בית שמואל על אבן העזר קנד

►| בית שמואל • על שולחן ערוך אבן העזר קנד |◄

סעיף א

(א) להוצי' וליתן כתובה:    ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס' מיהו אם היה מוכה שחין קודם הנישואין י"ל גרע טפי כמ"ש בהרי"ף ס"פ הע"י ממאנת צריך ליתן תוס' הטעם מכדי דידע דהיא קטנה ולמה כתב לה ולא חשש דלמא תתחרט ונפק' אלא רצה לזלזל כן י"ל כאן כיון דהיה מ"ש למה כתב לה ת"כ, ובד"מ כתב נמי למ"ש הטור בבאה בטענה דאין לה ת"כ אפשר ה"ה הכא אלא כתב בשם הר"ן דצריך ליתן ת"כ וא"י איך כ"כ בשם הר"ן וממ"ש הר"ן בפ' אלמנה ניזונת משמע דס"ל דאין לה ולא ראיתי דהר"ן כתב דיש לה ת"כ וכן אית' בתו' ובמ' שם ובהג"א ריש המדיר בשם ר"ח דאין לה אלא ר"ת ס"ל דיש להן ואין ראי' מדבריו דהא ס"ל הבאה מחמת טענה נמי יש לה ולא קי"ל כוותי':

(ב) ואם ידעה בהם:    היינו דעת הרמ"ה לפ"ז בריח פה ושאר דברי' אם ידעה בהן אין כופין א"כ למאן דתנא במתני' הראשונה האיש שנולדו בו מומין וכו' אין כופין קאמר בש"ס נולדו מכ"ש היו משום דסברה וקבלה ה"ק מכ"ש היו דאז אפי' בריח פה וכו' אין כופין ולמ"ד היו קשה היו אפילו ריח פה נמי אין כופין ואפשר למ"ד זה באמת פי' במתני' שניה אלו שכופין וכו' ריח פה איירי אפי' אם היו מ"מ כופין ור"מ ורבנן פליגי אם התנה בפירוש אלא אנן קי"ל כמ"ד נולדו מכ"ש היו אז אמרינן דפליגי בהיו והא דתנא במתני' אלו כופין בין שהיו עד שלא נשאת פי' ב"ח היינו שהיו והיא לא היתה יודעת מיהו במתני' קמיית' במומין י"ל בהיו ולא היתה יודעת כופין ג"כ אלא החילוק בין תרי משניו' הללו בנולדו אז בריח פה כופין ובשאר מומין אין כופין אבל אם לא יודעת הוי מקח טעות וכופין להוצי' כמ"ש בסי' ל"ט וקי"ז אם נמצ' בה מומין, וא"ל למה לא אוקמי הפלוגת' בענין זה למ"ד היו היינו היו ולא היתה יודעת מכ"ש נולדו ומ"ד נולדו ס"ל היו הוי מקח טעות וי"ל דס"ל לכ"ע בכה"ג הוי מקח טעות וב"ח מפרש בע"א ולדיד' אליב' דהרמ"ה אין כופין על מומין אפילו היו ולא היתה יודעת ומכ"ש לשיטות שאר פוסקים איירי הכל היו יודעת ולא נשמע כלל הדין היו ולא היתה יודעת וי"ל לכ"ע כופין אפילו במומין, והנה לכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוצי' מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקי' והא שפסק כהרמ"ה ולא כהני פוסקי' משום המגיד והב"י כתבו דהרמב"ם ס"ל דוק' נולד בו כופין אותו אבל אם היו בו אין כופין אותו אבל אין מוכרח לומר כן וי"ל דוק' לענין כתובה כ"כ אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקר' א"צ ליתן לה הכתוב' דאל"כ כל אשה תערים ותנשא לזה כמ"ש בתוס' יבמות דף ס"ד ובפ' המדיר ובמ' ובאגודה וראיה לדבר דהא במוכה שחין כתב נמי נעשה מוכה שחין אף על גב לכ"ע אפי' בהתנה והיה בו מעיקר' כופין אותו לגרש אלא ודאי משום הכתובה כתב כן:

(ג) נעשה האיש מוכה שחין:    בסמוך כתבתי די"א אם היה מ"ש מעיקר' אין לה כתובה כדי שלא תערים, ובמרדכי פ' המדיר כתב דיש לה כתובה כיון דיכול להתנות אם תצא ממנו דאין לה כתובה ואם לא התנה פסידה דידיה הוא ותוס' כתבו במקום דיש חשש ערמה אין לה כתובה ופרישה הקשה אם התנה עמה למה צריך ליתן לה כתובה ותירץ כיון דהיא היתה רוצה לישב עמו מ"ה צריך ליתן לה הכתובה נשמע אם היא רוצה לגרשו אין לה כתובה וא"ל כשנעשה כן אחר הנישואין לימא נסתחפה שדה של אשה תירצו תוס' האשה שדה של האיש ואין איש שדה של אשה:

(ד) אם יש עדות בדבר:    ואין להחרי' אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות הם חדושי אגודה:

סעיף ג

(ה) כופין אותו לזון:    לדעת כמה פוסקים הלכתא כרב דכופין אותו לגרש וי"ל אם היא אינה רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי"ל קים לי כהני פוסקים כמ"ש בסמוך:

(ו) כופין אותו להוציאו:    אפי' קבלה עליה ב"ז:

(ז) וכן הדין וכו':    כלומר בענין הכפיה שוין הדיני' אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אינן שוין דאם אינו רוצה לשמש קי"ל דהוי מורד ומוסיפין על הכתובה ובאם אינו רוצה לזון אין מוסיפים למאי דקי"ל מורד מתשמיש נקרא מורד ולא מורד ממלאכה, ועיין ריש סימן ע"ז:

סעיף ד

(ח) אבל בב' ידיו וכו':    היינו שנולדו בו אבל אם היו בו תלי' בפלוגת' שהבאתי סק"ב ב"ח ושם כתבתי עכ"פ אף היא לא נעשית מורדת כשאינה רוצה לדור עמו:

סעיף ה

(ט) י"א שאינו מום:    באיש אף על גב באשה הי' מום כמ"ש בש"ס ובסי' קט"ו מ"מ אשה ניח' לה בכל דהוא אף על גב בריח חוטם באיש מום ובאש' י"א שאינו מום כמ"ש בסימן ל"ט שם תלי' בכח מי שנתחזק יכול לסבול יותר כמ"ש במ' ובהג"א אבל בשאר מומין אמרי' אשה ניחא לה בכל דהוא, משמע דאין סכנה בדבר אם משמש' עם בעלה נכפה דאם היה סכנה בדבר מהיכא תיתי לומר דאין כופין לפ"ז אם היה תנאי בדבר א"י לגרש אבל בתשו' הרא"ש כלל מ"ב מבואר דיש סכנה בדבר לכן אפי' תנאי לא מהני:

סעיף ו

(י) ואין לה כבר שום בן:    ב"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה:

(יא) ואומרת שהוא גורם וכו':    לשיטו' תוס' והרא"ש הא דצריכ' לומר שאינו י"כ משום דע"כ איירי בשהה עמה י"ש דאל"כ ליחוש שמא עיני' נתנה באחר כיון שהיא תובע' גט אלא איירי בשהה עמה י"ש ע"כ אם עדיין לא קיים פו"ר ת"ל דכופין אותו לגרשה מדינא דש"ס כדי שיקיים פו"ר אלא ע"כ איירי דהוא כבר קיים פו"ר מ"ה לא כייפינן ליה אלא מחמת טענות דידה מ"ה צריכה לומר שאינו יורה כחץ כיון שכבר הוליד מסתבר' דהיא הגרם שאינו מוליד לכן צ"ל שאינו י"כ אבל לדידן דאין כופין על ביטול פו"ר אפי' בשהתה י"ש א"כ אפי' אם הוא י"כ מ"מ כשבאת' בטענה בעינן חוטרא לידי ושהתה י"ש ועדיין לא הוליד כופין אותו לגרש ונותן לה הכתובה ולפי תירוץ של הר"ש בתו' אז בבעל שלישי צריכ' לטעון שאינו י"כ כיון שהוא מוחזקת בשלשה אנשים והיינו מ"ש בסמוך בהג"ה מיהו הנ"י כתב בשם כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל בבעל השלישי אינה נאמנ' אפי' כשאמר' שאינו י"כ לשיטות הרי"ף לפי' הרמב"ן והרא"ש כל שהוא טוען ברי מינה הוא כגון האומר שפולטת הזרע אפי' אם היא מכחש' אותו אין לה כתובה והוא ישבע ע"ז אא"כ שהיא אומרת שאינו י"כ וזאת הוא א"י אז היא נאמנת ודוקא אחר י"ש וגם הוא א"י לגרשה תוך י"ש דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנת' כי כ"א יאמר מינה הוא כדי להפסיד לה הכתוב' ועיין במלחמות ה', ולהרא"ש גם תוך י"ש יכול לגרשה כשאומר מינה הוא ותפסיד הכתובה אא"כ שתאמר שאינו י"כ וברמב"ם פט"ו ה"א נראה דס"ל לעולם צריכה היא לומר שהוא אינו י"כ אפי' בבעל הראשון ולא הוליד עדיין והוא אינו טוען ברי כדמשמע שם דין י' וכל שאינה טוענת ברי שאינו י"כ מפסדת הכתובה דאוקמי' ממון בחזק' בעלי' ודוחק לומר דהרמב"ם סומך את עצמו דמוכרח הוא דאיירי בהוליד הוא דאל"כ למה לא כפינן ליה לקיים פו"ר ובדין ט' איירי באומר ברי מינה הוא כל זה דוחק הוא לפ"ז מ"ש לדעת הרמב"ם צ"ל מ"ש בש"ס שמא לא זכה להבנות ממנו והיינו שמא לא זכה שיורה כחץ וי"כ תליא בזכות כי מחמת שאינו י"כ אינו מוליד ובזה מיושב קושי' התו' שם בד"ה שבינו לבינה כתבו תימא במאי איירי אי בשהת' י"ש ל"ל י"כ ת"ל לפי שלא זכה לבנות ממנה וכו' ע"ש ולדעת הרמב"ם לק"מ ולכאורה היה נראה גם המחבר חושש לדעת הרמב"ם מ"ה סתם וכתב בדין שאומר' שאינו י"כ אפילו דאינו אומר ברי ומכחיש אותה גם משמע דאיירי אפילו בבעל הראשון ואפילו אם אין לו בנים מדכתב אפי' יש לו בנים ש"מ דין זה איירי אפי' אין לו בנים צריכה לומר שאינו י"כ ולא כהגה' רמ"א שהביא דעת תוס' על דברי המחבר כאלו לא היה חילוק ביניהם:

(יב) אם שהתה עמו י"ש:    נראה אף לשיטות הרי"ף אחר עשר שנים כשהיא באה לגרשו לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר אף על גב על סוגיא זו דאיירי אחר י"ש כתב הא דלא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר משום אנן מפקינן בע"כ משמע לכאורה אפי' אחר י' שנים אם היא מבקשת לגרשו חיישינן שמא עיניה נתנה באחר א"א לומר כן דהא הסוגיא ההיא דאתי' לקמי' ר"א וכו' דאיירי דהיא היתה תובעת הגט ומ"מ לא חיישינן שמא נתנה עיני' באחר גם בהרי"ף מ"ש על הסוגיא דנדרים מבואר אחר י"ש לא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר וע"כ הרי"ף לדיוקא קאמר אף שאיירי דהוא רוצה לגרשה מ"מ דוקא אחר י"ש איירי ובתוך י"ש א"י לגרשה להפסיד לה הכתוב' כמ"ש בסמוך:

(יג) ויש לו להחרים:    כיון דאין לו טענות ברי להכחישה א"י להשביעה:

(יד) תצא הראשונה:    כיון שמבורר דהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה ולא אמרי' שלא זכה להבנו' ממנו אפי' לרמב"ם שכתבתי הזכות מונע שאינו י"כ מ"מ כל שראינו שהוא י"כ לא אמרי' שהוא לא זכה אלא אמרי' היא גרמה וכן ס"ל לתו' לשיטת' אם ילד כבר תלינן הקלקול בה ולא אמרי' שלא זכה להבנות ממנה:

(טו) יוציא שתיהם:    כן הוא דעת הטור כלומר יוציא מיד וא"צ להמתין י"ש בשניה וכ"כ בלבוש כיון דשהה עם הראשונ' י"ש ואם הראשונה באה תוך י"ש לגרשו ובדק נפשי' תוך י"ש ושניה אומרת שאינו י"כ מ"מ א"י הראשונה לגרשו תוך י"ש דאכתי חיישינן שמא עיני' נתנה באחר כיון שהוא תוך עשר שנים והיא רצונה לגרש ועיין בטור:

(טז) יוציא מיד:    כ"כ תוס' ד"ה שבינו לבינה וכ"כ הטור ומהרא"ש לא משמע כן ונראה דס"ל אפי' אם הוא עקר חיישינן שמא עיני' נתנה באחר כיון שהיא תוך י"ש וכן הוא להדיא בהרא"ש ס"פ הע"י בעובדא האי דאתי' קמי' דר"א ע"ש:

(יז) וה"ה אם שהה י"ש וכו':    בש"ס איתא הוא אומר מינה והי' אומרת מיניה נאמנת אמר איזיל ואבדוק נפשאי רשאי, וכבר כתבתי השיטות ולכ"א לפי שטתו ברישא הוא אמר מינה כן הוא בסיפא אם אמר איזיל ואשא אשה אחרת ולשיטות הרמב"ם שכתבתי כל אשה צריכה לומר שאינו י"כ והיינו מ"ש בש"ס שמא לא זכה להבנות ממנה ואם אמר אשא אשה אחרת אז אם ילדה מבורר דמניעה ממנה ולא אמרי' שמא לא זכה להבנות ממנה, והטור הביא תשובת הרא"ש שכתב אם נשא אשה שניה וילדה לא הפסידה הראשונה ואמרי' שמא לא זכה להבנות ממנה עד שהיא מוחזקת לא ילדה לג' אנשים ואח"כ כתב הטור דין זה אם אמר אשא אחרת ואם ילדה תצא הראשונה בלא כתובה ובד"מ מחלק בין שני דינים הללו וכתב דאיירי כאן דהיא לא ילדה לב' אנשים ונשאת לג' ולא ילדה ואומר' דהוא אינו י"כ נאמנת ויש לה כתובה ואם נשא אחרת וילדה אז לא אמרי' דלא זכה להבנות אלא היא מוחזקת דלא ילדה והיינו כתירץ הר"ש בתוס' שהבאתי לעיל דסוגיא הוא אמר מינה וכו' איירי בבעל ג' אז מ"ש שם בסוגיא ע"ז אמר איזיל ואבדוק לנפשי' ע"כ קאי על בעל ג' אבל לשיטו' הרי"ף דס"ל הסוגיא איירי אף בבעל הראשון והשני והוא טוען ברי ע"כ מ"ש איזיל ואבדוק לנפשי' איירי נמי בטוען ברי אז אם ילדה השני' תצא הראשונה בלא הכתובה אבל בשלא טוען ברי אפילו אם ילדה השני' אמרי' שמא לא זכה להבנות מהראשונ' אבל אם טוען ברי מינה היינו שפולט' ש"ז והוא נאמן בטענתו אלא היא טוענת אף הוא אינו ראוי להוליד משום דאינו י"כ א"כ כשילד' השני' מוכחש טענת' הראשונ' וברי שלו קיים בזה מתורץ שפיר דברי הטור ולא כד"מ שדוחה חילוק זה ומה שהקשה שם אנ"ל וכן מהרש"ל וב"ח פירשו דטור איירי כשטוען ברי וכן לתירץ של תוס' כשהיה לו כבר בנים צריכה לומר שאינו י"כ דאל"כ לא תלינן הזכות גורם שלא זכה להבנות ממנה אלא תולין הקלקול בה איירי נמי מ"ש איזיל ואבדוק לנפשי' בכה"ג להכחיש טענתה שהיא אומר' שאינו י"כ כלומר השתא תש כחו ואם ילדה השני' הוברר דלא תש כחו, מיהו לתירוץ זה של התוס' אם ילד כבר לא תלינן בזכות לכן צריכה לומר שאינו י"כ ע"כ אף אם לא ילד ומוליד השתא מן השני' תצא הראשונה בלא כתוב' דהא תש כחו א"י לומר וכיון שהוא מוליד לא תלינן שלא זכה להבנות ממנה ומה שפסק בתשו' הרא"ש אף שילדה השני' לא תפסיד הראשונה משום שדוחה שם בתשוב' תירץ זה וכן בפסקיו משמע דלא ס"ל תירוץ זה ותפס' בתשובה לעיקר תירוץ של הר"ש הנ"ל כל שלא הוחזק' בג' אנשים אמרינן שהוא לא זכה להבנות ממנה אף על פי שמוליד מנשים אחרים לפ"ז דברי רמ"א בהג"ה תמוהים בעיני שכתב בסמוך כתירוץ של תוס' כשהיה לו בנים צ"ל שאינו י"כ דאל"כ לא תלינן שזכות גורם אלא אמרינן שהיא עקרה א"כ איך אפשר לומר בשהה י"ש דאי"ל איזיל ואבדוק לנפשי' דהא אם יוליד מאחר' אז לא תלי' תו בזכו' אלא היא גרמ' ואין נראה לומר דס"ל אפילו לדברי תוס' אם ילד כבר תלי' הקלקול בה אבל אם לא ילד כבר לא אמרינן שיבדוק לנפשי' חדא מלשונו משמע אפילו אם הלך ובדק נפשו וילדה שני' לא תפסיד הראשונ' ולתוס' בוודאי אם ילד' השני' תלי' הקלקול בראשונ' כדמשמע בתשובת הרא"ש שם גם מנ"ל לחלק בזה וצ"ע ודברי הטור ג"כ לכאורה תמו' מ"ש בדין כשהיא באה בטענת בעינן חוטר' לידי ואומר' שאינו י"כ קשה דהא איירי דהוא אינו טוען נגד' כלום גם לא איירי בבעל ג' דהא לא אידכר מזה א"כ לשיטות הרי"ף גם לתירוץ הר"ש בתוס' אצ"ל שאינו י"כ ואי ס"ל לתירוץ של תוס' ביש לו בנים צ"ל שאינו י"כ קשה חדא הרא"ש בתשובה הנ"ל דוחה תירוץ זה עוד קשה איך כתב אפילו יש לו בנים הא איירי דוקא כשיש לו בנים גם קשה קושי' הנ"ל דא"כ איך הביא תשובת הרא"ש כשמוליד מן השני' דתולין דלא זכה להבנות ממנה ואם ס"ל כהרמב"ם כמ"ש לעיל סק"ט ג"כ קשה איך הביא תשובת הרא"ש דהא אם היא צריכ' לטעון ברי דהמניע' ממנה א"כ ע"כ הסוגיא איזיל ואבדוק לנפשי' איירי נמי בכה"ג ואם בדק נפשיה וילדה השניה תו לא תלינן בזכות, מיהו בטור יש לומר דפוסק בתוספו' היינו כשהיא באה לגרשו אז אמרינן כיון שילד כבר י"ל הקלקול באה ממנה והיא א"י לגרשו ובתשו' הרא"ש איירי כשהו' בא לגרשה ולפחות לה הכתובה אז י"ל להיפוך אפי' שמוליד מנשים אחרות שמא לא זכה להבנות ממנה והא שכתב בסעיף ל' דהיא טוענת שהוא אינו י"כ ושם איירי דהוא רוצה לגרשה י"ל משום דהוא טוען ברי מינה הוא המניעה מ"ה צריכה לטעון ברי שהוא אינו י"כ ובזה י"ל דברי הטור אבל רמ"א קשה דא"א ליישב כהנ"ל דהא הוא כתב דיני' הללו אהא שהיא רוצה לגרשו:

סעיף ז

(יח) י"א שהיא נאמנת:    הטעם כל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו מ"ה אפילו תוך י"ש נאמנת ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסי' י"ז באמרה גרשתני ואפי' בלא טענה בעינן חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה:

(יט) ולא יתן לה כתובה:    כיון דהוא מכחיש' ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ות"כ, /ולענין תוספת כתובה/ כתב הרא"ש בתשו' שהביא הטור והרשב"א בתשו' דא"צ ליתן ת"כ כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפי' אם תפסה מוציאים ממנה מיהו בתו' מבואר הטעם דלא יתן תוספ' משום דהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה ועלתה בתיקו כמ"ש בסי' ס' לפ"ז מהני תפיסה אבל הטעם דלא הוסיף לה למעל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך ועיין בסעיף אח"ז ועיין תשובת רשב"א סי' תרכ"ח אפי' נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהו' מכחיש' ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגתא כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוציא הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דיני' הללו שוים ועיין תוספות סוף נדרים:

(כ) ואם מגרשה מעצמו וכו':    יתן לה כתובה ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד' מיהו למ"ש תוס' ס"פ הע"י ובסוף נדרי' א"צ ליתן לה ת"כ כיון דא"י לבא עליה הוי כנכנסה לחופ' ולא נבעלה דלית לה כתובה כמ"ש בסי' ס' ואם יכול להתקשו' ויכול להכניס עטרה ואין לו כח למרק כתבו תוס' ס"פ הע"י דיש לה ת"כ דיש כאן חיבת ביאה ותוס' סוף נדרים כתבו אף על גב העראה כגמר ביאה מכל מקום לענין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה ת"כ:

(כא) ואסורה להנשא לו:    אז כופין אותו אפילו בלא טענה בעינן חוטרא לידי כמו אם אין לו גבורת אנשים כיון דאסורה להנשא מחמתו:

סעיף י

(כב) יוציא ויתן כתובה:    למ"ש לעיל לרוב הפוסקים אם לא אמרה שהוא אינו י"כ מ"מ חייב ליתן לה הכתובה אבל אם הוא טוען ברי דהיא פולט' הזרע או כיוצא בזה דהמניע' ממנה והיא א"י אם הוא י"כ אין לה כתובה ודינה כאיילנות כמ"ש ברמב"ם שם אפילו אם הוא רוצה לגרשה וכן הוא לשיטות הרי"ף הוא אמר מינה קאי על מתני' דב"ד כופין אותו לגרש ומ"מ אם אמר מינה נאמן אא"כ דהיא אומרת דהוא אינו י"כ וכן הוא בהרא"ש ולא כפרישה סי' קמ"א, ולפי משמעות דברי המחבר מ"ש בסעיף ו' פוסק כרמב"ם קשה איך כתב כאן סתם דיוציא ויתן כתובה דהא לרמב"ם כל שהי' אינו אומר' ברי דהמניע' ממנו אין לה כתובה:

(כג) או ישא אשה וכו':    היינו הברירה בידו אבל היא א"י לומר שישא אחרת ולא יגרש אותה כי לפעמים לא יהבא ליה אתתא כל היכא דאגיד' בה נ"י ומשמע אפי' היכא דהיא אמרה דהוא אינו י"כ מ"מ כופין אותו לגרש זאת וישא אחרת אף על גב שהיא נאמנת לענין כתובה ולדעת הרמב"ם מבואר כן במתני' דהא מתני' נשא אשה ושהה עמה י"ש יוציא ויתן כתובה איירי דהיא טוענת ברי דהוא אינו י"כ כמ"ש בסמוך ותנא אינו רשאי לבטל, ואם הוליד ומתו בניה עיין תשובת הרשב"א שהביא הב"י ובנ"י ובש"ג:

(כד) אין כופין להוציא:    היינו כשהיא ראוי' עוד להוליד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא:

(כה) ונאמן האיש לומר וכו':    משום בכל מצות כאלו שאין הוכחה שעושה דרך מרד נאמן על עצמו שם בנ"י:

