שולחן ערוך אבן העזר קטז א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; ומיהו, מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה, אפילו לוותה ואכלה אינו חייב כלום, ואם זן אותה, מעשה ידיה שלו (נמוקי יוסף פרק יש מותרות). ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספות יש לה. ואין לה שום תנאי מתנאי כתובה, ואפילו מזונות, אחר מותו; ואינו חייב בפרקונה, ואפילו הכי אינו משלם פירות שאכל משלה, ואפילו הם בעין אצלו. ונכסים שהכניסה לו, אם הם בעין, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, תטלם; וכל מה שאבד או נגנב או כלה או נשחק מנכסי צאן ברזל, אינו חייב לשלם; וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חייב לשלם:

מפרשים

 

(א) הנושא אחת מחייבי לאוין:    אבל אם נשא אחת מחייבי כריתות דאין קדושין תופסין ואין צריכה גט ל"ש למיהב כתוב' ואפשר דתוספות כתובה יש לה בהכיר בה שרצה ליזוק בנכסיו מפני חיבת ביאה ואפשר אפי' בלא הכיר בה יש לה תוספות כמו חייבי לאוין ואיילוני' דסברי שיערב עליו המקח וכמ"ש הר"ן ואינו דומה לעוברת על דת וחברותיה עיין בר"ן ודין חלוצה לדעת הטור הרי היא כחייבי לאוין אף שהיא מדרבנן ועיין בב"י במאי פליגי:

(ב) יש לה עיקר:    אף על גב דכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו וזאת בעמוד והוצא קאי אפ"ה הואיל וגם הוא עשה שלא כהוגן קנסו אותו שתהיה אצלו ככל הנשים ולא יהיה חוטא נשכר:

(ג) מעשה ידיה שלו:    זה לשון הנ"י בשם הריטב"א אם זן אותה בשתיקה זוכה במעש' ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גוב' ממעש' ידיה או תתן לו מזונותיה וכוונתו שאין זוכה בכל מעשה ידיה אף אם נותן לה מעה כסף רק כפי מה שזן אות' צריכ' לשלם לו ולא אמרי' דמחלה לו ואי לאו הריטב"א הייתי מפרש דאף שאין לה מזונות מעשה ידיה שלו כדי שלא תתעכב אצלו:

(ד) ואינו חייב בפרקונה:    משמע דברישא בהכיר בה שיש לה כל תנאי כתובה חייב בפרקונה אף על גב דנתבאר לעיל סי' ע"ח סעיף ז' דהאשה האסור' על בעלה מחייבי לאוין אינו חייב לפדותה היינו שאינו חייב לפדותה משלו אבל הפירות שאכל חייב להחזיר כשנשבית אבל אם לא נשבית א"צ להחזיר הפירות אבל רש"י כתב אף בלא נשבית יש לה פירות וצריך הבעל להחזיר כל הפירות וכ"כ הרמב"ם והמ"מ ובלא הכיר בה כתב הרמב"ם שאין מוציאין מן הבעל פירות שאכל ולפ"ז לדעת הרמב"ם אף שיש לחייבי לאוין כתובה בהכיר בה אין לה תנאי כתובה דפרקונה הואיל ולא זכה הבעל בפירות דהא מכיסו פשיטא דא"צ לפדות ומה שאכל אף בלא נשבית צריך להחזיר:

(ה) ואפ"ה אינו משלם הפירות:    דין זה מוסכם בשלא הכיר בה שזכה בפירות ואין חייב בפרקונה אבל בהכיר בה לדעת רש"י והרמב"ם מוציאין הפירות אף בלא נשבית ולדעת התוספות דוקא בנשבית:

(ו) בעין אצלו:    דמיד שלקטן זכה בהן וכאלו אכלן דמי ועיין בב"י ובב"ח ועיין בד"מ שכתב דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו אין מוציאין ממנו פירות שאכל משמע אם הם עדיין בעין נוטלתן:

