רפואה למכה (ויקיטקסט)/שיר השירים א ב
| שיר השירים | איכה |
|---|---|
| ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין | בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים |
מתוך דברי הזהר פ' משפטים (ח"ב קכד, ב) על פס' "הנה אנכי שולח מלאך" נראה בבירור ענין הנשיקה מה היא, כי הנה הנשיקה בין אדם לחבירו הנה הוא מורה על חוזק האהבה שביניהם עד כי האוהב הנאמן יתלהב לשים פיו על פיו להודיע כי רוחו ונשמתו אליו יאסוף ונותנו במתנה, ואם לב חבירו ג"כ עליו באהבה ע"י "כמים הפנים לפנים", א' בא' יגשו בנשמתם ורוחם, כנחל שוטף יוסיפו הארה ואהבה זה בזה, יען כל אחד מהם רוצה בקיומו של חבירו ולדבק נפשו בנפשו עד כי יאמר עליהם כמשל הדיוט נפש אחד בשתי גופים. אך אם הא' אוהב והב' שונא וכל שכן אם שניהם שונאים זה לזה -- על זה נאמר "ונעתרות נשיקות שונא", כי לא יחפוץ השונא להתדבק ברוחו של נושק וגם לא ידבק נפש הנושק בו, ולכן דומות למרובות והנם למשא.
ועתה מאהבת ישראל להקב"ה אמרו לפניו "ישקני מנשיקות פיהו", כמ"ש פרש"י ז"ל "מי יתן וישקני המלך שהשלום שלו וכו'", וכמ"ש גם כן בזהר פ' הנז"ל, ובזה יהיה תקון לכמה דברים נאבדו מהם והרגישו בחסרונם בפסוק "בכה תבכה בלילה".
ובתחלה צריך להביא מ"ש במדרש: "בכה ומבכה אחרים עמה, בוכה ומבכה הקב"ה עמה, דכתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה דכתיב הן אראלם צעקו חוצה, בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, הה"ד שמש וירח קדרו. בכה בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, הה"ד ראיתי את ההרים וגו'. בכה בוכה ומבכה שבעים אומות עמה, א"ר מנחם אותם שבעים פרים וכו'. בכה בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה, הה"ד ותשא כל העדה וכו'", עכ"ל.
והנה מצינו לרז"ל במדרש חזית אמרו: "ישקני מנשיקות פיהו. היכן נאמרה ר' חנינא בר פפא אמר בים נאמרה המד"א לסוסתי ברכבי פרעה. ר' יודא בר' סימון אמר בסיני נאמרה שנאמר שיר השירים, שיר שאמרו אותו השרים השוררים שנא' קדמו שרים אחר נוגנים. ותני משום ר' נתן הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנאמר שיר השירים אשר לשלמה למלך שהשלום שלו. רבן גמליאל אומר מלאכי השרת אמרוהו, שיר שאמרוהו שרים של מעלה. ר' יוחנן אמר בסיני נאמרה שנא' ישקני מנשיקות פיהו. ר' מ' אומר באהל מועד נאמרה וכו'. רבנין אמרין בבית העולמים נאמרה וכו'", עכ"ל.
ואפשר לפרש כי גם זה לעומת זה כיוונו ז"ל היות זה תקון לזה, וכמו שנפרש, וזה כי הכתוב אומר בכה תבכה בלילה והכוונה על הגלות הדומה ללילה, ואור חשך באהלי תורה, וכמשז"ל על (קהלת יב, ג) "וחשכו הרואות בארובות", "אתה מוצא כשגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהם יכול לסבר תלמודו", עכ"ל. והנה כאשר נדקדק אומרו "אתה מוצא" מה היא מציאה זו, וגם היכן נמצאת, ואפשר שמדייק הכתוב שאמר "וחשכו הרואות בארובות", היה לו לומר "וחשכו הרואות" סתם, למה לו להזכיר "בארובות", ולמה הזכיר בלשון נקבה? גם למה אמר 'ארובות' לשון רבים, ומה הם ארובות הללו? ואגב זה נדייק ג"כ במדרש אומרו "לא היה אחד מהם וכו'", היל"ל "לא היו יכולים וכו'"?
והתרוץ לכל זה הוא, כי מפני שאמר למעלה (שם יב, ג) ""ובטלו הטוחנות כי מעטו" - אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר' עקיבא וכו'", אשר אלו בטלו מפני שאין מי שיעסוק בהם, והנה בעת היות ישראל על אדמתם, היה אור התורה מתגלה עליהם, ובפרט ע"י ב"ה, כי מציון תצא תורה ואוירא דארעא מחכים, וזה היה שלא ע"י מסך רק באור ישר, דמיון השמש המאיר לארץ באור בהיר ונתיב יושר, ובזמן הגלות חשך השמש בצאתו, והכוכבים שהם ישראל אספו נגהם, ואז נאמר "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות", ותחת היותם שרויים על אדמתם ומקבלים אור תורתו ית' וראו כל בשר יחדיו, עתה לא נכרו בחוצות. ואעפ"י שבכל מקום שגלו שכינה עמהם, הנה הוא ע"י התלבשות השכינה בשר ההוא אשר תשלח פארותיה להתלבש שם, והוא דמיון האור הנכנס דרך ארובה. ויען כי נתפזרו ישראל בין אומות רבות, לזה יקראו האורות האלו הבאים בשם "ארובות רבות", ומשם תצא תורה לכל ישראל בכל מקום שהם. והנה לעתיד לבא נאמר "וכיונים אל ארובותיהם" וכמ"ש בגמ' (חולין קמא, ב) "זיל טרוף אקן כי היכי דלגבינהו", פי' דרך רמז כי השי"ת כנשר יעיר קנו, זה קן צפור שמשם בן דוד בא, יפרוש כנפיו יקחהו, וכשיטרוף ויכה בידו על קן צפור זה, אז ישאהו על אברתו, וזהו כי היכי דלגבינהו, ואז "וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיהו ס, ח), ידאון נשרייא לקניהון, ודרך אותם הארובות יחזרו הניצוצות ויוכללו בשרשם, ויאירו אור גדול כבתחלה, ותגלה ותראה מלכותו עלינו, וכמש"ה "וראו כל בשר יחדיו".
ונחזור לענין, כי אמר הכתוב "וחשכו הרואות בארובות" פירושו אפילו אותם העומדים כנגד ארובה ממש וצופים באורו ית', הנה עתה חשכו, וכ"ש העומדים מן הצדדים, כי חשך משחור תארם, ואמר "הרואות" לומר כי הנה הם בתאר נקבה, יען הנה הוא ע"י התלבשות השר כמ"ש, ועל זה אמר "אתה מוצא" כאלו איני אומר מאומד ומשמועה או דרך נבואה, אלא אתה מוצא, הנה הוא דבר מצוי אצל כל אחד, ולפי משז"ל כי לטובתם של ישראל נגזר עליהם שילמדו מתוך דוחק וכו', כדי להשלים המרוק על חטאים, א"כ יצדק יפה לשון מציאה. ואמר "בשעה (שגלו) ישראל לבין אומות העולם", שהיא א' קשה כשתים -- שגלו מארץ ישראל מקום הקדושה ואוירא דארעא מחכים, וגם גלו לבין אומות העולם מקום טמאה, ומפוזרים ומפורדים זה מזה, ולא היו יכולים להתכנס לאלפים ולרבבות ברזל בברזל יחד, ולכן לא היה א' מהם יכול לסבור תלמודו.
ועל זה "בכו תבכה בלילה", שהיא השעה שבה עיקר רנתה של תורה, "ודמעתה על לחיה", הנה אז"ל "על גבוריה כד"א בשבט יכו על הלחי וכו'". אפשר לומר כי הכוונה על הגבורים בתורה, ועל העדרם בכו תבכה וכו', ונתן טעם לזה ואמר "אין לה מנחם מכל אוהביה", כי בתחלה כשאדם לומד, אז עליו נאמר "והיה ראשיתך מצער" -- לשון צער, ומ"מ בהיותו גולה למקום תורה, חביריו יקיימו בידו, וכיון שהם בין האומות, אחד גולה לצפון ואחד גולה לדרום, אין מי שינחם את חבירו ויאיר עיניו בד"ת. ואם נפרש "מנחם" מלשון "לך נחה את העם" יפורש יפה.
וא"כ כיון שכל אחד נשאר במבוכתו, הנה זה גורם שלא נמצא הלכה ברורה ועושין תורה כשתי תורות, וזהו "כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים", פי' כל אותם העוסקים בתורה שהם רעיה -- "בגדו בה", פי' בתורה, שלא הבינו אותה כראוי, ולכן "היו לה לאויבים", פי' בשבילה כי תחת היותם אוהבים זה לזה ע"ד אהבה בסופה, נשארו אויבים, וזה ע"ד משז"ל "לאחד קראתי נועם זו תלמוד ירושלמי, ולאחד קראתי חובלים זו תלמוד בבלי", וכן ג"כ אמרו "שלשה שונאים זה את זה וכו'. וי"א אף ת"ח שבבבל".
והנה על העדר התורה כמ"ש אפשר שלזה אמרו "בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, שנאמר שמש ירח קדרו, בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, שנאמר ראיתי את ההרים וכו'". וזה כי ידוע מ"ש בזוהר פ' בראשית, כי ע"י חדושי התורה נעשים שמים חדשים וארץ חדשה, ועתה כי אין מי שיחדש ד"ת אדרבא עוסקים בדברים בטלים, הנה נעשה מזה רקיעי תהו ובהו וחשך, וזהו "ראיתי את הארץ והנה תהו וכו'", ועל זה שמים וארץ בוכים, וזהו "בוכה ומבכה שמים וארץ".
גם על אמרו "בוכה ומבכה הרים וגבעות", הרים שהם הת"ח, כמ"ש בס' הזוהר על פסוק "שמעו הרים את ריב ה'", וכן ג"כ אמרו בינוקא פ' שלח לך, כל אילין טורי רישי מתיבתי אינון , וזה מלבד לפי פשוטו ג"כ כי ע"י בטול תורה כל העולם כלו בצער, וכמש"ה "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", גם ע"י בטול תורה נא' "ועצר את השמים וכו'". אבל בהיות ישראל עוסקים בתורה כראוי -- הנה עליהם נאמר "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", פי' כזהר אותו רקיע שנעשה ע"י קיום התורה ומצוותיה, אשר על זה נאמר "כי כאשר השמים החדשי' והארץ החדשה וכו'" כמ"ש בזוהר פ' בראשית. וכאשר ישמרו התורה כמ"ש, אז "ההרים והגבעות יפצחו רינה" תמורת הבכיה שהיו בוכים, כמ"ש "בוכה ומבכה שמים וארץ".
והנה זה נרמז בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו וכו'", וכמו שפירש רש"י ז"ל, "מי יתן וכו' עד וכן יעשה להבא". וז"ש "בסיני נאמר", כמו שבסיני כי כתבור בהרים וכו' כדי לקבל התורה, כן יהיה תמיד על ידי עסק התורה, וזהו עיקר הרינה אשר יפצחו ההרים והגבעות, ויהיה פי' הכתוב "כי בשמחה תצאו וכו'" הוא נתינת טעם למ"ש "כן יהיה דברי אשר יצא מפי וכו'" שהם ד"ת שיוצאים מפיו ית' אעפ"י שעליהם נאמר "והיה ראשיתך מצער", מ"מ סוף דבר "ואחריתך ישגא מאד", ויהפך אבלו לששון. וזהו "כי בשמחה תצאו", כי אעפ"י שבהיותו נכנס בתחלה בגופה של הלכה נכנס ונתקל בה, לסוף יוצא ואינו נתקל בה, וזהו "כי בשמחה תצאו", וכן ג"כ "ובשלום תובלון" אעפ"י שבתחלה עליהם נאמר "את אויבים בשער", מ"מ סוף דבר "את והב בסופה" -- אהבה בסופה. וזהו "ובשלום תובלון". וכמשז"ל ללמדך שאהבה ושלום ביניהם. ואז ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה ולא יבכו. הן שנפרש כפשוטו, וגם אם נפרש על ת"ח השמחים על חדושי התורה על קיומי ובטול הסותרים דבריה, וכמ"ש "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים". ואפשר שלזה רמזו ז"ל במדרש בפ' ישקני וכו': "רבי נחמיה אמר שני חברי' שהיו עסוקים בדבר הלכה, זה אומר בית אב של הלכה וזה אומר בית אב של הלכה, אמר הקב"ה משקיותהון על ידי", שהוא יחבר הד"ת עם החברים והת"ח זה עם זה בשלום ואהבה וחבה, וזהו ישקני ידביקני שאעקור הרים בשפתי, הדומים לשחקים ששוחקים אבנים וטוחנים הרים ומדביקן זה לזה, וכן ג"כ ישקני יטהרני מטומאת ארץ העמים, ידביקני כד"א ידאון נשריא לקניהון. וכמו שאמרנו.
ובזהר שיר השירים אמרו ז"ל דף ז' ע"ג: פתח ר' שמעון ואמר ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. אורייתא דבע"פ (היא אמרת) [הוה אמרה] לגבי אורייתא דבכתב דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה דבכתב בתר מתיקו דילה לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין וכו' , ע"ש כי מתוך דברי הזהר כנזכר נראה כי הפסוק הזה הוא מורה על התחברות תורה שבכתב עם תורה שבע"פ.
והנה הכתוב אומר "בכו תבכה בלילה" ואמרו ז"ל על עסקי לילה, ומה מדת יום רמז לתורה שבכתב ומדת לילה רמז לתורה שבע"פ, ובמלת בכו כו' אפשר ג"כ שהוא רמז לו' סדרי משנה, ועתה יאמר בכו תבכה בשביל מדת לילה שהיא תורה שבע"פ, "ודמעתה" שהם דמעות המרים בטבעם כמשאז"ל, והוא רמז למה שכתבנו ג"כ כי בסבת העונות נא' "וימררו את חייהם בחומר בק"ו וכו'" וכמ"ש, והנה דמעתה הנז"ל הם "על לחיה", כמ"ש ז"ל על גבוריה שהם הגבורים בתורה שנאבדו ממנה, "אין לה מנחם וכו'" כמו שפירשנו לעיל. והנה כנגד זה אמר "ישקני מנשיקות פיהו וכו'" והם דברי תורה שבע"פ לגבי תורה שבכתב, וכפי דברי הזוהר שאמרנו דאזיל בתר מתיקו דילה שהוא למתק המים המרים הנז"ל.
וזה כי ידוע כי יש מים מתוקים, מים מרים, מים מלוחים. ולכל המימות הנז"ל נרמזו דברי תורה. ואפשר שזהו אמרם ז"ל "אין מים אלא תורה" בלשון שלילה, לרמוז כי הגם כי דברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים, מ"מ דומה למרים בפי מי שאינו עוסק בהם כראוי. והנה אמרו ז"ל "כל הנחלים הולכים אל הים זו תלמוד" וידוע כי מימי הים הם מלוחים ומרים, גם אמרו ז"ל "וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'". גם על פסוק "וילכו וכו' ולא מצאו מים" אמרו אין מים אלא תורה, ואח"כ ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם -- רמז לתורה שבע"פ שאין דנים הלכה עפ"י המשנה, ואז "ויורהו ה' עץ" -- דא תורה שבכתב, "וישלך אל המים" דא תורה שבע"פ, עכ"ל, ובזה "וימתקו המים".
וזש"ה במדרש על ויורהו ה' עץ: רשב"י אומר דבר מן התורה הראהו, נאמר ויורהו ה' עץ וכו'. ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך וכו' (משלי, ד). עץ חיים היא למחזיקים בה עכ"ל. אפשר (שדעת) המדרש היא כמה שכתבנו, כי ע"י שהראהו דבר מן התורה והביא לו ראיה ממנה -- על ידי זה נתמתקו, ומביא ראיה ממ"ש "יתמך דברי לבך", פי' "יתמך דברי" שהם דברי תורה שבכתב, יתמכו "לבך" שהיא תורה שבע"פ הנתני' בלבו של אדם, באופן שדברי תורה שבכתב הם המעמידים תורה שבע"פ. ומפני שאפשר לומר כי הגם שמעמידים אותה היכן מצינו שיסיר מרירותה -- לזה אמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואין לך מחזיק לתורה שבכתב יותר מתורה שבע"פ, ועתה אמר כי התורה שבכתב היא עץ חיים לתורה שבע"פ, וע"י זו יתמתקו המים. (ועיין בתקוני הזהר דף נ"ד ע"א ויבאו מרתה וכו' עד וימתקו המים דא ה' בתראה ).
ועתה כדי למתק המים הנז"ל, שהם דברי תורה שבע"פ, אמר "ישקני וכו'" כמ"ש דאזיל בתר מתיקו דילה , כי ע"י תורה שבכתב נתמתק דברי תורה שבע"פ, ועי"ז "כי טובים דודיך מיין", כמו שאמרו ז"ל "ערבים עלי דברי דודים יותר מד"ת", פי' כאשר ישקני מנשיקות פיהו -- תורה שבכתב כנז"ל, אז נתמתקו ד"ת שבע"פ, ונכרת מעלתה ביותר עד שערבים עלי וחשובים יותר מדברי תורה. וז"ש בזוהר הנז"ל כי טובים -- דליקו ונציצו דבוצינין עלאין וכל שרגין מתתקנן ודלקין ונהרין כדקא יאות, ודא איהו דודיך , עכ"ל. והוא על דרך שפי' במקום אחר בפ' תרומה על פ' כי נר מצוה ותורה אור דא אורייתא דבע"פ דאיהי נהירא מגו אורייתא דבכתב , ואמר שם אצטריך שרגא לאתקנ' נהורא, אצטריך נהורא לאנהרא , והוא רמז למה שכתבנו כי תורה שבכתב שניהם צריכים זה לזה, וזהו שאומר ג"כ במדרש "נעשו דברי תורה קרובים זה לזה", מלשון או דודו וכו', פי' אעפ"י כי למראית העין נראים ד"ת שפלים בעיני האומות -- מכל מקום או דודו או בן דודו יגאלנו, על דרך מה שאמרו "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", "או השיגה ידו" -- מצד עצמו ובמקומו, מיניה וביה, דבר הלמד מעניינו, וכמו שאמרו ג"כ "יגעת ומצאת". ובזה -- "ונגאל". וע"י התחברות תורה שבכתב ושבעל פה יאירו אור גדול וכל רואיה יכירו מעלת לומדיה ואמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
ובזוהר פ' ויקרא דף כ"ג ע"ב על פסוק או הודע וכו': מאן הודע ליה וכו' עד ומאן דקאי בפלגא ליליא, אורייתא מודעא ליה חוביה, ולא באורח דינא אלא כאמא דמודעא לבריה במלה רכיך וכו'. ואי תימא דוד מלכא דהוה קם בפלגות ליליא אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר ובעיא דינא, ובמה דעבר אתדן וכו'. עד דאתתקן כדקא יאות ואתענש , עכ"ל.
מכאן נראה כי להיות כי דוד חטא במדתו מדת לילה, לפיכך נענש ולא הועיל לו קימת חצות לילה, א"כ נוכל לומר כי להיות כי חטאו והפרידו תורה שבכתב מתורה שבע"פ, כי מאסו את תורתה ואמרת קדש ישראל נאצו כמ"ש, ולכן אפילו בהיותם עוסקים בתורה אחר חצות -- התורה לא היה מודיע להם חובם, ועל כן "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה", ככתו' "חגורת שק על בעלת נעוריה", וידוע כי תורה שבע"פ נקרא נער כמפורש בזוהר במקומות רבים, וכן בגמ' (ערובין נג, ב) "עלץ בנערה אהרנית וכו' איכא דאמרי אשה ואיכא דאמרי מסכתא". ו'בעל נעוריה' היא תורה שבכתב שהוא "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" כמ"ש.
ואפשר לפרש "לחיה" מלשון לחות ונערות, כי עיקר לחות תורה שבע"פ הוא ע"י תורה שבכתב, וכד אסתלק מינה (אשה) -- יבש, כמבואר בזוהר. ועל סלוק' של תורה כמ"ש[1]
"אין לה מנחם מכל אוהביה", פי' מכל אוהביה אין לה מנחם זה משיח כמ"ש למעלה, ופי' (העון) כמ"ש בתקוני' על פסוק (תהלים עח, לט) "ויזכור כי בשר המה" כי בכל דור ודור הקב"ה שולח ת"ח הראוי להיות משיח אם יזכו ישראל, וז"ל בתקונים (תקון ל') דף ע"ג ע"ב: נתיב תניינא, ורוח אלקי' מרחפ' וכו'. מאי ורוח, אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא וכו' עד בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, ודא איהו רוחא דמשיח, וי לון מאן דגרמין וכו'. עד דאיהו רוח הקדש ואיהו רוח חכמה וכו' עכ"ל. וזה ג"כ על דרך מה שאמרו ז"ל "בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג".
ולזה אמר אעפ"י שיש לה (לבו איה כל רבי ות"ח העוסקים בתורה וצדיקים המגינים על הדור, מ"מ שום אחד לא זכה להיות משיח ולנחם את ישראל, ובזה "כל רעיה" - שהם האומות, "בגדו בה, היו לה לאויבים", וזה להיות כמ"ש על "רבתי בגוים", בכל מקום שהולכים נעשים שרים לאדוניהם, יען הנה הם היו יושבים ראשונה במלכות, וע"י יתרבה השפע, עד אשר מהתמצית יש בו די והותר, וכמו שאירע בירידת יעקב למצרים, כי בזכותו פסקה הרעב וכל הארץ באו אל יוסף כי הוא המשביר, וכאשר מת יוסף וכל אחיו וכו', אז נעדר השפע, ולכן אמרו "הבה נתחכמה לו וכו'", וכאשר האריך בזה בספר חסד לאברהם. וכן היה בגלותינו זה, כי מתחלה היו אוהבים הרומיים לישראל, כי ע"י היו נוצחים עפ"י הדין לשאר האומות, וכמ"ש בגמ' (עבודה זרה ח, ב), "כ"ו קרבי עבדו רומאי עם יווני וכו'. עד נופך וס"ת מי נעש' בסיס לחבירו וכו'", וכאשר חטאו אורקנוס וארסתובלוס התחילו לשעבדם עד כי סוף דבר הגלום מארצם. ועתה אמר להיות כי "בכו תבכה בלילה ואין לה מנחם" כמ"ש -- לכן "כל רעיה" שהם האומות "בגדו בה היו לה לאויבים", ויאכלו את ישראל בכל פה.
וע"ז נאמר "תחת אשר לא עבדת וכו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וכו'". פי' שהאויב יבא ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ומבקש למודו ואינו מוצא וחזור על ישראל, ולכן "ונתן עול ברזל וכו'". עוד אמרו במדרש על פי' זה, "אזכרה נגנתי בלילה (תהלים עז, ז) -- זוכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות וכו'", אפשר לפרש על לילי החג שאז היה שמחת בית השואבה שהיו משוררים השירות ותשבחות, וזהו "אזכרה נגנתי בלילה", ואז "עם לבבי אשיחה", שהוא הקב"ה, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, ואז "ויחפש רוחי" פי' רה"ק, וכשאז"ל "למה נקראת שמחת השואבה שמשם שואבים רה"ק". ועתה "בכה תבכה" בשביל אותה לילה. ואפשר שלזה רמזו ז"ל שכל הבוכה בלילה מזלות וכוכבים בוכים עמו, וידוע כי בחג נדונים על המים, ואמרו ז"ל כי במוצאי יו"ט אחרון של חג כל העם תולים עיניהם בעשן המערכה, נוטה כלפי מזרח וכו', באופן כי כל מעשה כל ימות השנה והנה היה ניכר בליל חג, ומעת חסרנו כל אלו הבכיה על אותה הלילה, הנה כוכבים ומזלות בוכים עמו, יען גם הם אבדו השפע הניתן להם. וזהו ג"כ "אין לה מנחם מכל אוהביה", יען העולם ומלואו לא נברא רק בשביל ישראל, והנה הם חפצים להטיב להם, ובעת שאינם יכולים להטיב בוכים עמהם, יען הנה הם לוקים (כמותם) "וכל רעיה" שהם האומות "בגדו בה וכו'" כמ"ש, וזהו "בוכה ומבכה שבעים אומות עמה, ע' פרים וכו'".
והנה ה' ממעון קדשו השגיח על ישראל לתקן אלו הבכיות בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו", שהוא רמז לסודות התורה אשר ע"י "ורוח אלקים מרחפת על פני המים -- זה רוחו של משיח", וכמ"ש בתיקוני' כנז"ל, ועי"ז בכו לא תבכה ויהיה לה מנחם כמ"ש ז"ל[2] "כל מקום שנאמר "אין [לה]" -- הות לה", אין לה מנחם והות לה, "אנכי אנכי הוא מנחמכם" על דרך משז"ל "א"ר חמא בר חנינא אם התפלל אדם ולא נענה יחזור ויתפלל שנא' קוה אל ה' וכו'". ולזה אמר אעפ"י שע"י התורה בכו תבכה בלילה כמ"ש, מ"מ ע"י שיעמיק אדם ויתמיד בתורה אז ושב ורפא לו, וזה "אנכי אנכי" שני פעמים, רמז לתורה אנכי ה' אלקיך, "הוא" -- בדרך נסתר על מה דאתכסיא הנקרא "הוא", "מנחמכם". וזהו "ישקני מנשיקות" לשון רבים. וע"י הנשיקות ישאו ברכה מאת ה' וירד השפע בכל העולמות.
וזהו "כי טובים דודיך מיין", כמ"ש בזוהר שיר השירים דף ו' ע"ד ז"ל: והאי כד אתער באתערו דאינון פני באינון נשיקין עלאין למהוי דביקו ברזא עלאה ולאשלמא ולמיזן כל עלמין ולמהוי כלהו בחדוה כמד"א ישקני מנשיקות וכו' , עכ"ל. הורה בפי' לכל מה שאמרנו. ואפשר שלזה רמז באומר' באהל מועד נאמרה, ע"ד יוריד לנו האש ויקבל קרבנותיו כי ע"י הקרבן היה מכיר בעשן המערכה באותיו' פורחות ענין הפגם שעשה, ועי"ז היה עושה התקון שצריך וגם עתה ישקני מנשיקות פיהו, וע"י תורתו יורה לנו לאמר זה הדרך נלך בה.
ואמרו בס' הזהר וגם מהר"א גלנטי פי' על קומי רוני לילה, שהיא השכינה בעת היחוד, עד לא קבילת עליה דכורא נקראת ליל, ומדקבילת עלה דכורא נקראת לילה, וא"כ מדת לילה נאמר על הנקבה כאשר קבלה מן הזכר. והנה בשער הנבואה ורוח הקדש פי' האר"י זלה"ה, הרבה בחינות בענין הנבואה -- קול מקול, קול מדבור, ודבור מקול, ודבור מדבור וכו', וכמ"ש לקמן בעה"ו. הצד השוה שבהם כי רוח האלקי מתלבש ברוח המתנבא ונעשה נשמה אליו, והם כדמיון זכר ונקבה, פי' רוח הנביא בעצמו הוא כדמיון נקבה, ורוח האלקים המתלבש בו הוא הזכר.
וא"כ יאמר הכתוב "בכו תבכה בלילה" על עסקי לילה, שבתחלה כאשר היה רוח הקדש דמיון הזכר שורה על המתנבא ומתלבש בו כעין זכר עם נקבה היה נקראת 'לילה' שהוא שם אל הנקבה בהיותה מתיחדת עם הזכר. ועתה אבד השם הזה ע"י סילוק רה"ק. והנה אמרו ז"ל במדרש על פ' בכו תבכה בלילה, "זהו שאמר הכתוב: היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו'". וקשה שהרי הכתוב אינו אומר כי אם "בכו תבכה בלילה", והיאך הוא מש"ה "היתה לי דמעתי לחם יומם וכו'"?
אך זה יתורץ לפי דרכנו כאשר נקדים ג"כ מ"ש ז"ל, כי ברוח הקדש יש בחינות רבות, יש מצד החסד ויש מצד הגבורה, כמש"ה "וירא ה' באהל בעמוד ענן" וכיוצא מצד החסד, ומצד הגבורה נאמר (ירמיהו כ, ט) "והיה בקרבי כאש בוערת", ועל שניהם נאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי". והנה כאשר נסתלקו שניהם נאמר "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה". והנה המדרש הרגיש בכתוב אומרו בכו תבכה בלילה, שהוא על סלוק רה"ק מצד הדין, ואם זה בלבד נסתלק כנראה מפשט הכתוב - למה תבכה, הלא עדיין נשאר מדת החסד שהיא גדולה ממנה? לזה הביא פ' "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו'", וכששניהם נסתלקו, הן בחי' החסד וגם מצד הדין.
ולפי זה יהיה פי' הכתוב "בכו תבכה בלילה" כי אפילו בחינת לילה נסתלקה וכ"ש מדת יום. וז"ש במדרש "וכל אילין לא אעלית אל לבי, ואימת אעלית ללבי, באמר אלי כל היום איה אלקיך", יען נסתלק מכל וכל בעו"ה. וזהו ג"כ שמביא במדרש אח"כ, אזכרה נגינתי בלילה שהוא רמז לרוח הקדש, וכמו שמסיים הכתוב עם לבבי אשיחה רמז אליו ית', צור לבבי וחלקי, וכן ג"כ ויחפש רוחי שהוא רה"ק כנז"ל, ועתה בכו תבכה על עסקי לילה.
ולכן כנגד זה בא שלמה המלך ע"ה ואמר "ישקני מנשיקות פיהו" וישפיע על כנסת ישראל רוח הקדש, וזה ע"ד מ"ש ז"ל (שיר השירים רבה), "יוציא לי קול על הנשיקה" ע"כ. פי' יוציא לי קול חדש שהוא רה"ק, קול מקול כמ"ש, וזה ע"י הנשיקות, וזהו ג"כ שאמרו "ישקני ידביקני כאדם שהוא משיק וכו'" שהוא לאדבקא רוחא ברוחא. גם מה שאמרו "יזיינני", כי ע"י רוח הקדש האדם מתגבר, וכמש"ה (דה"א ב, יט) "ורוח לבשה וכו'", וז"ש "ורוח גבורה". וזהו ג"כ שאמרו "ישקני - ישרי עלינו רוח הקדש ונאמר לפניו שירות הרבה". וזה תמורת הבכיה, אשר עליה נאמר "בכו תבכה בלילה" על סלוק רוח הקדש כמ"ש.
ולהבין הדבר על בוריו נפרש ג"כ מ"ש למעלה "תני משום ר' נתן, הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנאמר שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו" עכ"ל. וצריך לדקדק מה הוא "כבוד גדולתו" ית', ואיך יצדק כנוי זה עם מ"ש אח"כ "מלך שהשלום שלו"?
ולזה צריך להביא מ"ש האר"י זלה"ה בענין הנבואה ורוח הקדש ז"ל: "וזהו סוד בזאת יבא אהרן אל הקדש, שאין שום השגה לשום נביא וחוזה אלא על ידי נוקבא דז"א, כנזכר בתקונים כ"ז ב'. ועיקר הנבואה בנצח והוד וכו'. ואח"כ אמר וכל הנביאים (הי') מתנבאים מב' פרקין תתאין דאימא, בהיותם מתלבשים תוך נה"י דזעיר. והנה נמצא כי הנביאים מושכים נבואתם מנה"י דזעיר עצמו, ע"י נוקבא דזעיר דיתבא תמן, ומשם נמשכת להם נבואתם, ואמנם יש נביאים שאינם מושכים נבואתם מנה"י דזעיר עצמו, אלא מפרצוף נוקבא דזעיר לחוד היושבת כנגד, ויש בהם י' ספירות גמורות, ושתי בחינות אלו נקראים "אספקלריא מאירה" ו"שאינה מאירה" כנז"ל בתקון ל' (ע"ח)".
והאריך לבאר אספקלריא המאירה ושאינה מאירה, עיי"ש. ואח"כ אמר "והנה ג"כ בזעיר עצמו יש בו ב' בחינות אלו, כי כשיונקים מצד הפנים של נ"ה שלו שהם חסדים כנודע, אז נקרא "אספקלריא המאירה", וכאשר יונקים מן האחוריים נק' "אספקלריא שאינה מאירה", כי הם גבורות" עכ"ל. גם ביאר ואמר אח"כ כי הנבואה מצד ז"א, ורוח הקדש הוא מנוקבא, אך ג"כ יש בהם ג"כ (שוק') נביאים.
הכלל העולה מדבריו, שכל הנביאים הוא ע"י התלבשות נה"י דבינה בז"א, וזה ע"י המלכות נוקבא, ויש שאינם מושכים נבואתם אר מצד המלכות ונקרא "רוח הקדש". והנה הנבואה שהיא מצד המלכות הנקרא רוח הקדש -- הנה היא מדת לילה, והנבואה שהיא מצד ז"א -- הנה היא מדת יום. ובארתי אותם שהם מהפנים מצד החסדים. והעולה על כולם משה רבינו ע"ה, שהוא מתרין פרקין קדמאין דנ"ה דז"א מצד הפנים יקרא "יומם". והטעם כמ"ש במקום אחר, כי התלבשות הבינה בז"א הוא ע"י החסד, וכמ"ש יומא דכולהו יומי וכו' מפי' מאמר מבראשית.
וזה נ"ל שאז"ל (שמו"ר, כח) "בשעה שעלה משה למרום, בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, עשה בו הקב"ה קלוסתרין של משה דומה לאברהם וכו'" עכ"ל. וצריך לדקדק מה שכתב "עשה בו", היל"ל "צר קלסתר פניו" וכיוצא? אבל עם מ"ש יפורש יפה, כי להיות נבואת משה מצד הפנים, מתרין פרקין קדמאין הוא ע"י הבינה, אשר הנה היא מתלבשת בז"א ע"י החסד, וזהו "עשה בו", אם שנפרש הקב"ה בז"א או בבינה, קלסתרין פניו של משה שהיא הנבואה, והקול והדבור שנתלבש בו, וזהו "קלסתרין" - פניו, ע"ד "חכמת אדם תאיר פניו", "דומה לאברהם" שהוא מצד החסד.
וזהו שמסיים המדרש "הוי ומשה עלה אל האלהים". אם שנפרש אותו באימא או במלכות, אבל יותר יצדק בבינה שהיא "האלהים" בה"א הידיעה. "ויקרא ה' (ז"א) מן ההר, בזכות ההר זה אברהם וכו'".
והנה השכינה נקרא "כבוד" וכמ"ש ז"ל, ובפרט על פ' למען יזמרך כבוד. וז"ש "הקב"ה" -- אם נפרש אותו באימא או בז"א, אבל כאן יצדק יותר בז"א, "בכבוד גדולתו", בהיותו מתלבש בשכינה הנקרא "כבוד" ע"י "גדולתו" שהיא מדת החסד. ואמר עתה שהשירה הזאת הנה היא מצד החסד כמ"ש, והארכנו בזה בפ' הקודם. וזהו שאז"ל "שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו". פי' "למלך" ז"א, "שהשלום" יסוד "שלו", וידוע כי ע"י החסד נעשה היסוד, וכן אמרו ג"כ אברהם -- אב"ר מ"ה.
והנה לפי מ"ש במדרש "הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה", צריך לפרש מהו שאמרה הקב"ה "ישקני מנשיקות פיהו וכו'"? והוא להלהיב נפש הצדיק לעסוק בתורה ובמצוות בכוונות הראויות, סוד ה' ליריאיו, אז עושה זווג למעלה ומייחד אורות עליונים עד כי יתלבש בו קולו ית', וכמ"ש על פסוק "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". וזהו ישקני מנשיקות פיהו כמ"ש שהוא דבקות רוחא ברוחא. ופירש ואמר "כי טובים דודיך מיין", פי' יותר טובים ומאירים הכוונות והיחודים הנקראים "דודים", יותר מיינה של תורה, וכמ"ש ג"כ האר"י ז"ל.
וע"י מה שישקני הקב"ה בכבוד גדולתו כמ"ש, יתוקן מה שאמרו "בוכה ומבכה הקב"ה עמה". וזה כי ידוע מהות הבכיה, כמו שפירש מהר"ם אלשיך ושאר מפרשים ז"ל היותו המתקת הדינים, אל מ"מ ע"י הדמעות יורד הדין ועושה איזה פעולה, וכנראה מטבע הדמעות. והנה להבין הגלות והחרבן וסלוק רוח הקדש, (כמו) העדר היחודים, על זה מדת לילה בוכה ומורידה דמעות על ישראל, וזה באים יסורים עליהם, וכמ"ש בכוונות ק"ש, ועי"ז נמתק הדין. וזהו "בוכה". ולהיות שאין מי שיעלה נשמתו ליחד למעלה, לזה גם "מבכה הקב"ה עמה", שהיא רוצה להמשיך שפע מלמעלה, ואינה מושכת אלא מצד הגבורות, על דרך מ"ש ז"ל (ברכות נט, א) "מוריד שתי דמעות לים". וזהו "בוכה ומבכה הקב"ה עמה".
ומביא ראיה לזה שנאמר "ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וכו'", לכאורה נראה דיותר טוב היה לו להביא פסוק "במסתרים תבכה נפשי", יען הוא דבר יותר תמיד, כמ"ש מהר"ם קורדיוורו זלה"ה על פסוק זה בשער מהות ההנהגה, מאמר מסכת חגיגה (דף ה:) שאמרו שם "מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו ושם בוכה", ופי' ז"ל שמשם בא עיקר התעוררות הדין והבכיה. גם מאמר "מוריד שתי דמעות", מלת "מוריד" נראה שרומזת לזה שהקב"ה ז"א מוריד מלמעלה ממנו שתי דמעות וכו'. אבל כאשר נדייק פי' "בכה תבכה בלילה" לפי ד"ז [=דרכנו זה?], נראה שיפה הביא ראיה מפסוק "ויקרא ה' ביום ההוא וכו'". וזה שהכתוב אומר "בכו" בוא"ו, פי' כביכול בכי ז"א הנקרא ו', "תבכה בלילה", מוריד הדמעות בתוך מדת לילה, פי' בפנימיותה, ועכ"ז לא נמתק הדין בחצוניות, רק "ודמעתה על לחיה" מבחוץ, ופי' הטעם הוא מפני "כי אין לה מנחם מכל אוהביה", שהם שני היכלות -- היכל אהבה רבה שחרית, ואהבה זוטא ערבית, ובהם יש יחוד ק"ש כמפורש שם. ואילו היו כל ישראל עושים יחוד כראוי ומעלים נשמתם בסוד מ"נ -- מיד היה בא המשיח. ולהיות שאינם מיחדים לזה "אין לה מנחם" - זה מלך המשיח. וכמו שאז"ל על פי' "כי רחק ממני מנחם וכו'". ועתה אין לה מנחם כנז"ל מכל היכלות אהבה כמ"ש, ולכן "כל רעיה", שהם האומות, "בגדו בה היו לה לאויבים". ולזה "יהודה וכו'" כי כמעט כל הצרות באים מזה, וכמ"ש האר"י זלה"ה בכוונות ק"ש.
ולזה כיון שהדין והבכיה הוא מבפנים בחוץ (וכמ"ש ג"כ במדרש (איכה רבה פתיחתא, ז) "ואנו ואכלו וכו' - אנינה מבפנים ואכילה מבחוץ"), א"כ יפה הביא ראיה מפסוק "ויקרא ה' ביום ההוא וכו'" המורה על השפעת הדין בכל העולמות, וכמו שפירש מהר"ם קורודווירו זלה"ה בפירוש מאמר שאמרו שאני חרבן ב"ה שאפי' מ"ה בכו וכו', ע"ש בס' הפרדס.
ועל זה אמרו ג"כ במדרש "בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה", והטעם הוא מפני כי אין מי שייחד למעלה, וכמו שפי' מהר"א גלנטי על פי' "דבק לשון יונק" (איכה ד, ד), שעלה מטטר"ון תת"ק רקיעין ונתן קולו וירד הקב"ה ובכה עמו, וזהו "בוכה ומבכה הקב"ה עמה, בוכה מלאכי השרת עמה".
והנה לתקון כל זה אמרו במדרש, "רבן גמליאל או' מ"ה אמרוהו, ע"ד דרבן גמליאל דאמר מ"ה אמרוהו, יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו", עכ"ל. ותמורת הדין שהוא משפיע ע"י הבכיה, ישפיע לנו מרוחו הטהור וישרני מנשיקות פיהו וכו' הנעשות ע"י העלאת מ"נ. והיות ישראל מיחדים למעלה, כי כאשר יעשו ישראל יחודים למעלה ויקיימו מאמרו ית', ישקני מנשיקות וכו' כמ"ש, אז יתיחדו ההיכלות זה בזה אהבת עולם ואהבה רבה, וכמו שאמרו בהיכלות דפקודי, ועל אותה שעה נאמר "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", בין מבפנים בין מבחוץ בב"י וכי"ר אכי"ר.
והנה עפ"י כל הדרכים שאמרנו בכאן, וגם מעבר לדף נת' כל המאמר שאו' על "בכה תבכה וכו' בוכה ומבכה וכו'", כי לתקון "בוכה ומבכה הקב"ה עמה" אמרו "וכו' השירי הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה", ולתקון "בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה" אמרו "מלאכי השרת אמרוהו", וכנגד "שבוכה ומבכה שמים וארץ עמה" אמרו "באהל מועד נאמרה", כי מלבד מה שאמרנו נוכל לומר ג"כ כי כבר אמרו ז"ל כי ביום שהוקם המשכן נתקיים העולם. גם אמרו ז"ל נראים קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע, וכן הוא אומר (תהלים קד, ב) "נוטה שמים כיריעה", וימתחם כאהל לשבת. ועל מה שאמרו "במדרש בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה", הנה כנגד זה אמרו "בסיני נאמרה", אשר באותה שעה ההרים רקדו כאלים, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (ירמיה מו, יח), שכולם שמחו לקראת ישראל ובאו בשמחה לקבל התורה.
גם כנגד מה שאמרו "בוכה ומבכה שבעים אומות עמה" נרמז נחמה לישראל, כמ"ש "כי טובים דודיך מיין", ואמרו חז"ל "מיין, יותר משבעים אומות", אבל בשביל אומות העולם עצמם לא בפסוק ולא במדרש. ונראה לי דאפש' ליתן טעם לזה, לפי שכל הדברים שבא להם צער וחסרון ובכיה עם ישראל הכירו והרגישו בעצמם החסרון שהגיע אליהם ונצטערו ובכו עם ישראל, ולפיכך נרמז להם תקון כנגד זה, ע"ד כ"ל המתאבל עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור". וכמ"ש הכתוב "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". אבל לאומות העולם מ"ה אעפ"י שהגיע להם חסרון ונזק גדול עד כי יצדק עליהם לומר "בוכה ומבכה אומות העולם עמה", והנזק והחסרון שהגיע לאומות העולם הוא על דרך מאמרם ז"ל במדרש "אותם שבעים פרים שהיו מקריבים ישראל בחג על אומות העולם וכו'", ועתה נאבד מהם בעו"ה, גם לפי האמת שליטת אומות העולם על ישראל רע להם ורע לעולם, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק "עת אשר שלט האדם באדם", פי' "אדם" -- בליעל, אשר און, "באדם וכו' לרע לו", פי' של אדם בליעל.
והנה מכל מקום בכל אלו החסרונות לא הכירו אומות העולם ולא הרגישו בדבר, אדרבה המה עזרו לרעה, וכמו שאמר הכתוב "וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאנני'", ואינם מרגישים בחסרונם אדרבא אני קצפתי מעט וכו', ולכן לא הקדימו להם רפואה, יען לאומות כאלו המריעים ביותר לישראל, אין להם שמירה אלא סכון, וכמו שאמרו בפרקי היכלות של ר' ישמעאל (היכלות רבתי, ה:ה) שיהיו כל שרי קרתא רבתא מוטלים במרום כגדיים וטלאים של יום הכפורים וכו' ע"ש.
נשאר עוד לנו לבאר מה שאמרו במדרש "בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה" אשר לעומת זה אפשר לומר שאמרו ז"ל, "רבנן אמרי בבית עולמים נאמרה". וזה כאשר נקדים מה שאמרו ז"ל בגמרא מסכת פסחים פרק ערבי פסחים (דף קיח:)" על פסוק מושיבי עקרת הבית": "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שמוני בניך כחולדה זו שדרה בעיקרי בתים וכו'" ופי' רשב"ם ז"ל: "אמרה כנסת ישראל, החשובים והזקנים שבהם אומרים על שאינם חשובים כל כך, כדמשמע אם הבנים, שהאם צועקת על הבנים ששמוה עקרת הבית, שמוני בניך מרוב חטאתם בגלות" עכ"ל.
ואם כן יאמר "בכה" על כללות הפר' שהם בוכים על חטאתם כנז"ל, "ומבכה" את החשובים גם כן, הגם כי מצד עצמם לא היו ראוים לבכה ח"ו מכל מקום הצדיקים נתפסים בעון הדור, והנה הם כחולדה זו שדרה בעיקרי הבתים, כמו שאז"ל "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחניות וכו'", ומרוב חטאתם בגלות, א"ר טרפון תמיה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. וכאשר ישקני מנשיקות פיהו בבית עולמים -- אז ישובו שופטינו כבראשונה במקום המשפט שבלשכת הגזית שמשם תצא הוראה ותוכחה לכל ישראל. זה נ"ל לומר לפי פי' רשב"ם.
אבל לפי מ"ש כי כנסת ישראל נקרא שכינתו ית' כאשר משפיעים בה ועולים בתוכה נשמותיהם של ישראל, וזה ממש כנסת ישראל ואז נקראת "אם הבנים", ויהיה פירוש המאמר "בניך שמוני כחולדה זו שדרה בעיקרי בתים" שצמצמה עצמה ונסתרה בשביל קטן (העושה) לה בגלות ומתלבשת בשר שהוא עיקר בתיהם של אומות העולם. והנה בהיות ישראל צדיקים ומעלים נשמתם למעלה -- הנה אז היא מתראה לפניו ית' ונעשית גדולה, כמ"ש על פסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וכאשר אין מי שיעלה נשמתו בהר ה', אז עליה נאמר "איכה ישבה בדד ובכה תבכה בלילה", שהוא זמן עליית הנשמות למעלה, וזהו "בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה", שהיא השכינה הנקראת "כנסת ישראל". גם בגלות נאמר "ובפשעכם שלחה אמכם", כי הנה היא גולה כדי ללקוט נשמותיהם של ישראל, כמ"ש על פסוק "כי ה' אלקיך אש אוכלה" וכמבואר בס' הכוונות ובמקומות אחרים.
ואין להאריך בזה רק נאמר כי כנגד כל זה אמרו "בבית עולמים נאמרה", כי בשוב ה' שיבת ציון, צדק ילין בה, לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כאומ' לא יהיה להם לשום א' מישראל שום דבר שיעכבם לעלות נשמתם למעלה, ויחדיו יראו במקום קדשו, ואז לא ישמע עוד בכי וקול צעקה, רק ישמח ה' במעשיו, ובא ה' אלקים כל קדושים מ"ה עמו, ומציון תצא תורה ויעשו שמים חדשים וארץ חדשה ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וינהרו אליו גוים, וגם הנכרי' שלא הרעו לישראל. ויחזר רה"ק ממדת הקדש והכרובים, ופניהם איש (אל) אחיו ועי"ז ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך בין שני בדי ארון.
ובמדרש "כל רעיה בגדו בה, אלו מיכאל וגבריאל וכו'" -- אפשר שקראם "רעים" להיות כי המלאכים הנה הם מתהוים מכח הנשיקין, וכבר ידוע כי הנשיקין הם כחו"ב, גם ידוע שהם נקראים ריעים, והנה כחו"ב עצמם אין בהם פגם ולא דין כלל ועיקר, אמנם בכחות הנמשכות מהם שהם המלאכים אמר עתה "כל רעיה בגדו בה וכו'". והזכיר מיכאל וגבריאל לומר שאפי' אלו שהם עיקר -- זה נמשך מהחסד וזה מהגבורה -- מ"מ בגדו בה וכו'. וכנגד זה אמר ישקני וכו'.
וזה כאשר נביא קצת מדברי הזהר פ' תרומה (קמ"ו ע"ב), שפירש מאמר זה על ענין הנשיקין כמ"ש הרח"ו זלה"ה, ופי' אותו בסוד וישק יעקב לרחל וכו'. אמר ז"ל: מאן ישקני, ההוא דסתים גו סתימו עלאה, ואי תימא סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין ונשיק לתתא, תא חזי סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה, ואיהו גלי מיניה נהירו חד דקיק וסתים דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק, דאתפשט מגויה ואיהו נהירו דנהיר לכלא. ודא אתערו דכל רזין עלאין ואיהו סתים, לזמנין סתים לזמנין אתגליא, ואע"ג דלא אתגליא כלל, ואתערו דסליקו דנשיקין ביה תליין, ומגו דאיהו סתים שירותא דתושבחתא בארח סתים איהו. ואי ביה תליין מה בעי יעקב הכא, דהא ביה תליין נשיקין, אלא ודאי הכי הוא, ישקני ההוא דסתים לעילא, ובמה בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה, והאי איהו יעקב כמה דאמרי', דבקותא לאתדבקא במלכא, בברא דיליה הוא. ועל דא כתיב ישקני מנשיקות פיהו , עכ"ל.
והכי פירושו: הוקשה לו אומרו "ישקני" ולא פי' מי הוא, וזהו מאן ישקני . והשיב ההוא דסתים גו סתימו עלאה , שהוא אבא המכוסה בתוך הבינה הנקרא "סתימו עלאה". ועתה הוקשה שזה סותר מ"ש למעלה וישק יעקב לרחל וכו', ע"ש שהוא בהיכל אהבה א"נ בהיכל הרצון. וז"ש ואי תימא סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין שהוא באבא כמ"ש, ונשיק לתתא -- זה אי אפשר. לזה תירץ ואמר ת"ח סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה , שלא נתגלה הארתו, ואיהו גלי מיניה נהירו חד דקיק וסתים , שהוא יסוד אבא דלא אתגלי בר חד שביל דקיק , שהוא יסוד אימא, דאתפשט מגויה , פי' מתוך יסוד אימא, נהירו דנהיר לכלא, ודא אתערו דכל רזין עלאין , שבו סוד התורה וכל הסודות, ואיהו סתים שאינו מתגלה הארתו, לזמנין סתים לזמנין אתגלייא, ואע"ג דלא אתגלייא כלל , פי' לפעמים מתגלה הארתו אמנם אינו מתגלה כי לעולם בא מכוסה, ועיין בסוד ארון וכפרת, ואתערו דנשיקין ביה תליין -- זה מבואר (ומפורש) סתים וכו'.
ואי ביה תליין מה בעי יעקב הכא וכו'. ישקני ההוא דסתים לעילא , שהוא אבא הסתום לעילא בבינה, וכמ"ש בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה והאי איהו יעקב -- זה יובן במ"ש ז"ל על פ' "כי יעקב בחר לו יה", כי היסוד דאבא כשיורד בתוך ז"א, אז עולים לקראתו האחוריים שלו, כי הוא אורו ממש המלבישי' אורו ליעקב, כי "יעקב בחר לו יה" שהוא אבא, בוחר ובורר והעלה לו ליעקב, ובזה "ישראל לסגולתו", כשמזדווג יעקב עם רחל, אז הם נעשים סגול עם יעקב עכ"ל. וז"ש כי אבא משפיע הארת הנשיקין, ובמה בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה , פי' בתחלה אינון תליין, שהכלי שלו נתהוה מאחוריים דאבא שנפלו בעת שבירת הכלים, ועתה (מתחבר) ביה, והאי איהו יעקב , וכמה דאמרי' דבתקונא לאתדבקא במלכא בברא דיליה , כיון שהכלי והאורות שלו כמ"ש, כי טובים דודיך וכו'. נת' במקום אחר.
העולה מזה כי הגם כי "כל רעיה", שהם המלאכים שבאים מן הנשיקין, "בגדו בה", כאשר ישקני מנשיקות פיהו בהיכל אהבה (גם) בהיכל הרצון, אז יקבלו המלאכים הארה והיה זה שלום על ישראל.