סעיף יא

(כו) הלך בסחורה:    ואם הלך מח"ל לא"י מונין י"ש מיום ביאתו לא"י, טור:

סעיף יב

(כז) שלשה פעמים:    כאן בעינן ג"פ משום הרבה נשים מפילי' בתחלת עיבור' נ"י ועיין תוס' ובהרא"ש מ"ש בשם הר"ש לרבי אפי' בהפילה מוחזקת בתרי זימנא מיהו לא קי"ל כר"ש בזה:

(כח) ויוציא ויתן כתובה:    משום דאמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה ולרמב"ם דס"ל דהיא צריכ' לטעון ברי שהוא /אינו/ י"כ דאל"כ אוקמ' הממון בחזקת הבעל וכשאומרת שהוא אינו י"כ אז אמרינן הוא לא זכה להבנות כן ה"נ אמרינן הוא לא זכה להבנות:

סעיף יג

(כט) היא נאמנת:    היינו כשאין חשש דעיני' נתנה באחר כגון שהב"ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י"ש כ"כ הנ"י וא"י מה חשש איכא הכא דהא אחר י"ש הוא ואפשר דס"ל אפי' אחר י"ש אכתי איכא חשש שמא נתנה עיניה באחר אא"כ דאיכא עשרה מיום שהיה בו חסרון זה ושתקה י"ש אבל בכה"ג אפשר דהפילה תוך י"ש א"כ נתעבר' ממנו תוך י"ש מ"ה כתב דהב"ד כפו אותו והיא לא תבעה הגט גם י"ל כיון דהיא מחזקת לנפשה לעקרה י"ל יותר שמא עיני' נתנה באחר אפי' אם הוא אחר י"ש:

סעיף יד

(ל) נאמנת:    וא"ל למה הוא אינו נאמן הא יש לו מיגו די"ל דמכיר בעצמו שאינו מוליד וי"ל כיון שכבר הוליד אלא שהפיל' ריע טענתו לבטל החזקה דלא מחזקת נפשה בעקרה נ"י ולכאור' קשה הא היא אומרת דלא הפילה א"כ לא הוליד כלל ואכתי יש לו מיגו בשלמא כשהפילה בוודאי אלא הם מחולקים כמה פעמים הפיל' שפיר תירצו אבל בדין זה כשהיא אומרת לא הפלתי קשה הא יש לו מיגו ואפשר דסבירא ליה הסוגיא איירי דהוליד פ"א ומת הולד ואח"כ הם מחלוקים כמה שנים לא הוליד' מ"ה ריע טענתו והא דנאמן לומר דמכיר בעצמו שא"י להוליד איירי כשלא הוליד עדיין ולרש"י דפירש דהיא אומר' לא הפלתי ועקרה אני צ"ל דס"ל דאין אומרי' מיגו די"ל עקר אני דהוא ג"כ אינו רוצה להחזיק לנפשו לעקר בוודאי כשאומ' עקר אני נאמן אבל מיגו כזה לא אמרינן וא"ל למה היא נאמנת להוציא ממון ממנו וכשהיא אומר' דאין לו גבורת אנשי' והוא מכחיש אינה נאמנת להוציא ממון כי ש"ה דיש חזקה דאינה מעיזה וחזקה דלא היתה מחזק' נפשה לעקרה ולהפיל אף על גב לדברי' היא מותר' לאחר מ"מ לא קפצי עליה כ"כ:

סעיף טו

(לא) משביעה שבועת היסת:    כיון דיש כאן טענות ברי מה שהוא טוען מכחיש אותה אף על גב דאין טענתה על הכתובה מ"מ לפ"ד אין הזמן הפרעון השתא דעדיין לא עברו י"ש שלא הולידה והוי כלוה הטוען דעדיין לא הגיע הז"פ כמ"ש בחושן המשפט סימן ע"ג ועיין במגיד ובכ"מ אף על גב חז"ל האמינו אותה מטעם דלא מחזיק' לנפשה לעקרה מ"מ צריכה לישבע היסת:

סעיף יז

(לב) לא תנשא לשלישי:    דקי"ל בנישואין כרבי שני פעמים הוי חזקה אבל לענין ממון הלכה כרשב"ג דלא הוי חזקה עד ג"פ מ"ה אית לה כתובה מן השני כ"כ תוספות והא דבעינן ג"פ בהפילה כתבתי בסמוך:

(לג) תצא שלא בכתובה:    היינו תצא מיד אפילו הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו"ר ואין לו אשה אחרת אלא לענין ממון יש לחלק כמ"ש תוס' אם הכיר בה צריך ליתן לה הכתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות מ"ה אין לה כתובה אפילו דלא שהה עם הג' י"ש ואכתי לא הוחזק ג"פ ואם נשאת למי שקיים פ"ו או שיש לו אשה אחרת משמע דצריך ליתן לה הכתובה אפי' לא הכיר ולא אמר מ"ט הוא:

סעיף יח

(לד) לא תחזיר:    משום דאמרי השתא היא כחשי מיהו טענה זו לא מהני להוציא ממון אלא מחמת טענה זו לא תחזור מה שגבתה מראשון ומשני כ"כ תוס' והרא"ש והטור, מיהו הנ"י כתב בשם כמה פוסקים אפי' לא גבתה עדיין גובה מהם וכן משמע במרדכי דהא כתב אלו דברי' עשאו חז"ל בבירור הדעת ולא מטעם ספק אף על גב מ"ש שם דקי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא קי"ל כוותי' מ"מ דינו שפיר דלאו ספק הוא ונראה לדעת הרא"ש דוק' אם גבתה מראשון ומשני לא תחזיר אבל תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענות ברי דהשתא כחשה:

סעיף כא

(לה) ראוי להחמיר:    עיין דינים אלו בתו' ובהרא"ש ס"פ הע"י ובמ' ר"פ המדיר וכללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפילו בשוטי' כמ"ש ס"פ המדיר וכן אם נשא שני' וכן כל הני דאיתא רס"ז לכ"ע כופין בשוטים משום דמפורש בש"ס דכופין אותם וכל הני דכופין מחמתם אין נותנים להם תוספות כתובה אבל כשהב"ד כופין לגרשה כשלא ילדה י"ש יש לה ת"כ דלאו מחמתה הוא כמ"ש בתוס' ס"פ הע"י, וכשבאה מחמת טענה איתא בש"ס ס"פ הנ"ל דכופין אותו והיינו בשוטים וכ"כ תוספות אלא הרשב"א כתב בתשובה אלף קצ"ב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפי' על הכתובה כדין מורד, ומי ששהה עם אשתו י"ש לדעת הרי"ף כופין בשוטי' וכ"כ הרמב"ם פט"ו ה"א ועיין בדרישה, ובהג"מ פ' הע"י כתב בתחלה צ"ע בזמן הזה אם יכול לגרשה בע"כ כיון שגזר ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ ואחר כך הביא תשובת ר"ג דפסק דיכול לגרשה בע"כ, ודוחק לומר תשובה זו כתב קודם התקנה, ובתשובת ריב"ש סימן ט"ו כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווג משום דהיה צריך לכפות את כולם וא"א לכן כל שאינו איסור מצד הנישואים העלימו עיניהם גם נתן טעם לפי מנהג ארצו דאפשר לו לישא עוד אחרת אף על גב זו אינה יולדה יכול לישא אחרת מ"ה העלימו עיניהם נשמע מזה לפי מנהג שלנו אז טעם השני לא שייך כלל ואף לטעם הראשון מ"מ האיסור במקומו עומד אלא חכמי הדור אין כופין מ"מ האיסור חל ע"כ אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר"ג מ"מ אם לא ילדה י"ש יכול לגרשה בע"כ ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להיתר ונשאת כופין להוציא ול"ד למ"ש בסי' י"ז סעיף ל"ד בשם תשובת הרא"ש במים שאל"ס והור' חכם להיתר לא תצא משום שם קי"ל רוב' למית' לכן מקילין שם אבל באיסורים אלו אין היתר כלל: