רש"ש על המשנה/נדרים/ט
רש"ש על המשנה מסכת נדרים פרק ט
<< · רש"ש על המשנה · מסכת נדרים · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
ב עריכה
במשנה ועוד אר"א פותחין בנולד וחכ"א. ופי' הרא"ש [עי' תוי"ט] ובדבר שאינו מצוי כו'. וכ"כ הר"ן לקמן (בע"ב) בפי' המשנה משום דפתח דשכיח הוא דמשוי כו'. וכן על הא דמשני הש"ס לקמן לרבנן דהאי כי מתו כו' היינו שירדו מנכסיהם הביא הר"ן ירושלמי ועוני לאו נולד הוא אר"ז העניות מצויה. ולעיל (כג) האי לאו נולד הוא דשכיחי כו'. מכל הני חזינן דבנולד דשכיח פותחין ואמרינן דאדעתא דהכי לא נדר אבל בלא שכיח אמרינן דלא היה מניח מלידור בשביל זה כמ"ש הרא"ש. וק"ל דזה היפך מסוגיא דריש כתובות דאמרינן שם ודלמא אונס דשכיח שאני ר"ל דלכן לא מבטל התנאי. וע"ש (ג) בתד"ה א"ד הג' עניני אונס. וכן לענין נדרים גופייהו לעיל (כז ב) פי' הרא"ש בד"ה שאני מעברא. ועכבו נהר דמתני' היינו כו' דלא שכיח. אמנם למתבונן בם יש לחלקם בכמה אנפי ואכמ"ל. ולא כתבתי אלא לעורר המעיינים. ודע דק"ל במה שפסק השו"ע או"ח סי' תרנ"ח ס"ד בנתנו ע"מ להחזיר ונאנס מידו דל"י. דלכאורה אם הוא אונסא דלא שכיח נימא דאדעתא דהכי לא אתני. ולא תקשה עלי מהא דגיטין (עד) ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי כו' ומת כו' לא נתנה זקוקה ליבם. אע"ג דמיתה אונסא דלא שכיח כדמוכח בסוגיין. דש"ה דקפיד ואמר לי. וי"ל גם הפסק דהשו"ע הנ"ל משום דהתם להרוחה דידיה קמכוון שנצרך לו האתרוג לצאת בו עי' בגיטין שם (בע"ב) ולכן הוה קפידא אף בנאנס:
ג עריכה
במשנה ואין חכמים מודים לו. בהגרי"פ נ"א וחכמים מודים לו כו'. גם הרא"ש בפסקיו הביא גי' זו (וכ"ה הגי' בירושלמי) וכ' וסוגיא דהגמרא משמע כגי' זו. וכ' הק"נ דכוונתו מהא דפריך הגמרא מת נולד הוא. ומאי פריך דלמא ר"מ ס"ל כר"א דפותחין בנולד. וזה אינו כלום. דהגמרא פריך שפיר על שאמר שהן כנולד. הרי מת נולד גמור הוא. ותו מ"ק ואינן כנולד. למה הרי נולד הוא אלא דפותחין בנולד לפי סברתו. אבל כוונת הרא"ש דלגי' ואין חכמים כו' קשה דמאי פריך לריו"ח ל"ל למיתני תרי זימני נדר בטעות הא איצטריך לאשמעינן דהתם מודו ליה כמו שהקשו התוס'. וכ"כ הלח"מ רפ"ח מהל' נדרים אולם לפי' הרא"ש כאן דלריו"ח ר"מ מחמיר. ודאי אין מקום לגי' וחכמים מודים לו. דא"כ מאי פריך ל"ל תרי זימני כיון דהך דהכא לאיסורא ודהתם להתירא. ויש לדחוק דהכי פריך דכיון דאמר ואינן כנולד והיינו משום נדר טעות רק דהכא גזרו ממילא מוכח דהיכא דליכא למיגזר כהתם הוה נדר טעות: שם מת הכלב או שנהרג הנחש. וכתב התוי"ט משום דגבי נחש שכיחא טפי הריגה. ונראה ראיה מסנהדרין (טו ב) א"ב נחש. פי' דלר"ע כל הקודם להרגו זכה ע"ש:
ז עריכה
בתוי"ט ד"ה לזה ולזה כו' לפי"ז רישא דהכא כרבנן דאי כר"ש כו' ליתני רבותא שאני נהנה לזה כו'. וא"כ מתני' תברא מי ששנה זו לא שנה זו. וזהו דוחק דכל כי האי ה"ל לגמרא לפרושי. וגם הר"ן כ' דסתם לן תנא הכא כר"ש כו' ומה לי חד סתמא כו'. משמע דכאן לא סתם כרבנן. אבל בשבועות (לח) דייק ריו"ח שם ממתניתין כעין דיוק התוי"ט הכא ודחינן ליה כל האומר ולא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי ע"ש. וה"נ נאמר כאן דלזה ולזה או לזה לזה כאומר לכולכם דמי. גם מש"כ עוד דלדעת הרמב"ם דלזה ולזה הוא כמו שתלאן זב"ז אתיא רישא ככ"ע אפי' כר"ש. תמוה דלר"ש מ"מ ה"ל למיתני ברישא רבותא דלזה ולזה:
ח עריכה
במשנה והלא המיושן יפה כו'. בפ"ו דב"ב מ"ג איתא דישן משל אשתקד ומיושן מג"ש. ולכן תימה על הרמב"ם והרע"ב והשו"ע של"ד בלישנייהו ונקטי ישן תחת מיושן:
י עריכה
בתוי"ט ד"ה ומעשה כו' א"ת מ"ש כו'. דהוה נדר טעות כבר כתב הר"ן כו' במחכ"ת ל"ד דנדר טעות לא הוי אלא היכא דכבר מת. והתם נמי שרינן בהיתה נאה מעיקרא וע' לשון הר"ן: