שולחן ערוך אורח חיים קמו ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קמו · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה, אפילו בין גברא לגברא, ואפילו אם השלים הוא הפרשה.
ויש מתירים לגרוס (פירוש ללמוד) בלחש. ויש אומרים שאם יש י' דצייתי (פירוש שמשימין לבם) לספר תורה מותר לספר (בדברי תורה) (בית יוסף בשם מהרי"א). ויש מתירים למי שתורתו אומנותו. ויש מתירים למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרות ומתחיל לקרות.
ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי.
וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשמעם מפי הקורא.
והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא.
מפרשים
(ג) כיון שהתחיל: זהו דעת הרמב"ם ופשט הגמ' והפוסקים משמע דמשנפתח ס"ת אסור וב"ח פסק דבין גברא לגברא מותר ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך:
(ד) אפילו בד"ת: אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר איסור (רי"ף):
(ה) שרי: אפילו ליכא י' דצייתי [כ"ה ת"ה] כיון דעסיק באותו ענין ובשל"ה מחמיר אפי' לסייע לחזן מתוך החומש ומט"מ כתב דנכון לקרות בלחש עם הש"ץ דא"א לכוון לשמוע כמ"ש סימן נ"ט ס"ד:
(ב) בדברי תורה: אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרוש מדבר איסור עיין ברי"ף ובמ"א. ובד"מ הביא להורות לשואל או לפרוש מדבר איסור ש"ד ע"ש.
(ג) לגברא: וב"ח פסק דבין גברא לגברא מותר ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך (ובשל"ה כתב אם אסור לספר אפילו בין גברא לגברא אף שהספר סגור א"כ מה יענו ליום הדין הגדול והנורא אותן שמספרין בשעת הקריאה אוי להם ולנפשותם והזוהר האריך מאוד בעונשם ע"ש).
(ד) שרי: אפילו ליכא י' דצייתי כ"מ ת"ה ובשל"ה מחמיר אפילו לסייע לחזן מתוך החומש ומ"מ כ' דנכון לקרות בלחש עם החזן דא"א לכוין ולשמוע.
(ד) כיון שהתחיל - והמ"א מצדד לומר דמשעה שנפתח הס"ת אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות ג"כ אסור וכן משמע דעת הגר"א בביאורו דמשעה שפתחו הס"ת כדי לברך אסור לספר:
(ה) אפילו בד"ת - וכן לפרש דבר תורה או להורות הוראה לאדם ששואל אסור ולאפרושי מאיסורא מותר לומר בדרך קצרה אם אי אפשר להפריש ע"י רמיזה:
(ו) אפילו בין גברא לגברא - שמא ימשך הלמוד בעת הקריאה והב"ח מיקל בלמוד בין גברא לגברא ובא"ר מצדד דעם אחרים אין להקל שמא ימשך [ובבינו לבין עצמו המיקל ללמוד אז אין למחות בידו] אך להורות אז הוראה לפי שעה אין להחמיר דלא שכיח כ"כ בזה שמא ימשך:
(ז) אם השלים וכו' - שנים מקרא ואחד תרגום וע' בפמ"ג שמצדד לומר דאפי' אם כבר שמע קריאת התורה בעשרה ג"כ אסור וכן משמע בביאור הגר"א:
(ח) ויש מתירים וכו' - מיירי דאיכא עשרה דצייתי לס"ת מבלעדו ואפ"ה אינו מותר בקול רם לדעה זו כדי שלא יטריד שאר השומעים:
(ט) למי שתורתו אומנתו - היינו דאפילו היכא דאיכא עשרה דצייתי אינו מותר ללמוד בעת הקריאה כ"א בשתורתו אומנתו שאינו מבטל שום שעה מלמודו ועי' בא"ר שהביא בשם כמה ראשונים דהשתא אין לנו תורתו אומנתו לענין זה:
(י) למי שקודם וכו' - טעם שיטה זו דס"ל שכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שכבר קבע עצמו ללמוד אינו מחוייב לפסוק אבל אם לא התחיל מתחלה אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנתו ללמוד בשום אופן כלל [תר"י]:
