באר היטב על אורח חיים קנג
סעיף א
עריכה(א) בה"מ: בסי' צ' סעיף י"ח משמע דמותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו. מ"א.
(ב) בה"כ: דוקא בה"כ שאין קובעין מדרש ללמוד אבל בה"כ דידן שקובעין שם מדרש בלמוד שעה אחד דינו כבית המדרש ומותר לעשותו מדרש תשובת דבר שמואל סי' שמ"ו.
סעיף ב
עריכה(ג) וכתובים: משמע דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו. וצ"ע דביורה דעה סי' רפ"ב סי' י"ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו עיין מ"א.
סעיף ג
עריכה(ד) טעות: כיון שפסול לקרות בו אע"פ שאפשר לתקנו. ב"י.
סעיף ד
עריכה(ה) מתירים: הדיעות אלו איירי בשאר קדושות אבל בס"ת פסק ביורה דעה ריש הלכות ס"ת דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת ע"ש עיין מ"א והמחבר יד אהרן הקשה עליו. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקנו היה בדעתם לכך ואף שלא פרשו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה מה שהשיג על האחרונים בזה).
סעיף ה
עריכה(ו) משנין: הקשה הכ"מ הא קי"ל הזמנה לאו מילתא היא ע"ש ותירץ המ"א הא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותו שלא מדעתן ומ"ש סעיף ח' דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם. וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כנה"ג. ופשוט דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות עכ"ל המ"א. וט"ז כ' דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנות דהזמנה לאו מילתא היא וקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מש"ה בההיא דבנה בית סתם שכתב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מכל מקום לא יצא נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכ"ז שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה אבל הנודר חייב לקיים נדרו ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה במעות עצמן דודאי הזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לבה"כ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה חיוב שלהם הא לא אמרינן אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבה"כ. ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סעיף י"ג דבגבו מעות יכול להוציא לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלם המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד. אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה או שיש בגוף הדבר קדושה אסור אפי' לדבר מצוה מש"ה בלבנים ישנים שהיו כבר בבה"כ אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם עד כאן לשון ט"ז ע"ש. והרא"ם ח"א סי' נ"ג כתב דגביית המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח ע"ש ועיין בש"ך יורה דעה סי' רנ"ט. והמ"א הקשה עליו ע"ש והיד אהרן מיישבו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה ס"ק י"ח מה שמתרץ על תמיהת מ"א על מהר"מ לובלין ועל ס' מ"ב).
(ז) שירצו: אפי' לדבר הרשות והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ"א ט"ז ב"ח. וט"ז כתב דדוקא לדבר מצוה וצרכי רבים נמי מקרי דבר מצוה ע"ש (ועיין נאמן שמואל סי' ק"ח).
(ח) עצים ואבנים: כ' ט"ז דברי רמ"א צ"ע דכיון דכתב בש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעה הקדושה על ידי קניית העצים. גם מ"ש כאן בהביאו עצים מביתם לצורך בנין בה"כ דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא. וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא. ולענין עיקר הענין כבר בארנו דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו אם כן אפי' לא בא ליד גבאי עכ"ל ע"ש ועיין במ"א.
סעיף ו
עריכה(ט) תלמידים: היינו אם יש להם בה"כ אחר. ט"ז.
(י) יתומים: וה"ה יתומות. מ"א עיין בש"ע אבן העזר סי א' ס"ק ב' מש"ש. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים. ב"י ביורה דעה סי' (רפ"ב) [רנ"ב] מ"א.
סעיף ז
עריכה(יא) אחרים: דהאחרים נתנו להם מעות שיעשו בהם מה שירצו.
(יב) בקדושתן: כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה.
(יג) שירצו: אפי' לדבר הרשות כיון שהתנו זט"ה יצא המעות לחולין. ט"ז. וע"ל ס"ק ז'.
(יד) היחיד: זהו קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. ואם אינם מתפללים בבה"כ של כרכים יכולין למוכרם. מבי"ט ח"ג קמ"ג. ובית החיים יכולים למכור. וברמ"מ סי ס"ז כתב דכל דבר השייך לבה"כ כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמא רבים נתנו לזה ולא מצו למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים ע"כ. ומכל מקום לא חמיר מבית הכנסת. מ"א.
(טו) קדושה: כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות עיין מ"א.
(טז) לקדושה קלה: מ"א מוחק תיבות אלו וצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה ע"ש.
סעיף ח
עריכה(יז) שיתפללו בו: ע"ל ס"ק ו'. מש"ש יחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעיף י"ד אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א.
סעיף ט
עריכה(יח) זט"ה במא"ה: ל"ד כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט"ה מיקרי ואזלינן בתר רובא. עיין פני יהושע סי' ד' ומהרשד"ם חי"ד סי' קע"ה. זט"ה אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור הרא"ם ח"א סי' נ"ג.
