הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן קנג

סימן קנג

[מג"א ס"ק ב'] מנביאים וכתובים והכא מיירי על כרחך ג"כ אף בחומשים העשויים בגלילה כדמוכח מסעיף ג' דס"ת שנמצא בו טעות דינו כחומשים:

[שם בא"ד] לכן נ"ל דאסור ליקח כוונתו ע"כ אף לדעת היש מתירים בס"ת לקנות קדושה אחרת כיוצא בה מ"מ הא אסור דהוי בכלל מורידים מקדושה והא דלא נקט בהיפוך לדעת א' בס"ג דאסור לקנות כיוצא בו דמ"מ מותר לקנות בדמי נו"כ חומשים צ"ל דלא פסיקא ליה להמג"א להחליט הדין להתיר. אך באמת נלע"ד ראיה ברורה להתיר דהא מבואר מגילה דף כ"ז דמותר לגלול במטפחת נו"כ לחומשים ע"ש בסוגי' דמדמו להדדי לענין מכירה וא"כ לשיטת הר"ן דאסור לקנות כיוצא בה והיכא דאיכא לעלויי בודאי אסור הוה במטפחת לגלול כן הדין. וע"כ הכא דמותר לגלול חומשים דהוה בכלל מעלין וממילא גם לענין מכירה מותר כנלע"ד:

[עטרת זקנים ס"ק א'] (מהרש"ל) וע' במג"א סי' קנ"ד סקי"ד:

[מג"א סק"ד] היינו כשאין להם בה"כ אחר. הדברים תמוהים מאד דהא המג"א בעצמו לקמן ס"ק ל"ג דהוא חומרא בעלמא אבל מדינא שרי. ואף אם נימא דכוונת המג"א דמלישנא דהרמב"ם פי"א מהל"ת שכ' שרצו למכור וכו' דמשמע דאפילו חומרא ליכא וע"ז כ' לחלק דלקמן מיירי שאין להם בהכ"נ אחר. וכ"נ מדברי המג"א ס"ק י"ז דנראה באור דבריו שם שמביא ראיה דלקדושה חמורה מותר למכור אף שאין להם בהכנ"ס אחרת מההיא סוגי' דב"ב שהוא הך דינא דסי"ג דמשמע דאין נכון לעשות כן דאמרי' דירתי' דאינשי לא מזבני דמשמע דאין אורחא בכך אבל איסורא ליכא והרי התם מיירי דליכא בהכנ"ס אחר ע"ש. אבל באמת קשה לי דהא המג"א לשיטתי' בסי' קנ"ב ס"ק א' דעתו דאפילו איכא בי כנישתא אסור דלא כהט"ז שם ע"ש והכי מבואר ג"כ דעת המג"א מבואר ג"כ דעת המג"א סימן זה ס"ק ט"ז ודו"ק הרי מיירי הסוגי דב"ב אף ביש להם בהכ"נ אחר ואפ"ה אסור למכור וצ"ע:

[סעיף ז'] אא"כ תלו אותו בדעת היחיד ואם יש חבר עיר ע' בבית ישראל ובשו"ת פני משה ח"א סי' ל"ב:

[מג"א ס"ק יח] ולא הבינותי ותמיה לי על תמיהתם דנראה פשוט כוונת המ"ב דמלשון הר"ן והרמב"ן שכ' בנו אותה אדעתא דכ"ע דמשמע שאם היה בשעת הבנין כפר אף שאח"כ נקבצו הרבה ממקומות אחרים להתפלל מ"מ הוי כפר ואזלינן בתר התחלה אבל מלשון הרא"ש שכ' מסתמא הקדישו. משמע דלא תליא כלל בשעת בנין אלא כל שנעשה אח"כ כרכים הקדישו אח"כ אדעתא דרבים כנלע"ד פשוט בכוונת המ"ב ובעיקר דין כבר נזכר מזה בב"י בשם נ"י בפשט הסוגיא דא"ר אשי האי מתא מחסי' אדעתא דידי קאתו היינו כיון שבאו רק אדעתא דידיה ללמוד ונעשה אח"כ כרכין אבל בשעת הבנין היה כפר מותר למכרה ע"ש:

[סעיף י'] יש אומרים דיחיד בשלו בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ס"ד מסתפק די"ל דלא נאסרה מכירת ס"ת רק לאיש שמצווה על כתיבתו. אבל אשה דאינה מצווה על הכתיבה אפשר שאינה בכלל איסור המכירה עכ"ל:

[מג"א ס"ק כז] כתוב במ"ב אם בנו בהכנ"ס חדשה לכאורה תמוה דהא כבר כ' בהגה ס"ז דכ"ז מיירי שיש להם בהכנ"ס אחרת וע' במג"א שם שעכשיו בנו בשביל זה בהכנ"ס אחרת אבל בלא"ה אף למכור בזט"ה במאה"ע אסור. וא"כ הא דפליגי במתנה היינו ג"כ שבנו בהכנ"ס אחר ואפ"ה לולי הך סברא דאי לאו דעביד להו נייח נפשי' היה אסור. ולא הוי אמרי' דפקע על בהכ"נ אחרת ואם כן נסתר סברת המ"ב וצ"ל להמעיין בהר"ן דעיקר סברת המ"ב הנ"ל הוא מדברי הרמב"ן שכ' הכל לפי יסודו דלמשתי בי שכרא משום דזטעה"ע במאה"ע רשאים להפקיע קדושה בהכ"נ בכדי וא"כ ע"כ מיירי דבנו בהכ"נ אחרת דאל"כ מ"ש דלסתרו דאסור ולדבריו באמת מיירי הפלוגתא במתנה בזט"ה לבד. אבל לדעת הר"ן דההיתר למשתי בי' שיכרא דהקדושה חלה על המעות והך קדושה היא קלישה ויש בידם להוציא לחולין. ובלא"ה ל"ק מהך דאסור לסותרו דשאני התם דליכא חליפין שיחול קדושה עליו וא"כ י"ל דהפלוגתא במתנה מיירי בלא בנו בהכנ"ס אחרת ומש"ה צריך לטעמא דאי לאו דעבוד להו נייח נפשי'. אבל אם בנו בהכנ"ס אחרת. י"ל דבלא"ה מותר דפקע קדושה על הבהכנ"ס אחרת ולפ"ז י"ל דהך דינא דהמ"ב ממנ"פ מותר לדעת הרמב"ן מותר דבזטה"ע במאה"ע יכולים להפקיע קדושה בחנם אם בנו בהכנ"ס אחרת ולדעת הר"ן הוי הפקעה על בהכנ"ס אחרת. והא דפסקי' בהג"ה ס"ו כהרמב"ן והכא פסקי' במתנה דוקא זט"ה במאה"ע כהר"ן היינו דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא אבל דינא דהמ"ב מותר בממנ"פ ועיין:

[סעיף י"ב] למכור זכותו לאחר. עיין מג"א לעיל סי' קל"ו:

[מג"א ס"ק ל"ח] היינו מצד התקנה. ע' תשו' מאמר מרדכי סי' ג' וד':

[סעיף ט"ו] אינו יכול לאוסרה אם יש בהכ"נ אחרת באותו העיר יכול לאסרה תשב"ץ חלק ד' בטור הראשון סי' ז':

[מג"א ס"ק מ"ו] אסור ואם נתנה האשה. תמור' כ"ט [שם] ואם נתן. שם:

[שם] ואם עשתה. תמורה ל':

[שם] והאומר לזונה. תמורה כ"ט: