שולחן ערוך אבן העזר קלח א
שולחן ערוך אבן העזר · קלח · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
אמר לה: טלי גטך מעל גבי קרקע, אינו כלום. ואפילו היה מנח על גבי ידו והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט, כיון שלא סייע בנטילתו. אפילו היתה ידו סגורה והגט בתוכה, ופתח הוא ידו ונטלתו מתוכה, שסייע בנטילתו, אפילו הכי אינו גט, כיון שלא קרב גופו אליה. ואם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו, וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לה ונטלתו, קרי בה שפיר "ונתן" (דברים כד, א), אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו, לא הוי נתינה. ויש מי שאומר, שאם היה קשור על ידו או על ירכו, והרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה: הרי זה גטך, הרי זה גט:
מפרשים
(א) אינו כלום: עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתן לה ויאמר לה הא גיטך כיון דתחילת הנתינה לא היה נתינה כלל אבל בצמצם מתניו והטה אליה הוה נתינה אלא דהיה נתינה גרועה מ"ה א"צ ליטול ממנה אלא אם אמר לה אח"כ הא גיטך מהני אף על גב דלא אמר לה בעת הנתינה כלום ואפי' אם היו עסוקים באותו ענין לא מהני בנתינה גרועה וצ"ל אח"כ הא גיטך כ"כ הר"ן וראיה שלו ממתני' דתנא מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך והוכיח ע"כ איירי בעסוקים בענין גירושי' דאל"כ ת"ל אפילו אם נתן לידה הגט בטל אלא איירי בעסוקי' באותו ענין ומ"מ לא מהני נתינה גרועה, וכל זה שפיר מוכח לשיטתו דס"ל נתינה בשתיקה ולא היו עסוקים באותו ענין הגט בטל אבל לשיט' הרמב"ם דס"ל אם נתן בשתיקה ולא היו עסוקים באותו ענין אינו אלא פסול א"כ י"ל דאיירי מתני' כשלא היו עסוקים באותו ענין ובעלמא פסול ולא בטל וכאן היה נתינה גרועה הגט בטל אבל אם עסוקים באותו ענין י"ל אפי' אם היה הנתינ' גרוע' הגט כשר משום כשהיו עסוקים באותו ענין הוי כאלו אמר הא גיטך א"כ מה שפסק בסימן קל"ו בשיטות הרמב"ם נשמע אם היו עסוקים באותו ענין וצמצם מתניו והטה אליה הוי נתינה אפילו לא אמר לה כלום ועיין בסוגיא תניא נמי הכי וכו' משמע שהביא ראיה מדברי רבי דאמר אם שלפתו וערק חרצו ועיין בד"מ מה שהשיג על הב"י ובחנם הש"ג:
(ב) והיא קרובה אליו: כאן איירי דידו פתוחה והיא קרובה אליו לכן אינו גט אבל אם היה ידו פתוחה ומקרב ידו אליה אפילו אינו מסייע מהני לפי' הב"י כיון דא"צ סיוע שלו וכן אם תחוב במתניו בלי דוחק ומקרב עצמו אליה הוי נתינה ולכאורה תימא איך לא ראה דברי הרא"ש שכתב לפי' ר"ח אם היתה ידו פתוחה וקרבה אליה לא הוי גט דבעינן תרתי שיסייע בנטילתה גם יקרב אליה וכן הקשה הב"ח מיהו מדברי הטור משמע כוותי' שכתב בל' המחבר והיא קרובה אליו ולא כתב בבבא זו אפילו אם קירב אליה נמי אינו גט כיון דלא מסייע לה גם קשה מנ"ל להרא"ש לדייק זאת מר"ח אם ידו פתוחה וקרבה אליה לא מהני דלמא דוקא אם תחוב במתניו בדוחק וקרב אליה לא מהני אבל בכה"ג דא"צ סיוע שלו מנ"ל דלא מהני ולכאורה נראה תיבת פתוחה מ"ש הרא"ש ט"ס וצ"ל סגורה היינו אם היה סגורה וקרבה אליה לא מהני לאפוקי מרש"י ומרמב"ם דמפרשי' ערק לה חרציה עקם אליה מתניו ש"מ אפילו אם תחוב וקרבה אליה הוי גט, ומה שהקהש ב"ח מנ"ל דהרמב"ם חולק ע"ז דלמא הרמב"ם איירי כשא"צ סיוע ליתא כי מ"ש היה קשור על ידו או על מתניו נשמע דצריכה סיוע כיון שקשר ומ"מ מהני אם קירב אליה וכן הוא לפרש"י ובכל אלו אינו גט כ"א לפי שיטתו עד שיטול ממנה ויחזור ויתן לה ויאמר הא גיטך כמו בטול גיטך מע"ג קרקע כמ"ש בסמוך, ואם הגט בידו סגורה ומקרב אליה ופותח נראה דהוי נתינ' מעליא אעפ"י שהיא לקחה מידו לכן אם היו עסוקים באותו ענין ולא אמר לה הא גיטך הוי גט אלא בצמצם מתניו והטה אליה בזה כתב הר"ן דלא מהני עסוקים באותו ענין כיון דנתינה גרועה היא וסתם נתינה היא ביד:
(ג) ויש מי שאומר וכו': היינו דעת הרמב"ם ורש"י א"כ כשהגט קשור על ידו והי' אחזה בידה הוי אוחזי' שניה' בגט נשמע דס"ל כר"י בסמוך, נשמע הרא"ש דלא ס"ל כר"י ע"כ ס"ל כאן כדיעה הראשונה ול"ק קושית הב"י על הטור דהקשה מנ"ל להטור דהרא"ש ס"ל כדיעה הראשונה:
על בטור כ' נתינתו צריך שתהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלתה א"צ שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה עכ"ל משמע מידה מרבינן רשותה וק' דבבריי' לא אמרינן כן דת"ר ונתן בידה א"ל אלא ידה גגה כו' מנין ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י ת"ל ונתן מ"מ ודרשי' ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע נתינה כל דהו וידה דכתב רחמנא בעינן דומיא דידה דמשתמר לדעת' עכ"ל א"כ משמע דידה מורה ממש ידה אלא מונתן מרבינן רשותה שלא כדברי רבינו הטור וזה הקשה גם בב"י ותירץ דלרבינו הטור ה"ק דאי כתיב ונתן לה לא הוה דרשינן מ"מ משום דמשמע לה ממש ולא משתמע כלל לרשות' אבל השתא דכתיב ידה משמע נמי רשותה כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו עכ"ל ותמהני על הרב בזה דאשתמטתיה סוגיא שלימה דפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) דמקשינן הך דמכל ארצו מידו דמשמע רשותו אהך ברייתא טעמא דכתב רחמנא ונתן הא לאו הכי ה"א כל היכא דכתיב ידו ידו ממש ומשנינן כו'. היכא דכתיב ידו ידו ממש ושאני התם גבי ויקח את כל ארצו מידו דא"א לומר בענין אחר ש"מ דמכח ונתן אנו מפרשים דידה הוא רשותה וזה הפך מדברי הרב ב"י שכתב דילפותא דברייתא הוא מבידה כיון דמשמע נמי רשותה וגם מהך ברייתא גופה מוכח דלאו מבידה מרבינן דא"כ אין שום התחלה למ"ש אין לי אלא בידה גגה כו' מנין דהא בידה משמע נמי רשותה לפי דבריו ונלע"ד דלא זה הדרך בדברי ר' הטור דמ"ש רש"י מדלא כתיב ובידה יתננו צריך להכין פי' דלכאורה קשה דכל הדרשות דרשינן מכח יתור שיש בתורה שהיה אפשר לכתוב פחות ממ"ש הכתוב וכאן אנו מוכיחים מדלא האריכה התורה לכתוב ובידה יתננו אלא ודאי כוונת רש"י דכל שאנו מפרשים דונתן דבוק עם בידה ודאי ה"א נתינה בידה ממש בעינן אלא דאנו רואין שאין כאן דביקות דא"כ היה לו לכתוב ובידה יתננו דזה הלשון של יתננו הוא שייך לדבקות וכן אם היה כתוב ויתננו בידה הוה נמי דביקות וחדא מנייהו נקט רש"י אבל לשון ונתן אינה מורה על דביקות אלא תיבה מוכרחת בפני עצמה כאלו הנתינה אינה שייך כלל לבידה וא"צ לידה אלא לרשותה ובידה דכ' רחמנא להורות על רשותה משתמר לדעתה ורבינו הטור נמי ס"ל כרש"י אלא דהוסיף עוד שיש עוד להקשות נהי דונתן הוא אינו דבק וא"צ לידה מ"מ מנלן רשותה דלמא קמ"ל דצריך ליתנו עכ"פ לאחד משאר איבריה או לתחוב על גופה תחת בגדה אבל עכ"פ גופה דוקא בעי' וגם בזה שייך לדרוש ידה על משתמר לדעתה דהיינו שיתננו על גופה במקום המשתמר לדעתה ודבר זה תירץ רבינו הטור דא"כ היה לו לכתוב ונתן לה דהוה משמע לגופה דוקא וגם בידה היה לכתוב משום משתמר לדעתה ומדלא כתיב לה ש"מ דונתן קאי אפי' שלא על גופה כלל אלא לרשותה וזהו שכ' רבינו דנתינתו צריך שתהא מידו ממש פי' אפי' מגופו כמו דכ' אח"כ אם סייע בנטילתו ולא כתב ל' ממש אלא לאפוקי רשותו דל"מ אבל קבלתה מהני רשותה והדר קאמר מנלן רשותה דלמא אע"ג דל"צ ידה ממש כיון דאינו דבוק לבידה כמ"ש בפרש"י מ"מ אימא לך דעכ"פ על גופה בעי' לזה תירץ מדלא אמר ג"כ ונתן לה אלא בידה פי' בידה לחוד כתיב אחר ונתן ש"מ דהך מלתא שאינו דבוק לבידה כולל אפי' רשותה וז"ש הטור ודרשינן מרשותה פי' שדרשינן ונתן על רשותה זה נ"ל נכון והוא כפתור ופרח:
(א) כלום: ואפשר דתיפסל לכהונה משום ריח הגט דפוסל כל דהו מהרי"ל סי' (ע"ח) [ע"ד].
(ב) מתניו וכו': עיין ב"ש.