סעיף י
עריכה(יט) שאוסר: ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן להשתמש בדמיו אא"כ ללמוד תורה וכו'. ומ"מ נ"ל דבתשמישיה לכ"ע מותר היחיד למוכרן להשתמש בדמיהן. וביורה דעה סי' רפ"ב כתוב שם בש"ע הפלוגתא גם בתשמישיה וצ"ע. ואפשר דמ"ש שם ויש מי שאוסר קאי רק אס"ת וכתב המ"א וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנו בתחלה וכמ"ש ביורה דעה סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה. ואם קנאה מתחלה כדי למוכרה וכ"ש אם קבלה בחוב מותר למוכרה. ט"ז. עי' בתשובת גינת ורדים כלל ב' סי' ל"א שכתב דבזמן הזה שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול מותר ליחיד למכור ס"ת בשופי ע"ש. ועיין בחוות יאיר סי' נ"ט ועיין ביורה דעה סי' ר"ע.
סעיף יא
עריכה(כ) במתנה: היינו זט"ה במא"ה ובכרכים אסור. מ"א.
(כא) כמכר: אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור. כתב במ"ב דאם בנו בה"כ חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתה עליהן. עיין מ"א.
סעיף יב
עריכה(כב) זכותו: דוקא אם כבדו הקהל א' בדבר זה אבל אם קנה א' זכות זה יכול למכור לאיש הגון כמוהו. ט"ז.
סעיף יג
עריכה(כג) וגמרו לא: המ"א הגיה בנו יגמרו ולא וכו'. (כד) בה"כ. ומן הדין שרי. מ"א ט"ז וש"ך י"ד סי' רנ"ב.
סעיף יד
עריכה(כה) לשנותה: אפי' לדבר הרשות. מרדכי מ"א.
סעיף טו
עריכה(כו) כלום: היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש ביורה דעה סי' רכ"ד.
סעיף יז
עריכה(כז) אחר: וה"ה מי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער. ול"ד בדברים הנוהגים תדיר אלא אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי וכן כתב הראנ"ח ח"ב סי' ע' ועיין בהר"י הלוי סי' מ"ד ובהר"ש הלוי חא"ח סי' ט' ואפי' בא ת"ח לזכות באיזה מצוה אין מעבירין מהמוחזק אפי' הוא ע"ה ואם מכר זה ביתו לראובן אין בידנו ראיה גמורה שהקונה יזכה באותו חזקה הראנ"ח ח"ב סי' ע' וכל זה לא מיירי אלא כשרוצים להעביר המצות והכבוד לגמרי מהמוחזק אבל אם בא אחר לזכות במצות וגם הראשון יעמוד במצותו אינו יכול לעכב ע"י אע"פ דקצת שהיו מתפללין בבה"כ הראשון מתפללין בבית השני אפ"ה אינו יכול לעכב הראנ"ח ח"ב סי' (ע"ח) [ע']. חברה שהיו לומדין בבית עשיר כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות באר עשק סי' ה' עח"מ סוף סימן קמ"ט.
סעיף יח
עריכה(כח) לחולין: עכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם דהוי כאלו התנה עליהם מ"א. וט"ז כתב שמעתי וראיתי שבני אדם המתנדבים ס"ת לבה"כ הם מתנין ברבים שאינו לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה.
סעיף כ
עריכה(כט) בו: אפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בחושן משפט סי' ל"ז. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בספר תורה של יחיד ואח"כ קנאו הציבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהוחזק שיקרא דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמה טענה ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו כל שבת בס"ת אחרת. ב"ז סי' קפ"ב.
סעיף כא
עריכה(ל) הדיוט: עיין בחות יאיר סי' קס"א. והיד אהרן הרבה להקשות עליו עיין שם וע"ל סי' קמ"ז ס"ק ד' מש"ש.
(לא) מאתנן זונה: אם בא עליה ואח"כ נתן לה מותר. נתנה היא לו אתנן מותר. נתן לה ואמר יהי אצלך עד שאבוא עליך כשיבא עליה אסור. ואם קדמה והקדישתו לבה"כ מותר. נתן אתנן לזכר אסור. אמר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור. ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאתן סולת וכן ולדותיהן מותר. ואם פסק טלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים עיין מ"א ועיין יד אהרן.
סעיף כב
עריכה(לב) אונס: וה"ה לפרנס שעבר מחמת אונס כשיעבור האונס הראשון חוזר לשררתו. ואי עבר מחמת עבירה אפי' ששגג אינו חוזר ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח. ואם יש ראיה ברורה שנתייאש ממנו אבד חזקתו ועיין מגן אברהם וע"ל ס"ק כ"ז.