שולחן ערוך אורח חיים קמא א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צריך לקרות מעומד ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד אסור אלא אם כן הוא בעל בשר.

הגה: וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות)

מפרשים

 

ואפי' לסמוך עצמו כו'. בח"מ סי' י"ז ברמ"א דעמידה ע"י סמיכה מיקרי עמידה לענין עדים שדינם בעמידה ולא דק כאשר שדיתי ביה נרגא שם בדברינו ע"ש:

וכן החזן כו'. עסי' קמ"ו מדין הצבור:


 

(א) מעומד:    כב"ח סימן תר"ץ דאפי' בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרות וכ"מ לשון הטור והג"מ אבל ממ"ש הרב"י בשם רש"י משמע דדוקא לכתחלה קפדי' אבל בדיעבד יצא ע"ש וכ"מ מספ"ז דסוטה דאמרי' דהמלך קורא יושב ואי אית' דאפי' בדיעבד לא יצא משום כבודו של מלך לא שרי לכתחלה וכה"ג דייקינן בחושן משפט סימן כ"ח גבי עדות ויש לחלק:

(ב) לסמוך:    דצריך לעמוד באימה (ב"י) וא"כ אפי' להשען קצת אסור ועמ"ש סימן תקפ"ה שאם נסמך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול לא הוי עמידה וא"כ אפי' בעל בשר אסור ומכ"ש למ"ד דאפי' בדיעבד לא יצא כמש"ל ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת כמ"ש סימן ס"ג גבי פרקדן וקשה דבחושן משפט סימן י"ז סס"א כתב רמ"א דריב"ש חשיב לסמיכה עמידה והכא כתב הטור והתוס' דלא חשיב כעמיד' וצ"ע ואפשר דגבי עדות הקיל אבל אינו מוכרח בריב"ש דהא גבי קריאה נמי בדיעבד יוצא ואפי' הכי לכתחלה אסור סמיכה ונ"ל דרמ"א עיין בב"י סוף סימן כ"ח שכתב בשם הריב"ש דסמיכה אינה כישיבה ולכן כתב רמ"א דכשר גבי עדות אבל נראה לענ"ד שט"ס הוא וצ"ל שסמיכה כישיבה וכ"ה בש"ע שם ע"ש ובתוס' ]סוטה דף מ' ובזבחים דף י"ט ע"ב כתבו התוס' דבכל מקום דבעי ישיבה סמיכה אינה בכלל ישיבה היינו דוקא בעזרה דאסור לישב מ"מ מותר לסמוך כיון דלא כתיב בהם עמידה א"כ סמיכה אינה עמידה ולא ישיבה ועיין בשבועות דף ל' ע"ב דיתיב כמאן דשרי מסאניה דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא:
 

(א) מעומד:    ובדיעבד יצא מיושב. פר"ח ועיין מ"א ויד אהרן.

(ב) לסמוך:    דצריך לעמוד באימה ב"י. וא"כ אפי' להשען קצת אסור אא"כ הוא בעל בשר. ואם נסמך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול לא הוי עמידה ואפי' לבעל בשר אסור. ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת עיין מ"א. כ' מהר"ם מינץ סי' פ"א מי שהוא בעל בשר וצריך להשען לא ישען על המפה דהוה תשמיש של מצוה אלא יסיר המפה וישען על העץ.
 

(א) צריך לקרות מעומד - הקריאה שקורין בצבור וילפינן זה מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי משמע אפילו הש"י המקרא למשה היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה הנותן אותה ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא וא"צ לחזור ולקרות:

(ב) ואפילו לסמוך עצמו - היינו אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול ג"כ אסור דצריך לעמוד באימה:

(ג) או לעמוד - הוא שלחן הקריאה וכה"ג:

(ד) אא"כ הוא בעל בשר - וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש קדושה הוא אלא על השלחן עצמו:

(ה) וכן החזן הקורא - וה"ה הסגן שעומד אצל הס"ת [שערי אפרים]. עוד כתב שם פעמים שהס"ת ארוכה וגדולה הרבה והקורא שצריך לקרות מתוך הכתב וכן העולה שצריך לראות בס"ת מה שמקרא לפניו ולקרות אחריו בלחש וא"א להם לראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאוה שזהו כשעומד זקוף וסמוך אבל זה שעומד מוטה וכפוף עמידה באימה הוא ויכול לעמוד סמוך [וכן בסגן שע"פ רוב עבודתו הוא שהוא אוחז ביד העשוי מכסף להורות לפני הקורא באיזה שורה ותיבה שהוא עומד עתה ולפעמים א"א לו כ"א כששוחה עצמו וסומך על השלחן מותר] אך יזהר שאחר שיקרא השורות העליונות מראש העמוד ויגיע בחצי העמוד או קרוב לו שאפשר לו לראות היטב בלי סמיכה יזקוף משחייתו כדי שלא יצטרך להיות סמוך כלל עכ"ד:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש