הראשון בתוך זמן שכירות השני נמי חוזר למצותו תיכף דומיא דכהן גדול שאירע לו אונס ביוהכ"פ ומינו אחר תחתיו דחוזר לעבודתו תיכף כשנסתלק אונסו ואודות התשלומין מסתברא שישלם כפי ערך הזמן שיש עדיין בהשנה. איתא בב"י בשם המרדכי דאין שייך ירושה במצות אלא כל מי שיתן יותר לצדקה הוא הזוכה עכ"ל ועיין בכנה"ג שכתב דאם היה המנהג בעיר שכל מי שהחזיקוהו קהל באיזה מצוה הרי הוא לו ולזרעו יעשו כמנהגם. עוד כתב דאם קנה מצוה לזמן קצוב ומת תוך הזמן יורשיו נכנסים במקומו לזמן הקצוב ועיין בברכי יוסף אות י"ב מה שהביא בשם תשובת כנה"ג דהבן קם תחת אביו במצות ואין בידי אותה תשובה לעיין בה ועיין בספר חקרי לב בסימן נ"ג מה שהאריך בזה:.





▲ חזור לראש