(ז) מנצ"ב אינו חייב לשלם:    לשון הגמרא נצ"ב דלאו ברשות' קיימ' כלומר שהוא קיבל עליו אחריות וברשות הוציאן לית לה אבל נ"מ אין לו רשות לכלות הקרן הילכך סברא דקרן של צ"ב א"צ לשלם וקרן של נ"מ צריך לשלם ואית לה ואי עיילא ליה גלימא ונשתמש בה ובלה היינו פירי וכבר נתבאר דפירי שאכל הם שלו אבל בגניבה ואבידה דנ"מ חייב אף על גב דבשאר נשים אם אבדו בפשיעתו הוי פשיעה בבעלים ופטור כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה הכא כיון דלאו אשתו גמורה היא חייב אפילו בגניבה ואבידה כל שנשתמש בהן ונכנסו לרשותו דלאו עמו במלאכתו היא ומשמע דאפי' עדיין לא נשתמש בהם מאחר שהפירו' הם שלו נעשה עליהם ש"ש ועיין בב"ח מ"ש בזה ואין דבריו מוכרחים וסתם אבד או נגנב ממילא משמע:
 

(א) אם הכיר בה יש לה וכו':    ביבמו' דף פ"ה מבואר הטעם למה חייבי לאוין יש להם כתובה ולשניו' אין להם כתוב' לרשב"א הטעם משו' חייבי לאוין פוסל אותה ואת זרעה לכן קנסו אותו וחייב ליתן לה כתובה וכן חלוצה לכהן פסלה מדרבנן משא"כ בשניו', ולרבי הטעם חייבי לאוין מדאורייתא וא"צ חיזוק שניות מדרבנן צריכים חיזוק דאין להם כתובה ואיתא שם תרי לשונו' לשון א' אמר רבי עוד טעם אחר מפני שהוא מרגילה משום דקשה ליה הא חלוצה מדרבנן ולמה אית לה כתובה מ"ה אמר הטעם שהוא מרגילה ואיכא דאמרי דרבי לא אמר טעם זה אלא רשב"א אמר טעם זה לפ"ז לרבי חלוצה אין לה כתובה ובסוף הסוגיא מוכח דרבי לא אמר טעם זה דהא איתא שם איכא בנייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא מ"ד שהוא מרגילה וכו' ש"מ מ"ד דאורייתא לא אמר הטעם שהוא מרגילה וכן כתב הר"ן ס"פ אלמנה ניזונת וקי"ל הלכתא כרבי כמ"ש הרא"ש וכ"פ הרמב"ם פכ"ד לפ"ז חלוצה אין לה כתובה וכן כתב הב"י ובכ"מ אלא על הרי"ף והרא"ש והטור קשה למה כתבו חלוצה יש לה כתובה והב"י כתב דס"ל כלישנא דס"ל דרבי קתני הוא מרגילה וקשה דהא בכל הסוגיא מבואר דרבי לא נקיט ועוד קשה אפילו את"ל רבי קאמר הוא מרגיל' היינו ע"כ כל שהוא דאורייתא לא קנסינן אותה משום דא"צ חיזוק אלא דבר שהוא מדרבנן אז יש חילוק אם הוא מרגיל קנסי' אותו ואם הוא אינו מרגיל קנסי' אותה אם כן מה הקשה הרא"ש בפרק אלמנה ניזונו' כשכ"ג נשא אלמנה ולא הכיר בה למה לא דמיא לשניו' לענין בלאות דהא היא מרגילו מה קושיא הא לרבי כל שהיא אסורה מדאורייתא לא קנסי' אותה אלא ודאי הקושיא קאי לרשב"א וקאמר הטעם שהיא מרגילו ש"מ רשב"א קאמר היא מרגילו אלא מ"מ קשה להרא"ש אם הקושיא קאי לרשב"א הא הרא"ש פסק כרבי אם כן למה ליה לתרץ קושיו' הראב"ד דקאי ע"כ אליבא דהת"ק וע"ש וכתב בח"מ אם נשא חייבי כריתו' אף על גב דאין להן כתובה מ"מ לענין תוספ' כתובה דמיא לחייבי לאוין בין הכיר בה ובין לא הכיר בה, ואם הוא ממזר וכיוצא בזה דהוא אין ראוי והיא כשרה אפילו לא הכיר בה דינה כאלו הכיר כיון שהיא כשרה והוא פסול, פרישה:

(ב) ואם זן אותה וכו':    ע' בנ"י שהביא תוספת' שזכה במ"י ואוקמי דאיירי כשזן אותה ומשמע שם דאינו זוכה אלא כשיעור סך מזונות שזן אותה ונראה היינו טעמו של הרמב"ם שפסק לותה ואכלה חייב לשלם וראיה שלו מתוספת' זו ואיירי בענין דמשלם מה שלותה אז זוכה במ"י ולענין פירות כשהכיר בה ע' בתוס' יבמות סוף פ"ה והר"ן בסוגי' זו ס"ל כשנשבית חייב בפרקונה כשיעור פירות שאכל אבל משלו א"צ ליתן לפדיונה וכן כתב בהגהות סי' ע"ח ולרש"י שם משמע אפילו כשלא נשבית צריך להחזיר פירות שאכל וכ"כ הרמב"ם פכ"ד:

(ג) אבל תוספות יש לה:    אף על גב כשהיא בעלת מום או יש עליה נדרים והיה מקח טעות אין לה תוספות תירץ הר"ן שאני מומין ונדרים דאין אדם נתפייס אבל באיסור י"ל שסברה שמא מפייסו מ"ה לא גילתה לו ואיילונית שהיא ג"כ בעלת מום ויש לה תוספות משום דלא ידעה שהיא איילונית היינו למ"ד עד שיהיה בה כל סימני איילנות א"כ לא ידעה שנתקשה בעת התשמיש ולמ"ד חד סימן איילנות י"ל קודם הנישואין לא היה בה שום סימן רק הסימן הוא שנתקשה בעת התשמיש גם י"ל אותו סימן איילנות שהיה בה לא היה ניכר היטב וכן כתב הב"י בסי' מ"ד וכללא הוא שלא הפסידה תוס' אלא כשהיא יודעת מחסרון והוא דבר שאין אדם מתפייס בו אלא אכתי קשה כשנמצא דם בכל תשמיש למה אין לה תוספות הא היא א"י ועיין בסי' אח"ז מ"ש בזה, ונראה הוספה שליש מה שמוסיפים על הסך שהכניסה יש לו דין נדוניא כמ"ש לעיל בכמה מקומות ובתשובו' רש"ך ס"א סי' מ"ה לא כ"כ ואנ"ל:

(ד) ואפילו הם בעין:    הנה לדעת הרי"ף ורמב"ם כשהם בעין צריך להחזיר גם להרא"ש י"ל דוקא בממאנ' כ' אפי' כשהם בעין אין צריך להחזיר ועיין ב"י וגם בממאנת לפי תירוץ אחר שכתב הרא"ש י"ל מה שהוא בעין צריך להחזיר אלא הלואה מה שלותה לצורך פדיון א"צ לשלם:

(ה) וכל מה שאבד וכו':    היינו שיטות הרמב"ם כפי פירושו מ"ש בפירוש משניות לישב דברי הרי"ף איירי הסוגיא כשנאבד או נגנב אז בשאר נשים פטור הבעל לשלם מה שנאבד או נגנב מנ"מ וכאן שהוא מקח טעות צריך לשלם ומכ"ש כשמכר נ"מ צריך לשלם אפילו מה שבלה מחמ' השימוש שנשתמש בהם צריך לשלם אבל לשיטות רש"י ותוס' והרא"ש איירי כל הסוגיא מה שבלה שלא כדין וחייבי לאין ואיילנות דינם כשאר נשים לכן נצ"ב שהם ברשותו ומה שהוציא מהם בדין הוציא אין צריך לשלם ונ"מ שמכר עשה שלא כדין צריך לשלם ואם נאבד או נגנב מהם א"צ לשלם וכן מה שבלה מחמת השימוש פטור לשלם אלא בטור לא משמע כן כמ"ש בסמוך, וכן בשניות תליא נמי בפלוגתא זו לרמב"ם שניה אין לה נ"מ היינו מה שנאבד או נגנב כמו בשאר אשה אלא הקנס הוא דהיה מן הראוי שחייב לשלם לה כמו בחייבי לאוין אבל מה שמכר צריך לשלם לה ולשיטות רש"י ותוס' והרא"ש שניה לית לה נ"מ אפילו מה שמכרו א"צ לשלם ומכ"ש מה שנגנב או נאבד ובמאנה לשיטות הרי"ף בליתינהו בין בנ"מ ובין נצ"ב לית לה היינו נ"מ מה שנאבד אבל מה שמכר צריך לשלם, ולשיטות רש"י אפילו מה שמכר ועשה שלא כדין א"צ לשלם והטעם די"ל אי לא מאנה שמא היתה מתה והיה יורשה, וזנתה ועוברת ע"ד דתנינ' דנוטלת מה שהוא בעין משמע מה שאינו בעין אפילו אם מכר א"צ לשלם דקנסי' אותה יותר כמו שקונסי' אותה לענין נצ"ב דא"צ לשלם כמ"ש ברמב"ם ולשניות צריך לשלם נצ"ב ולשיטות תוס' דאיירי כל הסוגי' שבלה שלא כדין ומ"מ א"צ לשלם לשניות א"כ מכ"ש לעוברת על דת אפי' מכר א"צ לשלם וע' בח"מ בסי' הקודם סק"ב מ"ש ול"ד אלא לשיטות תוס' פשיט' א"צ לשלם אפילו לשיטות הרמב"ם מ"מ בעוברת ע"ד א"צ לשלם וע"כ דמדייק מדקתני נוטלת מה שהוא בעין משמע מה שאינו בעין א"צ לשלם ומזה נשמע גם מה שמכר מנ"מ א"צ לשלם, וכשנמצ' בה מומין או אם היא נדרנית דלא אתמר בהו בש"ס כלום נראה לשיטות הרמב"ם שכתב באיילנות ובחייבי לאוין שלא הכיר צריך לשלם מה שנאבד מנ"מ וטעמו שאין כאן אישות גמורה נשמע מכ"ש במומין ונדרים דצריך לשלם ואין לו' הטעם של הר"ן דהפסיד מחמת דלא גילה לו כי דוק' מה שנותן לה המתנה אמרי' אם היה יודע מומין לא היה נותן לה מתנות אבל בודאי לא הפסידה את שלה מחמת שלא גילה לו ולשיטות תוס' א"צ לשלם אלא מה שמכר מנ"מ שלא כדין כנ"ל מיהו בטור משמע אף על גב להרא"ש שני' וממאנת א"צ לשלם אפילו מה שמכר שלא כדין מ"מ באיילנות וחייבי לאוין שלא הכיר צריך לשלם נ"מ אפי' אם נשתמש כדין אם כלה לגמרי צריך לשלם כמ"ש הראב"ד והיינו מ"ש בח"ל ואיילנות כגון שנשתמש בהם ובלה אותם ומ"ש ב"ח לפרש דברי הטור מ"ש בלה אותם היינו ע"י שימוש נגנב דוחק הוא ומ"ש הרא"ש כתב באיילנות דוקא שבלו אותם בבת אחת ומכרן לית' בהרא"ש ג"כ מ"ש לפרש דברי הרמב"ם לא כב"י אנ"ל, מיהו סברות הטור אין מוכרח ובתוס' אית' להדי' באיילנות איירי מה שבלו שלא כדין, ואפילו לשיטות הטור מ"מ נשמע אם נגנב או נאבד ממיל' פטור וכ"כ הב"י ופרישה אלא שם כתב הטעם אליב' הטור משום דאין אישות גמורה ואנ"ל אלא טעמו כמ"ש בהרא"ש בשם הראב"ד, ולפרש"י ב"מ דף ס"ז וביבמות שם ולהראב"ד ס"ל שניה אין לה בלאות אפילו אם הם קיימים, ולהר"ן יש לו ג"כ שיטה אחרת וס"ל איילנות שוה לממאנת וע"ש וע' במרדכי סוף כתובות מה שהקשה מסוגי' זו לדינ' דמתיבת' ועיין סי' ע"ה וסי' ע"ז מ"ש:
 

אבל בחייו אין לה דהא חייב להוציאה ואי יהיב לה מזונות תתעכב אצלו:

לא הכיר בה בטור חשיב חייבי לאוין דתפסי בה קידושין כמו אלמנה לכ"ג כו' וכתב דחשיב ג"כ בת ישראל לנתין וממזר ואח"כ כתיב לא הכיר כו' וכתב בפרישה דהאי לא הכיר כו' לא קאי אבת ישראל לממזר דלא שייך לא הכיר בה אלא דוקא כשהאיש ראוי והיא אינה ראויה שייך בה היכר משא"כ בנתין וממזר שהוא אינו ראוי והטור דנקט בת ישראל לנתין ולממזר יש להם כתובה לשון המשנה נקט דתנן אלמנה לכ"ג כו' בת ישראל לנתין ולממזר יש להם כתובה וקמ"ל אף על פי שהקידושין בעבירה יש לה כתובה עכ"ל וכן במה שכתב הטור או פצוע דכא שנשא ישראלית לא שייך בה לא הכיר כיון שהפסול מצדו:

אבל תוספות יש לה הטעם דהתוס' אינו מצד תקנת חכמים אלא שחייב עצמו כ"ז שתרצה להיות אצלו הרי עמדה לפניו בתנאי שלה אלא שהתורה אסרתה ורש"י פי' דהתוס' מתנה בעלמא היא משם חיבת ביאה:

ואינו חייב בפרקונה זה אפילו בפרקונה כיון שהיא עליובאיסור כדלעיל בסי' ע"ח אלא דמ"ש שאינו משלם דמי הפירות שאכל דוקא בלא הכיר כדמוכח בהדיא בפרק יש מותרות כ"כ רש"ל:

