שולחן ערוך אבן העזר קנד א

אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה. ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה (טור בשם הרמ"ה).

נעשה האיש מוכה שחין, כופין אותו להוציא וליתן כתובה; ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו, או שהתנה עמה קודם שנשאה, אין שומעין לה, אלא מפרישין אותם בעל כרחם, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה: אשב עמו בעדים, כדי שלא יבא עלי, שומעין לה.

הגה: יש אומרים דמומר כופין אותו על ידי כותים להוציא (ב"י סימן קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פרק המגרש), ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי). ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת (תשובת מור"ם), אלא אם כן פושע לה, כגון שמאכילה דבר אסור (מהרי"ו סימן כ"ב), או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מימוני סוף אישות).

מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש, דלמא משקרים עליו (חידושי אגדה דיבמות):

מפרשים

בית שמואל

עריכה

(א) להוצי' וליתן כתובה: ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס' מיהו אם היה מוכה שחין קודם הנישואין י"ל גרע טפי כמ"ש בהרי"ף ס"פ הע"י ממאנת צריך ליתן תוס' הטעם מכדי דידע דהיא קטנה ולמה כתב לה ולא חשש דלמא תתחרט ונפק' אלא רצה לזלזל כן י"ל כאן כיון דהיה מ"ש למה כתב לה ת"כ, ובד"מ כתב נמי למ"ש הטור בבאה בטענה דאין לה ת"כ אפשר ה"ה הכא אלא כתב בשם הר"ן דצריך ליתן ת"כ וא"י איך כ"כ בשם הר"ן וממ"ש הר"ן בפ' אלמנה ניזונת משמע דס"ל דאין לה ולא ראיתי דהר"ן כתב דיש לה ת"כ וכן אית' בתו' ובמ' שם ובהג"א ריש המדיר בשם ר"ח דאין לה אלא ר"ת ס"ל דיש להן ואין ראי' מדבריו דהא ס"ל הבאה מחמת טענה נמי יש לה ולא קי"ל כוותי':

(ב) ואם ידעה בהם: היינו דעת הרמ"ה לפ"ז בריח פה ושאר דברי' אם ידעה בהן אין כופין א"כ למאן דתנא במתני' הראשונה האיש שנולדו בו מומין וכו' אין כופין קאמר בש"ס נולדו מכ"ש היו משום דסברה וקבלה ה"ק מכ"ש היו דאז אפי' בריח פה וכו' אין כופין ולמ"ד היו קשה היו אפילו ריח פה נמי אין כופין ואפשר למ"ד זה באמת פי' במתני' שניה אלו שכופין וכו' ריח פה איירי אפי' אם היו מ"מ כופין ור"מ ורבנן פליגי אם התנה בפירוש אלא אנן קי"ל כמ"ד נולדו מכ"ש היו אז אמרינן דפליגי בהיו והא דתנא במתני' אלו כופין בין שהיו עד שלא נשאת פי' ב"ח היינו שהיו והיא לא היתה יודעת מיהו במתני' קמיית' במומין י"ל בהיו ולא היתה יודעת כופין ג"כ אלא החילוק בין תרי משניו' הללו בנולדו אז בריח פה כופין ובשאר מומין אין כופין אבל אם לא יודעת הוי מקח טעות וכופין להוצי' כמ"ש בסי' ל"ט וקי"ז אם נמצ' בה מומין, וא"ל למה לא אוקמי הפלוגת' בענין זה למ"ד היו היינו היו ולא היתה יודעת מכ"ש נולדו ומ"ד נולדו ס"ל היו הוי מקח טעות וי"ל דס"ל לכ"ע בכה"ג הוי מקח טעות וב"ח מפרש בע"א ולדיד' אליב' דהרמ"ה אין כופין על מומין אפילו היו ולא היתה יודעת ומכ"ש לשיטות שאר פוסקים איירי הכל היו יודעת ולא נשמע כלל הדין היו ולא היתה יודעת וי"ל לכ"ע כופין אפילו במומין, והנה לכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוצי' מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקי' והא שפסק כהרמ"ה ולא כהני פוסקי' משום המגיד והב"י כתבו דהרמב"ם ס"ל דוק' נולד בו כופין אותו אבל אם היו בו אין כופין אותו אבל אין מוכרח לומר כן וי"ל דוק' לענין כתובה כ"כ אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקר' א"צ ליתן לה הכתוב' דאל"כ כל אשה תערים ותנשא לזה כמ"ש בתוס' יבמות דף ס"ד ובפ' המדיר ובמ' ובאגודה וראיה לדבר דהא במוכה שחין כתב נמי נעשה מוכה שחין אף על גב לכ"ע אפי' בהתנה והיה בו מעיקר' כופין אותו לגרש אלא ודאי משום הכתובה כתב כן:

(ג) נעשה האיש מוכה שחין: בסמוך כתבתי די"א אם היה מ"ש מעיקר' אין לה כתובה כדי שלא תערים, ובמרדכי פ' המדיר כתב דיש לה כתובה כיון דיכול להתנות אם תצא ממנו דאין לה כתובה ואם לא התנה פסידה דידיה הוא ותוס' כתבו במקום דיש חשש ערמה אין לה כתובה ופרישה הקשה אם התנה עמה למה צריך ליתן לה כתובה ותירץ כיון דהיא היתה רוצה לישב עמו מ"ה צריך ליתן לה הכתובה נשמע אם היא רוצה לגרשו אין לה כתובה וא"ל כשנעשה כן אחר הנישואין לימא נסתחפה שדה של אשה תירצו תוס' האשה שדה של האיש ואין איש שדה של אשה:

(ד) אם יש עדות בדבר: ואין להחרי' אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות הם חדושי אגודה:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

מחתך נחשת מעיקרו פי' ממקום מוצאו מן הארץ והטעם בכל אלו שאומנתן מוסרחת:

מפני שהיא ממיקתו לשון המק בשרו פי' שהתשמיש קשה לו ומה שצריך ליתן כתובה אע"פ שהתנה תחלה כיון שהכפייה אינה בשבילה אלא בשבילו:

באר היטב

עריכה

(א) כתובה: ולענין תוספת כתובה פסק הב"ש דאין לה תוס' בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ"ה אין לה תוספת ע"ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד"ם חא"ה ס"ס מ"א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב"ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד"ך בית ב' חדר יו"ד.

(ב) בהן: ולכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א"י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ"א שכתב אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים עיין ב"ש.

(ג) שחין: מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר"א ששון סימן רי"ד. הי' לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר"י אדרבי סימן מ"ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב"ז ח"ב סימן ר"ס וכ"כ באר שבע דף קי"ב. וע"ל סי' ל"ט ס"ק ד' חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה"ג קפ"א ע"א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ"ט (ח"ב) [ח"ג] סימן רי"ב.

(ד) ממיקתו: פי' בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו.

(ה) בעדים: ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א' סגי הראנ"ח ח"א סימן ז'.

(ו) זונות: ראובן שבא על א"א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל"ג דאין כופין אותו להוציא. דל"ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא"כ כאן דשב בתשובה ע"ש.

(ז) בדבר: ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב"ש.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}