(יא) שרי - לכל הדעות שנזכרו לעיל כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ אע"פ שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא ומ"מ גם זה אינו מותר רק בלחש שלא יבלבל דעת השומעים [פמ"ג]:
(יב) וכל זה אינו ענין - ר"ל כל הקולות הנזכרים בסימן זה לענין שמיעת הקריאה:
(יג) ופרשת פרה - עיין בבאור הגר"א ופר"ח וש"א שכתבו דאינו עיקר ופרשת פרה הוא מדרבנן מ"מ לענין זה מסתברא דגם לדידהו לא מקילינן כל הקולות הנ"ל:
(יד) והנכון שבכל הפרשיות וכו' - ר"ל אפילו להעביר הסדרא שמו"ת בשעת הקריאה אינו מן המובחר אלא ראוי לדקדק ולשמוע מפי הקורא מלה במלה:
(טו) ראוי למדקדק בדבריו - ופר"ח כתב דמעיקר הדין הוא שאסור לעסוק בשום דבר ואפילו בשמו"ת בשעת הקריאה ואפי' איכא עשרה דצייתי זולתו וכן הביא מ"א בשם של"ה שמחמיר בזה אלא צריך לשתוק ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן דעת הגר"א במעשה רב [ומ"מ לקרות שמו"ת או עם פירש"י בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו] והמ"א הביא בשם מטה משה דנכון לקרות בלחש מלה במלה עם הש"ץ דבלא זה א"א לכוין ולשמוע וכ"כ כמה אחרונים:
(*) ויש מתירים לגרוס בלחש: שיטה זו היא שיטת התוספות והרא"ש אמנם באמת שיטה זו תמוה לכאורה מאד דמאי מהני שיגרוס בלחש שלא יבטל שארי השומעים קה"ת מ"מ גם הוא מצווה לשמוע קה"ת ואם ילמוד את למודו לא יתן לבו לשמוע מה שקורא הקורא ואפילו אם יש עשרה דצייתי מאי מהני לגבי דידיה הא על כל איש ואיש מוטל החיוב דתקנת עזרא ובאמת כבר תמה בזה הקדמון בעל שבולי הלקט על שיטה זו בסימן ל"ט והובא בב"י ומפני זה דחאה מהלכה. ולולא דמסתפינא הו"א דשיטה זו מיירי שכבר יצא בעצמו ידי קה"ת ואפ"ה בקול רם אסור שלא יטריד שאר השומעים וכן דעת בה"ג שנזכר אחר זה יהיה ג"כ מיירי רק בכה"ג [וכן משמע קצת בפסקי הרא"ש דבלחש לבד אינו היתר כ"א בצירוף דתורתו אומנתו שעי"ז פטור בעצם מקה"ת לשיטת רב אלפס ע"ש ועיין בפר"ח] ולפ"ז אפשר דקאי המחבר רק אמאי דסמיך ליה שכבר השלים הפרשה ולפי מה שכתבנו במ"ב דאפילו כבר יצא ידי קריאה אלא דבאמת מדברי המחבר בסוף סעיף זה שכתב וכ"ז אינו ענין וכו' לא משמע כן וצ"ע:.
(*) ולקרות שנים מקרא וכו': עיין במגן אברהם שהביא בשם תה"ד דמותר אפילו ליכא עשרה דצייתי לס"ת כיון דגם הוא עסוק באותו ענין ובאמת אין דברי תה"ד מוכרחין כלל ומה שהביא ראיה מאו"ז שכתב דבזה מותר לכו"ע אין כונתו אפילו בדליכא י' אלא אדלעיל מינה קאי שהביא מתחלה דעת ר"ח דדוקא בתורתו אומנתו כרב ששת והאידנא לית לן תורתו אומנתו וע"כ אף בדאיכא עשרה דצייתי לא מהני כדמוכח מרי"ף פ' הקורא עומד ואח"כ הביא בשם רבינו שמחה דטעמיה דרב ששת משום דסגי נהור הוה עי"ש וע"ז הביא דלקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי לכו"ע משום שעסוק באותו ענין עכ"פ אבל כ"ז אפשר דוקא בדאיכא עשרה דצייתי אבל בדליכא עשרה לא מהני דהא הוא קורא בפני עצמו בחומש ולפעמים בפרשיות ובפסוקים אחרים ואינו שומע הפרשה שקורין בספר [ונ"ל עוד דמה שהביא האו"ז מתחלת דעת רבינו יצחק בר"ש דבלחש שפיר דמי היינו ג"כ דוקא בדאיכא עשרה דצייתי וכדאיתא בסמ"ק סימן קנ"ה וזהו מה שכתב עוד בשם ר"י אלפסי ואדלעיל קאי ואף דהר"י אלפסי לא איירי לענין לחש אפ"ה מדמה שפיר דהיינו כמו שדעת ר"י אלפסי דבעינן עשרה דוקא אפילו בתורתו אומנתו וכמו שכתב בהגמ"י בשמו כן ה"ה לענין שיטת ר"י דבלחש מהני הוא ג"כ דוקא בשיש שם עשרה ובזה מיושב מאד דברי הגהת אשר"י [בברכות דף חי"ת] במה שהביא בשם או"ז דבלחש דוקא כשיש שם עשרה דלכאורה הרכיב משני תירוצים שבאו"ז ולדברינו ניחא מאד] וכן משמע מדברי הגמ"י שכתב לענין מי שתורתו אומנתו בשם ר"י אלפסי דגם שם בעינן דוקא עשרה דצייתי לס"ת ואי לא"ה אסור ואח"כ כתב דלדידן לא מהני בשום אופן דאין לנו תורתו אומנתו כרב ששת וע"ז כתב אח"כ בשם אור זרוע דלקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי ומשמע דאדלעיל קאי דמיירי בדאיכא עשרה דצייתי וכן משמע עוד יותר בסוף דבריו עי"ש וכן משמע פשטות דברי הכלבו והסמ"ק סימן קנ"ה דאפילו לחזור הפרשה אינו מותר רק בדאיכא עשרה דצייתי ע"ש. היוצא מדברינו דדברי תה"ד אין להם שום מקור מאו"ז ובסמ"ק מפורש להיפוך. ולא מיבעיא לדעת הט"ז וסייעתו בסימן נ"ה סק"ד דישן וכן מדבר ואינו שומע אינו מצטרף לענין תפלה משום דבעינן עשרה דצייתי וכדברי הרא"ש המובא בסימן קכ"ד ס"ד בודאי גם הכא בעינן עשרה דצייתי למה שקורא בספר ואין להתיר במה שעוסק באותו ענין דהא הט"ז שם כתב דגם בההיא דסעיף ו' דעסוק ג"כ בענין תפלה אינו מותר רק משום דיכול להפסיק ולשתוק ושומע כעונה אלא אפילו להשו"ע שם דמקיל אפשר הוא דוקא בתפלה ולא בקריאת התורה דשם בעינן דוקא צבור [ותדע דהא בעניני התפלה אחד מקבץ עשרה בני אדם אף שכבר התפללו ויצאו ידי ברכו וקדושה ועובר לפני התיבה ואומר ברכו וקדושה והכל עונין אחריו ולא מצינו כן בקריאת התורה שאחד שלא שמע קה"ת יוכל לקבץ עשרה שכבר קראו ולקרות עוד הפעם בשבילו (ועיין בסימן קמ"ב בבה"ל) וע"כ דלא נתקנה אלא בצבור דוקא] ובאמת ע"כ מוכרחין אנו לומר כן לדעת השו"ע דקה"ת חמיר טפי דהא בעניננו מבואר להדיא בבה"ג ורי"ף דבעינן עשרה דצייתי ולא מצטרף במה שאחד יושב ועוסק אפילו בד"ת ולדעת השו"ע שם הלא מצטרף במה שיושב שם בביהכ"נ לחוד וכמבואר שם במגן אברהם סק"ח וע"כ דקריאה חמירא טפי [ומזה באמת נפשט ספיקא דפמ"ג שהבאתי לעיל במ"ב סימן נ"ה סקל"ג שמסתפק לענין קה"ת אם ישן מהני ומדברי בה"ג ורי"ף משמע דלא מהני]:.
(*) והנכון שבכל הפרשיות וכו': עיין במשנה ברורה דבור המתחיל ראוי וכו' והנה כל זה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים המפקירין את נפשותם ומספרין בשיחה בטלה בעת הקריאה אם בין גברא לגברא שהספר סתום אסור לספר עם חבירו (ולכמה פוסקים אסור אפילו בד"ת) כמה יגדל האיסור בעת שהספר פתוח שבזיון הוא כשמסיר אזנו מלשמוע דבר ה' וגדול עונו מנשוא שאפילו מי שיוצא באמצע הקריאה נאמר עליו ועוזבי ה' יכלו כדאמרינן בגמרא כ"ש בזה שעומד בביהכ"נ ואינו רוצה להטות אזנו לתורה ולבד זה מצוי כמה פעמים חילול השם עי"ז ברבים כגון שהוא עומד במזרח ביהכ"נ ועונו נראה לעין כל ויש בזה חשש דלא תחללו את שם קדשי גם כמה פעמים המעשיות שלו מעורבין בלה"ר ורכילות מראשן ועד סופן ולבד זה האיסור של שיחה בטלה בבהכ"נ וביהמ"ד שהוא ג"כ איסור גדול כמבואר לקמן בסימן קנ"א ראה וחשוב כמה איסורין עובר עי"ז וגם תפלתו מתועבת עבור זה לפני ה' כדכתיב מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ואשרי מי שנותן כבוד לתורה וכמו שנאמר כי מכבדי אכבד וגו':.