או נגנב מ"ש חייב לשלם זהו לשון הרמב"ם פרק כ"ד וסיים שם בלשון זה הפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנ"מ עכ"ל פי' שבאשה גמורה פטור אם נגנבו נ"מ דבזה זכה בה שאינו באחריותו כלל אפי' אם נאבדו מחמתו שע"י שנשתמש בהם נפסדו אבל בזו שאין שם אישות גמורה ולא זכה בנ"מ הוין ג"מ שבידו כאלו קבלם אחר להנאתו וחייב באחריות אפילו נפסדו שלא מחמתו והטור הבי' דברים אלו בשם הרמב"ם ולא זכר נגנב או נאבד בפי' אלא כלל זה במ"ש נ"מ אפי' ליתנהו חייב לשלם בל' זה מורה דליתנהו בכל גווני' שאינם אפי' מעצמם וסיים על זה וא"א כתב כסברא הראשונה דהיינו דמה דאמרינן בגמרא נ"מ דברשותה קיימי אית לה פירש"י שלא היה לו לכלותן וללובשן משמע דאם נפסדו שלא מחמתו פטור וכ"כ הטור כסברא הראשונה וז"ל ואם אינן בעין כגון שנשתמש בהן ובלה אותן עכ"ל דלפ"ז לא אמרינן בזה דהוי כאלו היה ביד אחר שקבלם להנאתו דכאן דבעל לא קבל עליו כלל לאחריו' שלו ובטעות באו לידו ובזה נסתלק תמיה' ב"י שהקשה על הטור למה כתב שיש פלוגתא בין רמב"ם להרא"ש והיה לו לפ' ולא לסתום דפליגי בנגנבו או נאבדו דהא ודאי שפיר פי' דבר זה כמי שזכרנו עוד יש פלוגתא בין רמב"ם לסברא ראשונה שהיא דעת הרא"ש לעניין שנייה כמ"ש בגמרא דאמר רב כהנא בשניה קנסו רבנן לדידה בדידה פי' בגמרא שא"צ לשלם מה שהוא הפסיד ואמר רב ש"מ דגלימ' קרנא הוא ולא אמרינן דמכסי בה עד דבלי פי' מדקנסו להשגיח שא"צ הבעל (לשלם) לה הבלאות של נ"מ משמע דבאשה כשירהצריך הוא לשלם מה שהפסיד לה ע"י לבישתו הגלימה של נ"מ ולא אמרינן שהוא פירי ואין הבעל משום פירות נ"מ שאכל אלא קרנא הוה ומ"ה באשה כשרה הוא צריך לשלם אבל בשניה קנסוה ומקשינן והאמר רב נחמן פירא הוה פי א"כ אין קנס כאן דכשירה נמי א"צ לשלם מה שהפסיד על ידי לבישתו ומשנינן דר"נ פליגי ופי' הרא"ש בסוף אלמנה דמיירי דבלינהו מעט מעט ע"י לבישתו מ"ה אמר רב שימי ש"מ דקרנא הוא דאי פיר' היא מ"ש מכשרה וגם בכשרה פטור הבעל אם בלה מעט מעט דזה הוי אכילת פירות לא חייב אלא אם בלה הכל בפ"א אלא ש"מ קרנא היה ובכשרה צריך לשלם אם בלה הכל אפילו מעט מעט ובשניה קנסוה וע"ז פליג ר"נ ואמר דפירא הוה לבישתו הגלימ' וגם בכשרה א"צ לשלם אם נפחת מעט מעט ואין קנס בשניה אם בלה הכל בבת אחת דבכשירה צריך לשלם ובשניה א"צ לשלם לה דקנסוה רבנן שא"צ לשלם לה אפילו בלה הכל בפעם אחד וא"כ מ"ש בטור בסברא ראשונה בשניה ובנכסים של נ"מ ושאינן בעין אין מוציאין מידו פירושו אפילו אם נפחת בפעם אחת הכל דבכשירה מוציאין ממנו ובשניה אין מוציאין ממנו זה דעת הרא"ש אבל הרמב"ם (ס"ל) דהשניה יש לה דין כשאר נשים ואין כאן קנס לר"נ דס"ל לרמב"ם דר"נ פליג על רב שימי דאמר יש קנס בשניה על זה פליג ר"נ ואמר אין קנס בשניה כלל וק"ל כר" בדיני א"כ למה נקט התנא כלל השניה כבר תירץ הרב המגיד בשם רמב"ם בפי' המשנה דהיה ראוי שאחר שאין לה כתובה שלא יגיע לבעל שום דבר מדברים הראויה לו קמ"ל דקנסוה בזה דאפ"ה דין הבעל כדין שאר הנשים וא"כ יש שני פלוגתות בין הרמב"ם לרא"ש:
 

(א) לה:    והוספות שליש מה שמוסיפים על הסך שהכניסה יש לו דין נדוני' כמש"כ בכמה מקומות. ובתשובת רש"ך ח"א סי' מ"ה לא כ"כ עיין כנה"ג ועיין ב"ש.

(ב) כלה וכו':    דינים אלו עיין בב"ש.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש