ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נידה/פרק ו

< רש"י על הש"ס




שני תבואות - מיעוט שני שנים וכתיב תבואות ומשמע כל תבואות של שתי שנים להביא תבואה שלישית ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי שנים אלא מעת לעת כגון מכרה לו באלול מלאה פירות נמצא אוכלן ואוכל תבואה עד שיחזור ויקצור קודם אלול הבא הרי שתי תבואות בשנה אחת ועוד יאכל תבואה השנית שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם:

בשביעית נמי יעבוד - כגון נמכר בניסן וכשיגיע תשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן:

לערכין - דהיכא דכתיב (ויקרא כז) מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה דהא ומעלה כתיב אבל בן חמש שנים דלא כתיב (שם) אלא מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ולא כתיב מבן חמש שנים ומעלה אי לא אשמועינן הכא מעת לעת הוה אמינא שנת חמש כלמעלה להכי אשמועינן הכא דבעינן ה' שנים מלאים בכלל ערך הראשון שהוא מועט:

לפרקין דיוצא דופן - להיכא דלא תנן ויום אחד כגון בן עשרים ובת עשרים:

מ"ט לא אמר ליוצא דופן - הואיל וס"ל נמי בהנך מעת לעת:

דומיא דהנך - כלומר אף על גב דבהנך דיוצא דופן הוי נמי מעת לעת מיהו האי שבבן ושבבת דמתניתין לא איירי בהן כלל דהא דומיא דקדשים וערי חומה ועבד עברי קתני דכתיבן הלכך ערכין נמי כתיבן אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי באורייתא אלא הלכתא היא:

שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא דכתיב (שם) ולנקבה עשרת שקלים אלא בן ובת לישנא דמתניתין היא בן עשרים ובת עשרים:

אזכה ואיסק - לארעא דישראל לאתריה דרבי אלעזר בן פדת:

ואגמר שמעתא - דרבי יצחק בר נחמני:

מפומיה דמרא - רבי אלעזר:

פרק שישי - בא סימן


מתני' בא סימן התחתון - שתי שערות סימן נערות:

העליון - בוחל:

או חולצת - גדולה היא שהשערות סימן מובהק ועליהן סמכינן ולקמן מפרש טעמא:

אע"פ שאי אפשר - פרכינן בגמרא והלא בא:

אבל אי אפשר כו' - דהא ודאי מדאתא עליון תחתון נמי אתא אלא שנשרו:

גמ' בא לר"מ - דכיון דאמר ר"מ לא חולצת דקטנה היא מכלל דס"ל אפשר לעליון לבא קודם לתחתון:

וליתני בא העליון - עד שלא יבא התחתון ולא ליתני אע"פ שאי אפשר:

רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון - והאי דקאמר ר"מ קטנה היא משום דחייש למיעוטא שהעליון בא בקטנותה ורבנן אזלו בתר רובא הלכך מכי אתא עליון לא בעיא בדיקה דמסתמא תחתון אתא וכיון דטעמייהו דרבנן משום רובא הוא ה"מ בסתמא היכא דלא בדקו:

אבל היכא דבדקו ולא אשכחו - תחתון:

אימא מודו - דקטנה היא וממעוטא היא קמ"ל כו':

שדים נכונו - והדר ושערך צמח אלמא עליון זימנין דקדים:

בעשות ממצרים דדיך - שהיו מצרים משחקים ביך וממעכין דדיך:

למען שדי נעוריך - כדי להתאנף ולזנות ביך כשתהיה ראויה לאשה ותבואי לימי נערות שדי לשון השלכה כלומר עדיין היו שערות נעוריך עומדים להשתלח ולצאת אלמא דדים קדמי:

ומאי שדי - דמשמע דעדיין היו לצאת:

כולה בדדי כתיב - והאי שדי לשון שדים:


איכרפו - כשהתחילו לגדל ולעקוץ:

אישתדו - גדולות כל צרכן כשדים גמורים לשון אחר איכרפו נפחו ממיעוך מצרים כלומר לקית על ידם אישתדו יבשו זאת מצאתי:

איש - אין בו סימן עליון שאין בו סימן דדים משתנים:

תניא נמי הכי - דאתחתון סמכינן:

שטוחנות ברחים - ומתוך שמנידות זרועותיהן תדיר מתפשטים דדיהן:

שנישוף - פריי"ד בלעז כמו (יומא דף ל.) מצוה לשפשף:

אפקריסותן - מעפורת והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להן מעפורת:

על גססיהן - על צדיהן על צד תנשאו מתרגמינן על גססיהן תתנטלון (ישעיהו סו):

לפני הפרק - קודם עונת נדרים שאפילו הביאה שומא נינהו וקטנה היא:

נשים בודקות אותן - דבין אמרו איתנהו בין אמרו ליתנהו בקטנה מחזקינן לה ולאו עלייהו סמכינן ובדיקתן להכי מהניא דאי משתכחי בה הני גופייהו לאחר הפרק אמרינן שומא נינהו כדמפרש לקמן ולאחר הפרק נמי אי אמרי איתנהו מהימני וחלצה דהא אורחא הוא למיהוי לה ואי אמרי ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו הלכך אנשים לא סמכינן:

תוך הפרק - דמסתמא לאו גדולה היא ואי משתכחי מחזקינן לה בגדולה:

אין נשים בודקות אותן - שאין נשים כדאי לסמוך עלייהו להתיר ספקות על פיהן ולומר גדולה היא שתחלוץ וס"ל לרבי יהודה הביאה שתי שערות תוך הפרק סימן הוא כלאחר הפרק הלכך לא מהימנן והכי מפרש לה לקמן:

ר"ש אומר כו' - מפרש לקמן:

דאי משתכחי - השתא אמרינן נמי לאחר הפרק שומא נינהו ולא חלצה אי לא אתו בה אחריני ולהכי הוא דמהימני למיאון להחמיר שלא תמאן:

אבל לחליצה בעיא בדיקה - ואשה נאמנת עליה הואיל ולאחר הפרק הוה ואורחא למהוי לה כדפרשינן לקמן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים: ה"ג קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי) ולאחר הפרק דאיכא חזקה כו'. והכי פירושא תוך הפרק להכי לא מהימנא דקסבר רבי יהודה תוך הפרק אם הביאה אמרינן סימן הם וגדולה היא הלכך אתי למשרי מידי דלאו אורחא ע"פ נשים דלאו כהלכתא דאע"ג שנאמנות הן לאחר הפרק התם הוא דאיכא חזקה דרבא אבל תוך הפרק כו':

ר"ש אומר כלפני הפרק דמי - ושומא נינהו הלכך לאו עלייהו סמכינן למימר גדולה היא או קטנה היא ולהכי הוא דמהני דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו:

הא מאן קתני לה - דהא אדר"ש לא מתוקמא דכיון דאמר תוך הפרק כלפני הפרק אי בדקו לה תוך הפרק מאי גדולה היא שלא תמאן איכא והא אמרת אפי' משתכחי שומא נינהו:

אי בעית אימא רבי יהודה - ואתוך הפרק דקאמר אין הנשים בודקות אותן דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי ואי לא בדקו שפיר אתי למימר אקטנה דגדולה היא וקמ"ל דלהחמיר מהימנא אבל לפני הפרק ליכא למימר גדולה שלא תמאן דהא אפילו הביאה דברי הכל שומא נינהו ולאחר הפרק אפילו להקל קאמר רבי יהודה מהימנא:


ואיבעית אימא ר"ש ולאחר הפרק - קאי דקאמר ר"ש תוך הפרק בודקות ולא אתינן למסמך עלייהו לחליצה ולמיאון דהא אפי' משתכחי כלפני הפרק דמי וקטנה היא אבל לאחר הפרק דאי משתכחי סימן נינהו ושרינן לה לא מהימני אלא להחמיר דלית ליה חזקה דרבא:

למסתמה כרבנן - דהא מפני שאמרו סתמא היא וקמ"ל סתם משנה כרבנן דאמרי אי אפשר:

קראי - שדים נכונו בעשות מצרים דדיך:

מתני' שהוא מכניס - משקה כשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסין לתוכו:

מוציא - כל שכן אם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ:

ויש - נקב קטן שמוציא ואינו מכניס ובגמרא מפרש מאי נפקא מינה:

כל אבר - אצבע יתרה:

שיש בו צפורן יש בו עצם - והוי אבר חשוב ומטמא באהל אפי' אין בה שיעור דקיימא לן האברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן המת:

ויש שיש בו עצם כו' - לא הוי אבר אם יתרת היא אבל אינה של יתרת אפי' אין בו צפורן אבר הוא ומטמא:

כל המטמא במדרס הזב מטמא במת - כדמפרש בגמרא שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות והא דנקט טמא מת משום דומיא דמדרס הוא דאב הטומאה הוא והכי קאמר כל הראוי להיות אב הטומאה במדרס הזב ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באהל המת:

ויש - שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות ונעשה אב הטומאה על ידי מת ואינו נעשה אב הטומאה על ידי הזב במדרס כדמפרש בגמרא:

גמ' למי חטאת - לקדש בו מי חטאת דרחמנא אמר (במדבר יט) מים חיים אל כלי והאי לאו כלי הוא:

ופסול משום גסטרא - כלומר כל שכן אם נקבה גסטרא בכונס משקה בטיל לה מתורת גסטרא וטהורה מכל טומאה דהא אפי' כלי שלם מכי נקיב ככונס משקה בטיל ליה:

גסטרא - היינו שברי כלי חרס הראויין למלאכה ועדיין מקבלין טומאה כדתניא בגמרא באלו טרפות (חולין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו':

מוציא - דנקב קטן הוא:

כשר למי חטאת - דכלי שלם בנקב קטן כולי האי לא בטיל:

ופסול משום גסטרא - גסטרא שנקבה אפילו כמוציא משקה בטלה לה:

שונין - הלכה למשה מסיני:

שיעורו ככונס משקה - פחות של שיעורים המבטלים אותו מהיות כלי. כונס משקה הוא שיעור הראשון שהוא מבטלו מהיות כלי למי חטאת כדאמר במסכת שבת (דף צה:) חמש מדות בכלי חרס [ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת] ניקב ככונס משקה פסול לקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא לכל שאר דברים ניקב כשורש קטן טהור להכשיר זרעים ועדיין כלי הוא לטומאה שהרי ראוי לקבל בו זיתים ניקב כמוציא זית טהור מטומאה שקבל עד שייחדנו לרמונים ניקב כמוציא רמון טהור מכלום נמצא כונס משקה הוא שיעור הראשון אבל כמוציא משקה לא בטיל:

ולא אמרו מוציא משקה - בטיל אלא לענין גסטרא בלבד אע"פ שאינו מכניס לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא כשניקבה כמוציא משקה שוב אין חס עליה ואינו משתמש בה שאין אומר הבא גסטרא אחרת ונניח תחת גסטרא זו לקבל משקה היוצא אבל בכלי שלם שנקב כמוציא משקה לא בטיל מכלום לפי שהוא חס עליו ואינו שוברו ומשתמש בו ומביא גסטרא ומניח תחתיו לקבל משקה היוצא:

אם כנסה - אם נכנס משקה לתוכה:


ר' יהודה אומר - לא כך בודקין אותה דהא קולא הוא דאיידי דדחיק להו לשולים אימא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן אלא הכי בדקינן לה כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח"כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה אם כנסה בידוע כו':

אם האור מעמידה - שלא יצא המשקה בידוע שנקב קטן הוא ואינו ראוי להכניס משקה:

שהאור מעמיד - אפילו נקב גדול:

רמץ - גחלים ואפר בוערים:

היה טורד טיפה אחר טיפה - כלומר וזו נמי בדיקה אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה: ה"ג מאי איכא בין תנא קמא לר' יהודה כינוס ע"י הדחק איכא בינייהו. לת"ק הוי כינוס כדפרישית:

יש בו צפורן - ואפי' היא יתרה כגון אצבע ששית:

מטמא במגע ובמשא ובאהל - דהוי אבר חשוב ואפי' ליכא כזית בשר מטמא באהל דקי"ל האברים אין להן שיעור בפ' יוצא דופן (לעיל דף מג:) אין בו צפורן לא הוי אבר ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם:

ואינו מטמא באהל - עד דאיכא כזית בשר דקיימא לן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל ואי איכא כזית בשר ודאי מטמא דהא איכא כזית מן המת ואי לאו יתרה היא ודאי מטמא משום אבר באהל ואע"ג דליכא כזית בשר דאפילו יתרה אמרי' לקמן דאי נספרת על גב היד הויא אבר:

רבינו הגדול - רב:

על גב היד - שאינה עומדת בשורת האצבעות:

לאתויי סאה ותרקב - שאינן מדרס הזב לטמא אדם וכלים אבל טמאין הם טומאת מגע הזב להיות ראשונים ובמת נעשין אב הטומאה:

מי שמיוחד לישיבה - הוא דהוו אב הטומאה דכתיב וכבס בגדיו וגו':

מתני' כל הראוי לדון דיני נפשות - כ"ש שהוא כשר לדיני ממונות:

גמ' לאתויי ממזר - דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדכתי' (בסנהדרין דף לו:) כולך יפה רעיתי:

גר - נמי כשר לדיני ממונות:

לאתויי סומא באחת מעיניו - דכשר להעיד ואינו כשר לדון אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב (ויקרא ה) או ראה:


רבי מאיר היא - דפסיל סומא באחת מעיניו לדון:

שלא בסומין - אפילו סומא באחת מעיניו:

דכתיב לכל מראה עיני הכהן - עד דאיכא כולו מראה:

ומה ריבים שלא בקרובים - דנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים (דברים כד) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו:

וגומרין בלילה - אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום הראות בו בשר וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש:

סתמא דרבים עדיף - ההיא דלעיל אוקמינן כר"מ דיחיד הוא:

דקתני לה גבי הלכתא דדיני - בסנהדרין דקא מיירי כולי מסכתא בדינין הילכך עיקר היא אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא דנקט כיוצא בו:

מתני' כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין - דאין חייב לך במעשר אלא אוכל:

גמ' בפאה - כתיב (ויקרא יט) ובקוצרכם את קציר וגו' דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני:

מכניסו לקיום - שאדם יכול לאוצרו:

למעוטי ספיחי סטים וקוצה - דאין אוכל אלא מין צבע:

סטים - קרו"ג:

קוצה - גויטר"א ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראויים לאכילה:

תאנה - אינה מבשלה כאחד:

ואילו לקיטתו כאחד - דממעט תאנה ומכניסו לקיום דממעט ירק:

לא קתני - אלמא תאנה וירק חייבין במעשר מדרבנן דמדאורייתא לא מיחייב אלא דגן ותירוש ויצהר:

שומים ובצלים - מכניסן לקיום לפיכך חייבים בפאה:

מלבנות - שורות:

מכל אחד ואחד - דירק הזרוע בין שורה לשורה מפסיק להו:

עולשין - עשב ושמו קרישפל"א:


צריכות מחשבה - לאכילה ושוב תטמא טומאת אוכלין שיחשב עליהן לאחר תלישתן לאוכלן ואע"ג דכבר חשב בחבורן שהרי נמלך עליהן לאדם:

צריכות מחשבה - לאכילה ושוב תטמא מאיליה ותחזור ותטמא אוכלין במגע דהא מאיליה קודם מחשבה אין לה טומאה אלא בבית הבליעה:

ואינה צריכה הכשר - כדיליף לקמן בשמעתין כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר לא שום הכשר ירידת טומאה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ אלא מאיליה בלא שום נגיעה:

אלמא מחשבת חיים - דהא מחיים סתמא לאכילה ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה הוא:

הכא נמי מחשבת חבור - הואיל ומחובר לאו בר קבולי טומאה לא שמה מחשבה:

מן הרום - עוף הבר פורח באויר דלא הוה קמן מחיים דליחשביה:

תרנגולת שביבנה - דאמרינן לקמן כותים היו שם וחשבו עליה והא תרנגולת עוף מזומן הוה והויא קמן מחיים ואפילו הכי בעי מחשבה לטומאת מגע:

עוף טמא מי מטמא בבית הבליעה - והא קיימא לן (חולין דף ק:) מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא לא ותרנגולת שביבנה מטמיא בבית הבליעה הואי מדקא מייתי לה רבי יוחנן בן נורי לקמן סייעתא למילתיה דפליג בגוזל שנפלה בגת אלמא דומיא דגוזל הוא:

שמרדה - שברחה ונעשית מדברית לאדוניה ושם גדלה אפרוחין ומהן נפל אחד כאן דלא היתה בו מחשבה מעולם:

ומאי ברא - דקאמר לכו:

דאיבראי ממרה - הנעשה מדברית לאדוניה:

תרנגולתא - נקבה דאגמא הואי דההוא עוף טהור הוא אליבא דרב פפא:

חזיוה רבנן דדרסה - מקבלת ברגליה מה שאוכלת ואני אומר שדורסת על מאכלה ברגליה לאחוז שלא יבא כולו לפיה ואין עוף טהור עושה כן:

והיינו גירותא - דקיימא לן גירותא עוף טמא הוא דאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן לקבליה אסר לן דמא שרא לן כבדא אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא:

גוזל - טהור:

שנפל לגת - ומת:

וחשב עליו - להעלותו לכותים להאכילו:

טמא - טומאת אוכלין ומטמא אוכלין אחרים במגע דמעצמו באה עליו טומאה משחשב עליו כדיליף לקמן הואיל וסופו מטמא אדם כגון האוכלו מטמא בגדים בבית הבליעה לענין טומאה קלה נמי לא בעי הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ הכשר היינו דבר שמכשירו לטומאה כגון שרץ ומים:

אף לכלב טמא - טומאת אוכלין ולאו משום דאכילת כלב מחשבה היא אלא לר' יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה:

טומאה חמורה - כגון האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואפילו לא חשב עליו כגון שלא ידע שזה הוא:

טומאה קלה - אוכלין ומשקין:

אינה יורדת לכך - אינה יורדת לדין מחשבה ולקמן מפרש מה היא:

תרנגולת שביבנה תוכיח - שמתה תרנגולת ביבנה ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה שלא במחשבה ואף על פי שיורדת לכך כלומר דלטומאה קלה טמאוה שלא במחשבה ובטומאה קלה אמרת יורדת לכך:

בכל מקום - ואפילו בכפרים דליכא אוכלין מרובין סתמא לאכילה:

ונבלת עוף טהור בכרכים - דאיכא עם רב ואוכלין הכל וכן חלב בהמה דכרכים אין צריכין מחשבה אבל בכפרים בעי מחשבה:

נבלת בהמה טמאה בכל מקום - סתמא לאו לאכילה הלכך בעיא מחשבה ונהי דאי איכא כזית בלא מחשבה מטמיא אפילו אדם וכלים וכל שכן אוכלין ומשקין אלא להכי מהניא מחשבתה דאי איכא פחות מכביצה שאר אוכלין ופחות מכזית נבלה משלים לכביצה אי חשיב ליה מצטרפא בהדייהו ומקבלת טומאה במגע שרץ ואי לא לא:

ואינה צריכה הכשר - דסופה לטמא טומאה חמורה:

לעולם בכרך - והיינו טעמא דלרבנן בעיא מחשבה דגת שנפל לתוכה מאסתו ואינו הגון לאכילה כל כך:


טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה - מאחר שמטמאה נבלה את האדם אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן:

הכשר שרץ - שיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה:

שאין סופן לטמא טומאה חמורה - אין לך אוכל מטמא אדם:

שום טומאה חמורה שום טומאה קלה - לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר תאמר בטומאה קלה דאוכלין שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר הלכך הכא נמי בעיא מחשבה:

לענין מעשר - דהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר:

הסיאה - פוליו"ל:

והקורנית - שדריא"ה:

נשמרין - ס"ד אם היו נשמרין לאכילת אדם:

אלא לאו דזרען לבהמה - וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין:

לאדם קיימי - וכיון דסתמייהו לאדם מאי אם היו נשמרין הכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה דלא הוי הפקר חייבין:

מתיב רב אשי - לרבא:

ואם איתא - דלענין מעשר הויא מחשבה הא איכא עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהם לאדם דחייבין במעשר ואינן מטמאין דהא לענין טומאה אמרת לאו מחשבה היא:

ראשית הגז - הגוזז צאנו חייב ליתן בכל שנה מן הגז מעט לכהן ובשחיטת חולין מפרש שיעורא:

במתנות - זרוע לחיים והקיבה:

ויש שחייב במתנות - כגון בקר ואינו חייב בראשית הגז:

ת"ש - דמין קתני במתני':

ופטור מן המעשר - דהפקר פטור מן המעשר ובפרט ובפאה להכי מחייב כדאמרינן בהגוזל בבבא קמא משום תעזוב יתירתא דכתיב במשנה תורה לא תפאר אחריך ואמר מר (חולין דף קלא.) לא תטול תפארתו ממנו והיינו פאה ודרשינן בספרי אחריך זו שכחה וכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכתיב בתריה כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה הרי פאה ושכחה ועוללות ל"ל למהדר ומכתב בפרשה קדושים בכולהו לעני ולגר תעזוב אותם לרבות הפקר כי האי גוונא אבל הפקר גמור פטור מכולם כדתנן לעיל ונשמר פרט להפקר:

תנן התם כו' - האי דנקט לה הכא משום דאותיב עלה ממתני' ודר' יוחנן נמי עולשין שזרען כו' משום דאותיב עליה ממתני' נקט לה הכא:

מודים חכמים לרבי עקיבא - אע"פ דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים מנמר טיי"ר בלע"ז שמלקט כאן את המבושלים כל צרכן ומניח את הלחים שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר דהוה ליה מנומר וקאמר ר' עקיבא כשהוא חוזר ולוקט נותן פאה מכל אחד ואחד שהקציר שבינתים מפסיק וחכמים אומרים פאה מאחת על הכל ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל כו' להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות. שבת אני"ט:


והא שבת וכו' - לאו קושיא היא אלא מילתיה דייק ואזיל:

לטעמא - למתק הקדרה:

והחימום - פיטרטר"א:

והתיאה - היינו סאה:

חלת חריע - קרו"ג והוא כרכום:

אף הם לא ילקחו בכסף מעשר - דרחמנא אמר ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני וגו' והני לדידן לאו אוכל נינהו:

נמנו וגמרו כו' - אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי:

לכמך - דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר:

אמריתה לשמעתא כו' - הך שמעתא דפרישית לקמיה לא תימא כו':

העשויה - שהצניעה לכך הא סתמא לקדרה ולא מטמא:

אלא סתם שבת לכמך - ומטמא:

דתנן השבת - סתם שבת משמע:

אין בה משום תרומה - שאם חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין אינו מדמע:

כי לא נתנה נמי - סתמא לקדרה ואמאי מטמאה הא אמרינן לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא:

מתני' כל שיש לו ביעור - שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה:

יש לו שביעית - לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה ומלוגמא ואפיקטויזין:

ויש - שנוהגת בו קדושת שביעית ואין לו ביעור כדמפרש בגמרא עיקר הלוף והדנדנה שאין כלים מן השדה בימות הגשמים:

גמ' לוף שוטה - שם לווי הוא ועשבים הם:

עלה הלוף שוטה והדנדנה - וה"ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה אלא הא דנקט הני משום דסיפא דמתניתין מיתוקמא בעיקרין ואשמועינן חילוף בין עיקרן לעליהן:

מתני' קשקשת - מלבושין של דג:

סנפיר - אלו כנפים ששט בהן על פני המים:

יש לו טלפים - פרסותיו סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה:

ויש שיש לו טלפים - כגון חזיר ואין לו קרנים:

גמ' דג טמא - איכא דיש לו סנפיר:

אקשקשת סמכינן - דהאמרת כל שיש לו קשקשת:

ה"א מאי קשקשת דכתב רחמנא היינו סנפיר - כנפים שפורח בהן מכי אית ביה כנפים שרי ואתי למישרי דג טמא ולהכי כתב תרוייהו דעל כרחך חד מינייהו לבושא הוא אייקררי"ץ בלע"ז:

ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא - דקתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אלמא פשיטא לן מאי קשקשת ודאי מהאי קרא נפקא ושריון קשקשים הוא לבוש אלמא לבושא מיקרי וכיון דמהאי קרא נפקא קשקשת דהא ליכא למימר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר:

דמברך אירקא - לאחריו בורא נפשות רבות כי היכי דמברכינן אכל מיני מאכל ועל כל פרי העץ חוץ משבעת המינים דבעינן ברכה אחת מעין ג':

מצות - ציצית ולולב ושאר מצות שמברכין עליהן עובר לעשייתן:


ריחני - מברכין עליהן בורא עצי בשמים ואין טעון ברכה לאחריו דהנאה מועטת היא:

מתני' וראוי להיות בן סורר ומורה - משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן אבל קודם ב' שערות לאו בר עונשין הוא ומשהקיף זקן ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב:

התחתון ולא העליון - באיזו הקפת זקן אמרו בתחתון שלמטה ולא העליון: ה"ג רבי יהודה אומר עד שירבה השחור ול"ג על הלבן כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה:

גמ' איש כתיב בפרשה - (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש הלכך קטן לא חליץ אבל אשה בין גדולה בין קטנה:

הלכה כרבי יהודה - שאם לא בא עליה משהביאה שתי שערות שיכולה לעקור נישואי קטנותיה עד שירבה השחור:

שוב אינה יכולה למאן - דהך ביאה הוו להו קדושין גמורין דגדולה היא ובידה לקדש עצמה וכי פליג כשלא בעל לאחר שגדלה פליג ואפ"ה לר"מ לא ממאנת דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלו להו קדושין קמאי:

בבתו של רבי ישמעאל - שהשיאתה אמה כשהיא קטנה יתומה ולאחר שילדה באת למאן:

והיא - מיעוטא הוא והכי דריש היא אשה סתמא שקדושיה גמורין היא דכי לא נאנסה אסורה לבעלה ויש לך אחרת שאפילו זנתה שלא באונס מותרת לבעל ולבועל ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות כגון ע"מ שאני כהן והרי הוא ישראל וכגון קטנה דאין מעשיה כלום ואמה נמי אין בידה לקדשה:

ואפילו בנה מורכב כו' - דלאו נישואין הוו לענין זנות נמי לא מיתסרה עליה דפנויה בעלמא היא ולא אמרינן בעילות שבעל משגדלה הוו קדושין דקסבר כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל ולא נתכוין לחזור ולקדשה:

בלשא - חיל:

ואפקוה - מבעלה האחרון שנשאה במיאון זה:

שתי שערות שוכבות - שיהו ארוכות:

שפחות - מתניתין היא בכתובות ואמר רב מלכיא עלה הלכה כר"א:

בלורית - מתניתין היא עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלורית שומט את ידו ואמרינן וכמה ואמר רב מלכיא עלה ג' אצבעות לכל רוח:

גבינה - נמי משנה היא באין מעמידין מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים כו' ואמר רב מלכיא עלה מפני שמחליקין פניהן בשומן חזיר כל הנך תלתא לא אתא רב מלכיא אלא לפרושי טעמא דמתניתין שיעורא או לאוקמי הלכתא אבל גומות שפוד ואפר מקלה שמעתא דנפשיה היא ורב פפא מחליף שפחות לרב מלכיא ואפר מקלה לרב מלכיו:

קשה בה רבי חנינא - אי סלקא דעתך גומות אף על פי שאין שערות לא לישתמיט בכוליה הש"ס חד תנא ולאשמועי' תינוקת שהביאה שתים גומות:


מן הסערה - כלומר משער הראש אני משיבך תשובה הרבה נימין בראתי באדם וכו':

על הכף - גובה שעל האבר למטה מן הכרס:

אפילו אחת על הכף כו' - אע"ג דאינו במקום אחד:

אחת בגבה - תחת אותו מקום:

בין קשרי אצבעותיה - ואינה מביאה שער עד שתגדיל:

שתכלכל - לא שמעתי מהו ונראה בעיני שחברו במס' שבת (עח:) כדי לסוך כלכול ואמרינן (שם פ:) מאי כלכול צדעה ובת צדעה ה"נ עד שיהו שם שערות הרבה שיהא רצוף ומלובש בשער ואני מצאתי עד שתבלבל בבי"ת שער גדול כפוף ומבולבל ולא ישר בעיני:

איני יודע מהו - כלומר לא סבירא לי:

מתני' ב' שערות האמורות בפרה - דקיימא לן ב' שערות שחורות פוסלות בה בגמרא דאין מעמידין (ע ז דף כד.) ובמסכת פרה (פ"ב מ ה):

ובנגעים - שער לבן דקי"ל בת"כ מיעוט שערות שתים:

והאמורות בכל מקום - בתינוק ובתינוקת:

לקרוץ - לאחוז מעט:

שיהו ניטלות בזוג - שיעורא רבה (דכולהו):

גמ' להחמיר - משנקרצות בצפורן לא ממאנת שמא גדולה היא ולענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולהו:

מתני' הרי זו מקולקלת - אינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה דהא לא ידעה אימת חזאי:

וחוששת משום זוב - אם עברו עליה ג' ימי זיבה משלבשה חלוק זה ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין ועוד מספקינן להו דילמא כל חדא וחדא בחד יומא חזיא אע"ג דבמקום אחד נמצאו:

גמ' ג' חלוקות - הבדוקות לה ולבשתן בשלשת ימי זיבה אחד ליום:

או שראתה ב' ימים - ראיה ממש מגופה בתוך י"א יום ובשלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאתה עליו כתם:

מהו דתימא כל כי האי גוונא וכו' - להכי נקט ב' ימים וחלוק אחד לאשמועינן דהשתא נמי חששא בעלמא היא ומביאה קרבן ואינו נאכל דשמא לאו מגופה הואי הך כתם שלישי ומליקת חולין נבלה דאי לא אשמועינן הוה אמינא הרי רגלים לדבר דודאי זבה היא:

זכנהו - תשובה ניצחת השיבן:

אגב זוהמא - דנדות אתאי מאכולת ונתמעכה שם:

ורבי חנינא כו' - לרבא פרכינן דאמר לרבי חנינא שלשה גריסין במקום אחד:

תרי ופלגא כו' - אלמא לא פליג רבי חנינא אלא במקום אחד אבל בשלשה מקומות מודה והא קתני רבי חנינא לעיל לבשה ג' חלוקות כו' אבל בחלוק אחד בג' מקומות לא:

שהן כגריס ועוד - כלומר שלשה גריסין גסין דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד דהכי הוי שיעור כתם לקמן בפרק הרואה כתם (דף נט.):

אחת זו ואחת זו - אפילו בשתי גריסין חוששין שמא ראתה אותן בשני בין השמשות או אחת היום ואחת בין השמשות של מחר וראיית בין השמשות עולה לשני ימים שמקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה ויש כאן שלשה רצופין:


א"ר נראין כו' - כולה מפרש לה:

הכא במאי עסקינן - פלוגתא דרבנן ורבי יהודה בן אגרא:

כשבדקה - עצמה כל שני בין השמשות:

ולא בדקה חלוקה - בשני ימים אלא בג' ומצאה ב' גריסין ולפי שלא בדקה חלוקה עד הנה לא ידעה מאימת הן באין לפיכך יש לחוש שמא בשני בין השמשות ראתה או אחת ביום ראשון ואחת בין השמשות של מחר דהוו להו ג' ראיות:

בין השמשות דרבי יהודה - בבמה מדליקין הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון ושיעורו חצי מיל ולר' יוסי כהרף עין ובסוף היום הוא זה נכנס וזה יוצא:

והא בדקה בבין השמשות דרבי יהודה - הלכך לא ראתה אחת מהן בין השמשות שתעלה לחומר ב' ימים:

ספקא הוא - דחיישינן שמא לאחר סילוק ידיה בבין השמשות דרבי יוסי חזאי והוא עולה לשני ימים והוו להו שלשה ימים רצופים ולרבנן לילה הוא ואפילו חזאי לא הוו להו שלשה ראיות:

אילמלי ידיה בעיניה - באותו מקום:

כל בין השמשות - דרבי יהודה:

יפה אתם אומרים - לרבנן דלא חיישי כיון דכל בין השמשות דר' יהודה לא חזאי:

אימור עם סילוק ידיה ראתה - דהא בין השמשות דרבי יהודה ארוך הוא:

נראין דברי רבי יהודה - דחייש:

בשלא בדקה - ומדקאמר רבי בהא ס"ל כרבי יהודה אבל בשבדקה לא ס"ל כוותיה מכלל דרבי יהודה בן אגרא אפילו בדקה נמי חייש ומאי לא בדקה אי נימא ה"ק רבי רואה אני את דברי ר' יהודה בשלא בדקה בדרבי יוסי ואע"ג דבדקה בדר' יהודה דאיכא לספוקי בבין השמשות דרבי יוסי אבל איני רואה את דבריו כשבדקה בשניהם:

מכלל דרבי יהודה אפילו בדקה בתרוייהו - חייש הא ודאי בין השמשות לא חזאי ואין לך לחלוק ראיה אחת לשתים:

אלא פשיטא דלא בדקה - לא בהא ולא בהא דחוששת שמא ראתה בבין השמשות דר' יהודה:

אבל בדקה - בדר' יהודה אין אני רואה את דבריו לחוש לזיבה:

אלמא - קסבר רבי בין השמשות דרבי יוסי לילה הוא והראייה שבה אינה עולה לשתים:

אי נימא כשבדקה בדרבי יהודה ולא בדרבי יוסי - וקאמר רבי בזו אני רואה את דבריהם דלא חיישינן אבל לא בדקה לא בזו ולא בזו איני רואה את דבריהם דאנא סבירא לי דחיישא: מכלל דלרבנן אע"ג דלא בדקה לא בהא ולא בהא לא חיישא והא לא בדקה. ויש לחוש לראיית בין השמשות המתחלקת לשתים:

אלא פשיטא - דנראין דברי חכמים כשבדקה דקאמר רבי שבדקה בשניהם קאמר אבל באחד מהן דקאמרי אינהו נמי לא חיישא איני רואה דבריהם דכיון דלא בדקה בדר' יוסי יש לחוש לראיית בין השמשות אלמא לרבי ספקא הוא כו':

ה"ק - האי נראין דקאמר רבי לאו לטעמיה דנפשיה קאמר דתידוק מינה מדקאמר בזו אני רואה את דברי זה ובזו איני רואה מכלל דאינהו בתרוייהו פליגי ותקשי לך אלא רבי לפרושי פלוגתייהו אתא לאשמועינן במאי פליגי וה"ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים ומודים לו דחיישינן כשלא בדקה לא בזה ולא בזה שדברי חכמים כשבדקה באחד מהני דקסברי בין השמשות דרבי יוסי ליליא הוא ורבי יוסי לטעמיה דאמר ספקא הוא הילכך עד שתבדוק בשניהם יש לחוש בראיית בין השמשות:

לראייה מרובה - ג' גריסין בועודות:

לראייה מועטת - שני גריסין בועודות:

ממנו - מדרבי יוסי:

שלא הפרישה בטהרה - בשביעי שלא בדקה בין השמשות:

לא תהא בחזקת טומאה - ואינה טובלת לערב ואע"פ שהפרישה בטהרה שחרית אלמא משראתה הויא כל היום בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום אף זו הואיל ולא בדקה בין השמשות שלם איכא למיחש דלמא בסוף בין השמשות ראתה והיא עולה לשתי ראיות:

ונראין לי דבריו - ומודה אני לו:

כשבדקה - בין השמשות שלם תו לא חיישא ובשלא בדקה אני חולק עליו:

קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה - דלעיל ס"ל בין השמשות דרבי יוסי ספיקא הוא:

בשלמא בלא רבי - אי לא פירש רבי לפלוגתייהו בין לעיל בין הכא לא הוה קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה התם דבדקה כו':

אלא בדרבי - מכי אתא רבי לפרושי פלוגתייהו ולא מתוקמא לן אלא כדפירשה דלרבי יהודה דלעיל ספיקא הוא והכא מיתחזי דליליא הוא קשיא:


והדר - מתחיל דרבי יוסי וספקא הוא:

מישך שייך בדרבי יהודה - מובלע הוא בתוך של רבי יהודה וכיון דלדידיה בעינן כל בין השמשות דרבי יהודה הרי בדקה בשניהם:

מטמאה עצמה - הרואה כתם מטמאה עצמה לטהרות וקדשים:

למפרע - עד שעת הכבוס:

חמור מראייתה - למפרע דלראייתה לא הוי אלא מעת לעת וכתמה עד שעת הכבוס:

והא מצינו כו' - דהא מודה ר"ש בן אלעזר בקדשים דמטמאתן למפרע עד שעת הכבוס:

ראתה כתם ואח"כ ראתה דם - תוך מעת לעת:

תולה כתמה בראייתה - ואמרינן האי כתם מדם נדות זה הוא וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס אלא משמצאתו ולהבא:

יומו - אם ראתה בו ביום תולה ואם שקעה חמה אף על פי שראתה בתוך מעת לעת אינה תולה:

שהוא מתקנה - מיקל עליה וכיון דכתמים דרבנן נראין דברי המיקל ולקמן פריך עוותי מעוות לה דהא ר"ש בן אלעזר מחמיר:

איפוך - ואימא נראין דברי מדבריו:

הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה - לענין זיבה הוא מיקל דלדידיה היכא דלא חזיא בו ביום לא תלינן כתמה בראייתה ומונה ימי נדות מיום ראייתה ואין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראייתה לרבי מונה מיום מציאת כתמה ואף להקל ולטבול לליל שביעי לכתמה אם פסקה ומיום ח' לכתמה הוו ימי זוב ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה דכי חזיא בח' לכתמה אמרינן יום זיבה הוא וצריכה לשמור תשיעי יום כנגד יום ואם תראה שנים עמו תהא זבה ולר"ש סוף נדה הוא ולא מצריך שימור ואם תראה שנים עמו לא תהיה זבה נמצא אני מביאה ע"י כתמה לזיבה אבל איהו לא:

צריכין הפסק טהרה - בשביעי לטבול בערב צריכה לבדוק בין השמשות להפסיק בטהרה או לא:

זימנין - פעם אחרת:

אשכחיה - רבי זירא לרבי אסי:

דיתיב וקאמר - הך מלתא דרבי ומפרש עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפרישה בטהרה גליא דעתה דמיום ראייתה נקטה מנינא דידיה והיא גרמה לעצמה להבדיל כתמה מראייתה וכתמה מטמא למפרע מיום לבישה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה דכיון דיכולה לתלות לאו בגילוי דעתה תליא מלתא ולא מפסדא בהכי:

א"ל רבי זירא לרבי אסי - מדפליגי רבי יוחנן ור"ל לענין תליא בבדקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום שביעי לכתמה ולהפסיק בטהרה:

שיטפך - ריהטך:

מתני' הרואה יום אחד עשר בין השמשות - וספק יום הוא והוי דם זיבה או ספק לילה ותחלתו נדה:

תחלת נדה וסוף נדה כו' - ובגמרא פריך תחלת נדה וסוף זיבה היא והויא טועה ובע"כ תשב שבעה ואם ראתה לסוף שבעה יום אחד נחמיר עליה לומר ראיה ראשונה סוף זיבה הואי והשתא הויא תחלת נדה ותשב שבעה ואם שלשה תראה נחמיר עליה לומר ראייה ראשונה תחלת נדה הואי והשתא זבה וצריכה שבעה נקיים ולא תשב ארבעה והן וכן לעולם היא מקולקלת ותקנתה כדמפרש בערכין (דף ח.):

יום ארבעים לזכר ויום שמונים ללידת נקבה בין השמשות לכולן - כלומר באיזה מאלו שתראה בין השמשות הוי האי בין השמשות ספק טמא ספק טהור ואם תראה ליום שמיני ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין:

את השוטות - את הטועות כגון אלו שראו בשעת הספק:

באו ותקנו את הפקחות - הרואות בשעה ודאית וצריכין אנו לתקן פתחיהן ולפרש ימי שימורן ותשמישן כדמפרש בברייתא בגמרא: גמ'


שוטות נינהו - בתמיה:

דתניא - לפרושי פקחות דמתניתין קאתי:

יום אחד טמא ויום אחד טהור - כל ימיה וקמיירי כשרואה ביום:

משמשת שמיני - ליום שראתה בו ראייה ראשונה שהרי טהורה הות שהרי בשביעית לערב טבלה ולא תראה עד תשיעי הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום:

ולילו עמו - ליל אחריו נגהי תשיעי:

וארבעה לילות מתוך שמונה עשר יום - לראייה הראשונה שהרי אשה זו לא תהא זבה לעולם שאינה רואה ג' רצופין וכשהיא רואה תשיעי תהא שומרת עשירי ותשמש בלילה ותראה בי"א ותשמור י"ב ותשמש בלילה הרי שתים ותראה בי"ג ותשמור י"ד ותשמש בלילה הרי שלשה ותראה ט"ו ותשמור ט"ז ותשמש לערב הרי ד' ובי"ז תראה ותשמור י"ח הרי כלו י"ח ולא שמשה אלא ד' לילות לבד שמיני ולילו ותשמיש אחרון אינו בתוך י"ח ולמחר בי"ט כשתראה תהא תחלת נדה שהרי שלמו י"א שבין נדה לנדה וחוזרת למנינה שאמרנו:

ואם היתה רואה - בכל הימים הטמאים מבערב:

אינה משמשת אלא שמיני - שלם לילה ויום אבל לא ליל של אחריו שהרי תראה בו ותהא טמאה וצריכה לשמור עשירי ובלילה לא תטבול שהרי רואה וכן עד סוף י"ח שהן י"ח עם ימי הנדות ובי"ט תהא תחלת נדה ותחזור למנינה ותשמש בשמיני וכן לעולם:

ב' ימים טמאים כו' - כללא דמילתא כל ימים דלקמן עד סוף פירקין כשרואה מבערב:

משמשת שמיני - שהוא משני ימים הטהורים ששביעי ושמיני טהורין הן אלא שהשביעי מהנדות וטובלת לערב ומשמשת שמיני שלם ולערב תראה שהוא תשיעי וכן עשירי ותשמור י"א יום לאלו שני ימים וטובלת לערב ומשמשת י"ב שלם ותראה י"ג וי"ד ותהא שומרת ט"ו ותשמש ט"ז ותראה י"ז וי"ח ותשמור י"ט דקסבר הרואה יום י"א אסור לשמש למחר ולקמן פריך ותשמש בתשסרי דהא כלו להו ימים שצריכה שימור ומ"מ ביום עשרים משמשת וכשתראה יום כ"א הרי היא תחלת נדה וחוזרת למנין זה שאמרנו:

ותשמש בתשסר - דקיימא לן בפרק אחרון (לקמן עב:) יום אחד עשר לימי זיבה לא בעי שימור יום כנגדו וזו למה משמרת י"ט בשביל י"ח שהוא סוף זיבה:

גרגרן - דתנן בפרק תינוקת (שם.) הרואה יום י"א וטבלה ליום שלאחריו ושמשה וראתה בו ביום בית הלל אומרים הרי זה גרגרן שלא המתין יום זה ומהך ברייתא דקתני ומשמשת יום עשרים ולא יום י"ט שמעינן דאסור להיות גרגרן ולשמש ביום י"ב עם הרואה בי"א:

רב אשי אמר - לעולם אינו אסור והכא דתני אסור משום שראתה יום עשירי דאיהו בעי שימור לפיכך תשב י"ט הטהור ויהא שימור ליום י"ז שהוא עשירי לימי זיבה שימור לא הוי אלא יום טהור דהכי נפקא לן יהיה מלמד שסופרת יום אחד לאחד וספירה לא הוי אלא יום טהור:

משמשת שני ימים - אחד עשר וי"ב שהשמיני ותשיעי מי"א שבין נדה לנדה הן ועשירי שימור הוא להן ושוב אינה משמשת לעולם שהרי תהא זבה בי"ג וי"ד וט"ו וצריכה לספור ז' נקיים והיא לא תראה ז' נקיים לעולם:

יום אחד - שמיני דכולה ברייתא בשרואה בערב:

רביע ימיה מתוך כ"ח - שבעה ימים שאחר שבעה הטמאים של נדות היא משמשת ובשבעה השלישיים תהא זבה ובשבעה האחרונים הן ימי הספירה הרי כ"ח וביום כ"ט תהא תחלת נדה ונמצאת משמשת רביע ימיה ולהכי נקט כ"ח מפני שתחלת נדותה של זו מכ"ח לכ"ח:

ט"ו יום מתוך מ"ח - כגון ח' הראשונים השמיני ימי זיבה ומשמונה השניים תשמור יום לשמיני שלפניו ותשמש שבעה הרי ט"ז שעברו עליה ונשארו ב' לבא מימי זיבה ושמונה השלישיים שנים מהן ימי זוב והששה תחילת נדתה ושמונה הרביעיים שהן טהורים : הראשונים ישלים ז' ימי נדה והשבעה תשמש ועכשיו נותרו ד' ימים מימי זיבה שמונה החמשיים הרי היא זבה משלשה ראשונים וח' שלאחריהן שבעה לספירה ושמיני לתשמיש הרי ט"ו יום מתוך מ"ח וביום מ"ט כשתראה תהא תחלת נדה ותחזור למנין שאמרנו:

ארביסר הוו - קסבר האי דמותיב שהאשה הזאת לא תשמש יום מ"ח לפי שהשמונה החמשיים שנעשית בהן זבה אין מהן אלא ד' מימי זיבה וד' האחרונים מימי נדה הן ומיהו תחלת נדה לא הוי כל זמן שלא ספרה ולא טהרה מזובה אבל להכי מהניא הך ראייה ד' האחרונים הראויין לנדות שכשיבאו שמונה טהורין שאחריהם לא יעלו שלשה הראשונים לימי הספירה לפי שהן השלמת ימי נדה וימי נדתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה הלכך אין כאן אלא חמשה לספירה וכשתראה יום מ"ט סותרת וכן כל ח' השביעיים (יום) ועד שיגיע יום ס"ג לא ישלימו ימי ספירתה:


ימי לידתה - כגון ילדה בזוב ופסקה מיד:

הכי גרסינן ראתה שנים - ראתה שני ימים בשופי בתוך י"א שבין נדה לנדה:

ספק לידה ספק זיבה - שמא לידה שמא זיבה שמא לא זו ולא זו אם ולד הוא ולא ראתה בפתיחת הקבר הרי היא לידה ולא זיבה ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר הרי היא זיבה ואין כאן לידה ואם ולד הוא וראתה דם בלידה הרי זו יולדת בזוב ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד אין כאן לא זו ולא זו הלכך ספק הוא ונטיל עליה חומר לידה לטמא שבועיים אפילו לא תראה וחומר זיבה שכל זמן שלא תפסוק ז' נקיים לא תטהר ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה:

וימי לידתה שאין רואה בהן עולין כו' - ואע"ג דאיכא לספוקי ביולדת בזוב ויש כאן לידה וזיבה:

משום דאיכא למימר כו' - אבל אי הוה פשיטא לן דיולדת נקבה היא לא סלקי לה:

ט' ימים טמאין - תרי מינייהו זיבה וכי חזיא טהורין חד מינייהו הוי שימור ושמונה לתשמיש וביום י"ט הויא תחלת נדה וכן לעולם לא תהא זבה:

ימי שמושה כימי זיבתה - דמעשרה טמאין הוו ז' נדה וג' זיבה ומעשרה טהורין ז' לספירה וג' לתשמיש הרי ימי שימוש בימי זיבה:

וכן למאה - טמאין ז' ימי נדה וכולהו ימי זיבה ומאה טהורין ז' לספירה וכולהו לתשמיש וכן לאלף:

פרק שביעי - דם הנדה


מתני' דם הנדה: והניע - קר"ק בלע"ז וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה:

וכמה היא שרייתן - דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו:

בפושרים מעת לעת - אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת יבשין הן:

גמ' מנא הני מילי - דדם נדה מטמא מגעו ומשאו:

אשכחן לח - דדוה לח משמע כעין שהוא זב:

יהיה - דם יהיה זובה:

יבש מעיקרו - כגון הני דתנינן:

מין שערה - אדומה:

עושה משכב - שיהא משכבו מטמא אדם ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה כמשכב נדה עצמה:

שאינו מטמא בביאה - אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא:

אבן המנוגעת - מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית וגו':

הזב - אשר ישכב עליו הזב (ויקרא טו):

היא - עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואף על פי שאין נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג) דדם נדה מטמא במשא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/נידה/פרק_ו&oldid=2792354"