שולחן ערוך אבן העזר צא ג


שולחן ערוך

גבו לאשה קרקע מבעל חובה, ונשאת ומתה וירשה הבעל, אף על גב דשומא חוזרת לעולם, הכא אינה חוזרת, דבעל כלוקח הוי, והוי כאלו מכרתו לאחר. וכן אם גבו ממנה לבעל חוב, ונשאת ומתה וירשה, אין מחזירין לו השומא:

מפרשים

חלקת מחוקק

(ה) ונשאת ומתה:    בש"ע בטור ח"ה סי' ק"ג סעיף ד' העתיק המחבר לשון הרמב"ם שמו קרקע לאשה ונשאת או ששמו ממנה ונשאת בעל בנכסי אשתו כלוקח הוה ולא מחזירין לו ולא הזכיר שמתה וכתב המ"מ בפ' כ"ב ממלוה שמו לה לאשה ונשאת ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעל' הדמים אין הבעל מחזיר הקרקע דכלוקח עשאוהו חכמים ואם היה יורש לא היה עדיין יורש בחיי אשתו והיה לו להחזיר א"נ שמו ממנה ונשאת ורצו הבעל או היא להחזיר המעות אין מחזירין להם לבעל לפי שהוא כלוקח אחר השומ' ולא לאשה לפי אנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסי' וכו', ומיהו אם מת הבעל בחייה ואח"כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה וכן אם החזירו לה דמים מחזרת קרקע אבל דעת הרא"ש ורש"י לפרש דוקא מתה האשה דהוי לוקח גמור דגם הגוף שלו אבל בחיי האשה אף דהוי כלוקח לפירות מ"מ מאחר דהגוף של האשה למה לא תחזיר לבעלים ומכ"ש בשמו מינה דהאשה למה לא תפדה האש' בחייה את הקרקע שלה ומ"ש המ"מ ולא לאשה לפי שאנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסיה וכו' דבריו אינם מובנין דהא שמו ממנה קודם שנשאת ופשט הגמ' ליה לא מהדרינן אבל לא מהדרינן ואפשר לומר דלא שייך הטוב והישר אלא כשאדם חוזר לכל נחלתו אבל כאן הבעל יאכל פירות ואין זה טוב וישר גמור והנה המחבר כאן סתם כדעת רש"י והרא"ש (שכתב ונשאת ומתה) ובחושן משפט סתם כדעת הרמב"ם ועיין בל"ח מ"ש כאן ואין דבריו ברורים בעיני:

בית שמואל

(ו) ומתה:    בחושן המשפט סוף סימן ק"ג לא כתב המחבר מתה וסתם כשיטות הרמב"ם דס"ל דהסוגיא איירי כשהיא חי לכן נצרך שם הטעם הבעל הוא כלוקח משום דאי הוי דינו כיורש היה צריך להחזיר משום בחייה לא שייך לו' דהוא יורש שלה וכן היו מחזירים לו אם היה דינה כיורש אלא מפני שדינו כלוקח לכן אינו מחזיר בחיי' וכן אין מחזירין לו ואחר מותה אינו מחזיר אפי' אם דינו כיורש דהא הרמב"ם ס"ל אפי' יורש ממילא אינו מחזיר וכן פסק שם המחבר ותימא מ"ש כאן ומתה וכתב דבעל כלוקח ת"ל אפי' אם היה דינו כיורש נמי אינו מחזיר ומ"ש שם הרב רמ"א ומת' למד זאת מדברי הב"י שם דמפרש כן דברי הטור ואין מוכח וכבר השיג עליו ב"ח בסי' זה וכן נ"ל דהא דין זה נובע מתקנתא דאושא ושם מבואר אפי' בחייה דינו כלוקח ומ"ש הטור ומתה לאו דוקא וכן הוא דעת הש"ך וכל זה איירי בנ"מ אבל נצ"ב לכ"ע אפי' בחיי' דינו כלוקח וכמ"ש בסמוך וכ"כ בש"ך שם:


(ז) דבעל כלוקח:    אבל אם היה דינו כיורש היה מחזיר כמ"ש וא"ל למה באמת דינו כלוקח הא קי"ל בעלמא במקום פסידא דאחר דינא כיורש וקשה לשיטות הפוסקים דס"ל יורש ממילא מחזיר תירצו תוספות ס"פ י"נ כאן ע"פ הדין א"צ להחזיר אלא משום ועשית הישר והטוב ליכא פסידא כ"כ:


(ח) אין מחזירים לו השומא:    משום דדינו כלוקח אבל אם היה דינו כיורש היו מחזיקים לו בין בחייה בין אחר מיתתה דקיימא לן דמחזירים לבן הלוה אלא משום דדינו כלוקח לכן אין מחזירים לו אפי' בחייה דהוי כאלו מכרה לו, והא דלא אמרי' דדינ' כיורש משום פסידא דידיה כתבו תוס' פרק המפקיד משום דחיישינן לפסידא דמלוה אף על גב דכתוב ס"פ י"נ דלא הוי פסידא כ"כ כמה שכתבתי בסמוך היינו להוצי' מבעל אבל להוצי' מן המלוה חיישינן לפסידא וכ"כ ב"ח, ושומא לפרעון כתובה אם מחזירים עיין תשובת מהרש"ל סי' כ' ותשוב' רמ"א סי' ח':

ט"ז

באר היטב

(ה) ומתה וכו':    עיין בחושן משפט סוף סימן ק"ג מ"ש הסמ"ע והש"ך שם. ועיין ח"מ ב"ש.


(ו) השומא:    ושומא לפרעון כתובתה אם מחזירין עיין תשוב' מהרש"ל סי' נו"ן ותשוב' רמ"א סי' ח'.







▲ חזור לראש