עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו (שיר השירים ג א).

כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה (איכה ב יא).

ארז"ל (שהש"ר ג, א), "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת. עַל מַרְעִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב" (שמות כ"א). עכ"ל. וזה דומה למה שאמרו (שהש"ר ב, ה) על חולת אהבה אני, שביותר שאנו חולים מן המלכיות וכו'[1]. והנה לסיבת החולי בקשתי את שאהבה נפשי וכו'. והענין כי הנה המקונן אמר "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי" וכו'. וקשה שהרי מצינו (ב"מ נ"ט, א): כי "שערי דמעות לא ננעלו". ואם כן היאך כלו בדמעות עיני וכו'. ולזה השיב הכתוב "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי". כי העיקר ממה שהייתי מצטער לא היה בשביל העוונות ודרך תשובה רק היה "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" ולפיכך לא נתקבלו הדמעות, וזה דומה למה שפירשנו על מה שאמרו ז"ל (איכ"ר א, כה) על פסוק (איכה א ב): "וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ". "עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ" וכו'. שהקשה למה להם לרז"ל להוציא הכתוב מפשוטו, אך מפני שהוקשה להם כמ"ש כי "שערי דמעות לא ננעלו", והיאך "דִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" ו"אֵין לָהּ מְנַחֵם" וכו' (איכה א ב), לזה השיב מפני שהוא "עַל כֹּהֲנֶיהָ, עַל גִּבּוֹרֶיהָ" וכיוצא, ולא היה דרך בקשה ותפלה מאתו ית', ולפיכך "אֵין לָהּ מְנַחֵם" וכו' ע"כ. וכן נמי כאן מפני מה "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי", הוא מפני כי "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", ולא שב בתשובה לפניו ית', וראיה לדבר "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה". פירוש: במקום שהיה לי לאסוף עוללים ויונקי שדים, ו"בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ [וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹקֵיהֶם]" (יואל ב יז), ואז היתה תפלתי נשמעת בודאי, כמו שכתוב אח"כ "וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ" (יואל ב יח). הנה עתה מתאחר ועוטף עולל ויונק ברחובות קריה, ולכן לא נתקבלה תפלתי, ועל זה אמר ג"כ "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי". לסבת החולי הנזכר. לא צעקתי בשביל החולי רק "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" זה הקב"ה, ומכל מקום "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו". כמו שאמר הכתוב (דברים לא יח): "וְאָֽנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" מהם "בַּיּוֹם הַהוּא" וכו'. ומכל מקום לא היה זה - אינו אלא לפי שעה כי אח"כ "אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ" (שיר השירים ג ד). והטעם שלא מצאתיו בתחלה הוא מפני כי בקשתיו בהיותי במשכבי, ועדיין היה חולי העוונות עלי ולא שבתי בתשובה שלמה, עד "שְׁלוֹךְ שֶׁרֶץ טְבִילָה תַעַל"[2]. ולכן "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו".

אי נמי ידוע כי עיקר גלותנו זה הוא בשביל שנאת חנם, וזהו "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" וכו' "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", ונפרדו כל א' מחבירו, ולכן "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" שאין מי שיעזור את חבירו להצילו, וכן ג"כ "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו", כמ"ש החכם[3]: "רַבִּים הַאוֹהֲבִים בְּמִסְפָּר, וּלְעֵת הַצֹּרֶךְ הֵם מְעַטִּים". והנה כבר ארז"ל (שיר השירים רבה): "לֹא נִתַּן שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִדָּרֵשׁ אֶלָּא לְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל". ולכן נפרש "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, עַל מַרְעִי". כמ"ש "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זה הקב"ה". וכאשר בקשתי להב"ה כאן "בִּקַּשְׁתִּיו", פירוש: למשכבי שהוא החולי הנזכר, "וְלֹא מְצָאתִיו", על דרך מ"ש ועבדתם את ה' אלקיכם וכו' והסירותי מחלה מקרבך.

אי נמי הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ועל דרך זה יאמר הכתוב: "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" וכו'. שלא נתקבלה תפלתי הוא מפני כי "נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי", והנה השבר הזה הוא שהפרידו תורה שבכתב מתורה שבעל פה, ואין לך שבר גדול מזה, וזה גרם ע"י שנאת חנם, וכמ"ש בזוהר פ' קדושים (דף פ"ד ע"ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רִבִּי חִיָיא: בְּקַדְמִיתָא אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לֹא תִשָּׂא, לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנוֹב, בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי. וְהָכָא אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים, בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין. אֶלָּא תָּא חֲזֵי מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלִבָּא חַד וּבִרְעוּתָא חֲדָא כְּהַהוּא יוֹמָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וְעַל דָּא כֹּלָּא דְּאִתְּמַר בְּלִישָׁנָא יְחִידָאי אִתְּמַר. לְבָתַר בְּלִישָׁנָא דְּסַגִּיאִין, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכָחוּ כָּל כַּךְ כְּהַהוּא שַׁעְתָּא" עכ"ל. בעל אור יקר פירש: "מִיּוֹמָא דַּהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחִין" וכו'. "הענין שפסקה זוהמתן (שבת קמה ב), ונתסלקה שנאת חנם ותחרות מביניהם, ולכן היו בלב א' אלו עם אלו, וניתנה להם תורה בלשון יחיד. כי כפי מה שהם התחתונים כן יעוררו למעלה, וכיון שהם בלב א' שאבו מי התורה בלשון יחיד, אמנם אחר שחטאו בעגל שלט בהם יצה"ר, ותחלתו בשנאת חנם ופרוד הלבבות שהיא שקולה כנגד כל העבירות שבתורה, ולכך כשחזר הקב"ה בפ' זו ושנאם אמרם בלשון רבים, להורות שהיו בישראל ריבוי הלבבות ופרודם, וכמו שהיו נחלקי' בדיעות כך בא להם הדבור העליון בלשון רבים, והיא היא הסבה שהוצרכו לשנות הדברות, שאפילו בלבבות הרבות הם מצווי' המצוות, והורה עוד בזה כי פגם שנאת חנם פוגם התורה, כי התורה נטועה בלבותם של ישראל, ובהיות הלבבות א' הרי נטועה בארץ א'. וכן אלו שורש א'. ובהיות הלבבות רבות הרי היא כנטיעה הנטועה בארצות רבות וגנות נפרדות, ועוד כי התורה כלה שמותיו של הב"ה, ועיקר האדם לייחד ולקשר שמו קצתו אל קצתו, באמרו קרבן ליהו"ה, לקשר י' בה', ו' בה', וכן התורה לכל ישראל לכל א' וא' חלק בה, ואחוז כל א' וא' באות אחת ממנה, ובהיות ישראל מיוחדים בלבותם ונקשרים בקשר אהבה התורה מיוחדת בהם, ואם הם נפרדים מפרידים אותיות התורה וגורמים פרוד בשמו, וזה טעם חומר עון שנאת חנם והפגם. ולזה באה התורה בעצמה בלשון רבים, להורות שהם גורמים [פירוד] בתורה כב יכול" עכ"ל. וזהו "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה". בבטול תורה כמו שאמרו ז"ל. גם מהר"ם אלשיך פירש הכתוב הזה על ביטול תורה, "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי" - ואיככה אוכל וראיתי במגלת ספר ענינים אין לראות, ואם לשנות משנה על פה - הנה "חֳמַרְמְרוּ מֵעַי" וכו' ע"ש[4]. ועתה כנגד זה אמר על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, כי עיקר רנה של תורה הנה היא בלילה, ואז בקשתי את שאהבה נפשי, שאדם למד תורה במקום שלבו חפץ. ומהר"ם אוזידה פי' בשם מהר"ם קורדווירו ז"ל, כלו בדמעות. בשביל דמעותיו של נ"נ הרשע, שהיו סיבה להשליטו בכל העולם, לכך כלו עיני וחמרמרו מעי. וזה נלמד ממדר' תילים בפ' הנז' ז"ל, אמרה כ"י לפני הב"ה בזכות ג' דמעות שהוריד אותו רשע, השליטו אותו בכל העולם וכו' ע"ש עכ"ל. ואפשר שכנגד זה אמרו במד', על משכבי בלילות, זה לילה של בבל, בקשתי את שאהבה נפשי, זה דניאל וכו'. כמ"ש אח"כ בתענית, שהיה מבקש רחמי' על חרבן ב"ה ונתקבלה אח"כ תפלתו, והכוונה כי גם זה את זה עשה האלקים, וזכותם של צדיקים היא שעומדת כנגד רשעתם של רשעים וע"י הב"ה מצילנו מידם. ועפ"י הדרך של מהר"ם קורדווירו אפשר לומר, כלו בדמעות, בשביל אותם הדמעות שהוריד עשו הרשע, כמשז"ל על וישא עשו קולו ויבך. בשביל זה כלו עיני, אלו עיני העדה, אלו סנהדרין והחכמים, שהרי בשביל אותם הדמעות ברכו יצחק וא"ל והיה כאשר תריד ופרקת וכו'. ואז"ל גזור עליו שמדים ואת שולט בו. והנה בס' הזוה' פרשת בלק (קצ"ב ע"ב) גבי וזרח משעיר למו וכו'. אמרו שכל א' מהשרים של עשו וישמעאל אמרו "טול מנהירו דילי" וכו'. ופירש אח"כ ואמר וז"ל: "אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט בהו סמא"ל חרב וקטולא לקטלא בדינא, ולקטלא בדינא כדקא יאות, הה"ד ואשר חרב גאותך. אע"ג דלא הוה דילך" וכו' עכ"ל. והכוונה כי בשעת מתן תורה קבלו כח משרו של עשו לדון דיני נפשות, גם כי בידו של מלאך המות ניתן ברשותו של הב"ה להמית נפש כל חי, וכאשר חטאו ישראל אז ויתנצלו בני ישראל וכו'. וסוף דבר וישב ממנו שבי, כמ"ש בזוה' פ' הנז'. והעיקר הוא כי עתה בטלו דיני נפשות, וכמ"ש בפ' ישבו בארץ ידמו זקני בת ציון. וזהו כלו בשביל הדמעות הנז' עיני, גם חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי וכו'. במדרש הנעלם פ' תולדות על פ' ויתרוצצו הבנים בקרבה וכו'. פי' שני גוים בבטנך, אלו השני גאים הלב והכבד. ר' יוסי או' המוח והלב וכו'. ואח"כ או' ויזד יעקב נזיד. הלב חושב ומהרהר בד"ת בידיעת בוראו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. הכבד שדרך טבעו לצאת ולצוד ציד בפיו ולבלוע ואינו מוצא נק' עיף וכו', עד ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך. תן לי הראשון והמובחר וכו' עכ"ל בקצור. והכוונה כמו שפירשו בזוה' בפ' תרומה (ח"ב קנ"ג ע"א) בענין מח לב וכבד, כי הכבד נוטל בתחלה ונותן ללב וכו' ואח"כ לשאר האברים. והדבר מובן, וגם בחוש נראה שאם לא היה הכבד משלח המזון ללב ולשאר האיברים, הנה היה בנין הגוף נהרס ונאבד ח"ו, והנה הרי זה בא ללמד, פי' יעקב ועשו, רמז ללב וכבד, ונמצא למדים כי הנה הם דומים להם, וכל זמן שהכבד, ורב יעבוד צעיר, והוא נותן הראשון והמובחר שהוא נהירו דיליה ללב שהוא יעקב, אז כל בנין הגוף קיים והעולם כתקונו, אך כאשר עשו הרשע נשפך לארץ, ונקט 'נשפך' לרמוז כי ממשלתו הוא דרך שפיכה ולא דרך נתינה, וזה היה על שבר בת עמי, ע"ד לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלם. וזה הנני אומר בראותי בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה, כי האברים שהם פועלים הפעולות ונק' עולל, וגם הלב שהוא יונק מן הכבד, הנה הם עטופים ברעב ברחובות קריה, והכוונה כי עשו שהוא הכבד הנה הוא נוטל השפע ואינו נותן ממנו אל הלב שהוא יעקב, רק הכל מעכב לעצמו, והנה הוא נשפך לארץ כמ"ש, והנה לסיבת שליטתו של עשו, נאמ' ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. והוא רמז לגלות, כמשז"ל במדרש ובזוה' ובהרבה מקומות. ובאותה שעה תקן תפלת ערבית, כמשז"ל על ויפגע במקום. והנה אז"ל תפלת ערבית רשות. והטעם כמו שפי' בזוה' פ' חיי שרה דף ע"ט ע"ב וג' ז"ל, אבל תא חזי הני תרי זמני דתרי צלותא, לאו אינון אלא לחברא יעקב בעדביה, כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכי, דכיון דאתיהיבת אתתא בין אינון תרין דרועין ואתחברת בגופא לא אצטריך יתיר, וע"ד אנן בעינן לאתערא תרין דרועין, בגין דאתיהיבת בינייהו גופא ואיתתא, מילייהו בלחישו דלא לאדכרא, ובגין כך יעקב משמש במרום תנינן, מאי במרום, כד"א ואתה מרום וכו' ע"כ. והכוונה נ"ל כי תפלת שחרית בחסד, ותפלת מנחה בגבורה, וכיון שנאחזת השכינה בזרועות, אינה צריכה זווג אל האמצע בת"ת כי מעצמו נעשה, ותפלת ערבית היא בלאה, וזהו יעקב משמש במרום. שהיא לאה, ובפרט בתפלת ערבית שהיא מן החזה ולמעלה. והנה קודם הגלות היה כל נעשה מעצמו, לפיכך היה רשות, אך עתה בזמן הגלות קבעו הדבר חובה, וזהו על משכבי. שהוא מן החזה ולמעלה, ששם יש בחי' יסוד ומטה עליונה, וכמ"ש ע"ז בספר הכוונות, רחל היתה תחת מטתו של יעקב, והנה על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, זה יעקב הנז', אשר עליו נאמ' ויאהב יעקב את רחל. בקשתי ולא מצאתיו. יען הנה הוא משמש במרום כמ"ש, והנה תפלת ערבית נתקנה כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים כל הלילה, והיה עשן המערכה מתעקם והולך אל החצוני' וממנו נזונים כמבואר בזוה', וכן ג"כ ע"י תפלת ערבית, הגם כי נשפך לארץ כבדי ונתפשט כמ"ש, מ"מ יסתלקו החצונים ולא יזיקו לישראל, וכמ"ש אח"כ וישכב במקום ההוא. פי' ע"י מה שאמ' ויפגע במקום. שתקן תפלת ערבית כנז', וכאשר הלך חרנה שהוא בגלות כמ"ש, עי"ז וישכב במקום ההוא. שהיה לו נייחא, פי' בתוך הגלות.

וע"ד האמת יאמר, כלו בדמעות עיני. הנה הדמעות רמז למדה"ד, וכן פי' מהר"א גלאנטי על פ' זה, והנה דמע"ה פי' המקובלי' שהוא בגימ' קי"ט ועם הכולל כמנין ק"כ צירופי אלקי' שהם דין גמור, וכבר ביארנו בפ' הקודם, 'בתולות ירושלים' דתרעין דילה סתומות, ועתה אמר לא בלבד יסוד ומלכות דידה שהם תרעין דילה בכל מקום, אלא גם השערים האחרים אשר עליה' נאמ' פתחו לי שערי צדק, והם העפעפים המכסים על העינים, הנה גם אלו כלו בדמעות מכח הדין החזק, וזהו כלו בדמעות עיני. והנה אז"ל בס' הכוונות, כי ב"פ דמע"ה בגימ' רח"ל, ע"כ אמרו כי רחל הנה היא עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, עד אשר יבא אליה הארת החכמה מנ"ה, אשר עליהם אמרו שערי דמעה לא ננעלו. וזהו עתה כלו בדמעות, בשתי דמעות שהם בגי' רח"ל, ע"י כלו עיני כמ"ש, גם חמרמרו מעי. כמ"ש לעיל בפ' כתפוח בעצי היער. בענין ראה ה' כי צר לי חמרמרו מעי. כי המעים של הנוק' נתקנו מכח הגבורות, וע"י חסדי הז"א מתמתקין, וכשהדין גובר ואין הז"א משפיע חסד, כמ"ש על ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. אז חמרמרו מיעי מכח הדין ח"ו, ובזה 'נשפך לארץ כבדי' שהוא כח הדין, נשפך לארץ בקינות כמ"ש מהר"א גלאנטי, וזה היה על שבר בת עמי, שנשברה ונתמעטה בעו"ה.

אי נמי נשפך לארץ וכו'. הנה בעת מיתת המלכי' וירידתם למטה, אז מן השברים נתהוו הקליפות כידוע, והנה הקליפות אין להם חיות והשפעה זולתי מכח הדין, ובפרט כשהעוונות גורמים הם נוטלים שפע מצד הדין, וזהו עיקר שליטתם, וכל זה ידוע. וזהו נשפך לארץ כבדי, שהוא כח הדין החזק שהוא דמיון הכבד שכולו דם, נשפך על שבר בת עמי, שהם הכלים הנז' שנשברו, והם נק' 'שבר בת עמי', שהיא המל' שממנה נתהוית שבירת הכלים כידוע, גם פי' בדרוש הצלם בענין בריאת הוולד, שתחלת ברייתו הוא הכבד, והוא בסוד המלכות, ובה היתה השבירה, וזהו נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי, בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה. פי' 'עולל ויונק' הם מט"ט וסנדלפון וכו'. וכן פי' מהר"א גלאנטי. ולפי דרכו שפי' שם בספרו, שהיל"ל בהתעטף עולל ויונק. לכך נ"ל לפרש לשון לבישה ועטיפה, ויפורש בעטף עולל ויונק, שהעולל והיונק הם העטופים ומלבישים, והכוונה על השכינה המתלבשת בהם כידוע, כי בזמן הגלות השכינה מתלבשת בהם, וזהו בעטף עולל ויונק. וזה היה ברחובות קריה, שהיא היסוד של המלכות הנק' 'רחובות', כמ"ש מהר"י סרוק בפי' עולם הבריאה. ויהיה פי' בעטף עולל ויונק, פי' מט"ט וסנדלפון הנז', הנה הם מלבישים המלכות ביסוד שלה, שע"י נעשה היחוד בימות החול. ואפשר לפרש שהם נעשי' כדמות כנפים, בסוד שלה בשעת היחוד, להגין עליה מן החצונים שלא יהנו ממנה, וכמו שפי' בס' הכוונות שכל העולמות נעשים אליה כדמות ענפים כזה:

 .
 V

וזהו בעטף עולל ויונק ברחובות קריה. ופי' עתה ואמר כי אפי' בזמן היחוד מ"מ נשפע הדין כמ"ש, והוא ע"ד הפלגה כמ"ש מהר"א גלאנטי הרבה פעמים, כי המקונן הזכיר הרבה דברים ע"ד הפלגה, וזה כדי לעורר הבכיה וההספד למען ישובו אל ה'. וכנגד כל זה אמ' על משכבי בלילות וכו'. והנה בזוה' פ' תזריע ז"ל (ח"ג מ"ב ע"ב). ר' אלעזר פתח על משכבי בלילות וגו'. על משכבי, במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי, אלא כ"י אמרה לפני קב"ה, ובעת מיניה על גלותא, בגין דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא ושכיבת לעפרא, ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, אמרה על משכבי בעינא דסאיבנא בגלותא, וע"ד בקשתי את שאהבה נפשי. לאפקא מיניה, בקשתיו ולא מצאתיו, דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, קראתיו ולא ענני, דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא וקליה לא שמעין אלא בנוי, דכתיב השמע עם קול אלקים עכ"ל. ואפשר לומ' כי הוקשה לו שאם כוונת הכתוב הוא כפשוטו, כדמיון אשה אין בעלה עמה, ובהיותה במשכבה הנה היא חפצה וחושקת יבא אצלה, הנה אין דרך לבקש אז את בעלה, אשר ע"ז יאמ' בקשתיו וכו'. והיל"ל זכרתי את שאהבה נפשי. ומלבד זה הוקשה לו ג"כ אם 'בלילות', נר' שאז היו לילות הרבה, וכפי הפשט מהפסוקי' הנמשכים נר' שזה היה פעם א' שאירע לה כך. ולתרץ זה הקשה קושיא אחרת ואמר במשכבי מבעי ליה, שאם הכוונה כפשוטו, שבהיותה במשכבה בקשה אותו, היל"ל במשכבי, וזהו במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי. פי' הוקשה לו ג"כ או' במשכבי, שהוא המשכב המיוחד לה והוא שלה, ומאי איריא אם הוא שלה, היל"ל במשכבי או על משכב בלילות, ומהו על משכבי. והכוונה ג"כ שאם נפרש 'משכבי' כמו בשכבי, ותהיה המ' נוספת, כמו המ' של מדבר משבר וכיוצא, מ"מ לא יצדק מלת 'על', וזהו מהו על משכבי. ולתרץ כל זה פי' מלת 'על' כמו בשביל, וכמו שמפרש אלא כ"י אמרה קמי קב"ה. ידוע כי השכינה בשם כנסת ישראל, כאשר מתכנסים בתוכה נשמותיהם של ישראל ואז נעשית רבה, וכמ"ש על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך. ופי' כי המלכות נעשית רבה בכל לילה ע"י כללות נשמותיהם של ישראל. והנה בעת החרבן אמרו בס' הכוונות, כי המלכות רח"ל, נקודה עשירית יורדת בכל לילה בבריאה, והיא צועקת וקוראה לבעלה, כי היא עומדת בחוץ נדחית ממקומה בגלות, וז"ס אלקים אל דמי לך אל תחרוש ואל תשקוט אל עכ"ל. ע"ש. וזהו כ"י שהיא המלכות הנז', אמרה קמי קב"ה שהוא ז"א, אמרה על משכבי וכו'. ובעו מיניה על גלותא, בגין דהיא יתבא בין שאר עמין, כי ברדתה למטה יחשב לה היות בין שאר עמין מפני שאינם מינה, וכן ג"כ יחשב בין שאר עמין למלכות של עשיה, כי כבר ביארנו כי כל אחד מהמלכיות של העולמות ירדו למטה ממדרגתם, והמלכות של עשיה עליה יאמר שירדה למקום הקליפות, וזהו בגין דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא. הורה לנו כמ"ש בשם מהר"א אזולאי, כי אין הכוונה שנתערב קדש בחול ח"ו, רק שהשכינה עושה לה שביל בתוך הטומאה ושורה בראש צדיק. וזהו בגין דיתבא וכו' עם בנהא דווקא ולא עם שאר עמין ח"ו, אבל שכיבת לעפרא. שהיא יורדת למטה ממדרגתה, ובפרט ברדתה בבריאה, ששם יש הה' גבורות חזקות, אשר ע"ז אמרו ומגביהו מן הקרקע טפח. שהוא מקום הגבורות החזקות, וזהו ושכיבת לעפרא. ולכן על דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, ולכן היא צועקת, וזהו אומרה על משכבי בעינא. פי' באותם הלילות שהנני בגלות, שהם לילות ממש, בין שנפרש בגלות הדומה ללילה. ואפשר שאמר 'בלילות' לרמוז על שתיהם, פי' כלולה ובגלוי. וזהו בלילות, בשביל משכבי שהוא היחוד שהיה מתיחד עמי בתחלה קודם החרבן, ועתה שנטמאתי בגלות כביכול, וזה ע"ד השוכן אתם בתוך טומאתם. כי לא יגור במגורך רע כתיב, וזהו דסאיבנא בגלותא. והנסחא האמיתית בס' דרך אמת היא דסאיבנא בגלותא. וכן כתבו הרמ"ק והרב הנשי"א, והכוונה שהיא מרגשת כאב בהיותה בגלות, ולכן וע"ד בקשתי את שאהבה נפשי, לאפקא לי מיניה. כי ברדת אליה הארת ז"א, הנה היא עולה למעלה. ואם נפרש קמי קב"ה על יעקב, שהוא לפני הקב"ה שהוא ז"א, ובעת מיניה, פי' שאלה ממנו על אורך הגלות וכו' וכמ"ש. והנה יעקב עיקר הארתו מיסוד אבא אשר הוא עיקר הגוף, וכמ"ש בתהלות לאל עליון. ולכן אמר וע"ד בשביל הזווג שהוא משכבי הנז', בקשתי את שאהבה נפשי. שהוא יסוד אבא, לאפקא לי מיניה, פי' מן הגלות, אבל לא יצדק שאר דברי המאמ' אם לא שנפרש ע"ד מה שפי' על פסוק כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כי כשמזדווג יעקב עם רחל אז הם נעשי' כמו סגול עם יעקב. ומ"מ נפרש על ז"א כמ"ש, ואמר בקשתי את שאהבה נפשי. הכוונה אפשר לפרש כמ"ש על ויהי בצאת נפשה וכו'. שהוא על שם ב"ן, בסוד 'בן אוני' מצד הגבורות, ואביו קרא לו בנימין. מצד החסדים. והנה עיקר מה שאוהבת נפשה של רחל, שהוא שם ב"ן הנז' היא להתחבר עם החסדים, וכן ג"כ מ"ש ויאהב יעקב את רחל, הוא ע"ז. וזהו בקשתי את שאהבה, לאפקא לי מיניה, בקשתיו ולא מצאתיו. דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, כי עיקר הזווג אינו אלא כשהיא נק' בשם אד' או בשם אלקים, שאז היא בסוד הגדלות, אבל כשהיא בסוד קטנות, ה' אחרונה של שם, אעפ"י שיש זווג אינו זווג שלם, וזהו דלאו אורחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה, שהוא סוד וה' בהיכל קדשו. וע"ז נאמ' פותח את 'ידיך', וגם אמרו 'יודיך', שהוא שם כפול הוי"ה ואד', קראתיו ולא ענני, דהא בני עמין אחורנין יתיבנא, וקליה לא שמעין אלא בנוי. אפשר לומ' שדקדק אומרו קראתיו ולא ענני, היל"ל ולא ענה, ולפיכך מפרש שענה אבל לא ענה אלי, מפני שלא שמעתי ענייתו לי, וזהו ולא ענני, דהא בני עמין אחרנין יתיבנא וקליה לא שמעין אלא בנוי, ולפיכך אני או' ולא ענני, והביא ראיה מהכתוב השמע עם קול אלקים, הכוונה כמ"ש על פי עצמו ומפי הגבורה. והכוונה שהקול שהוא ז"א, היה נשמע לישראל ע"י שהיה מתגלה במלכות, וזהו השמע עם, שהם ישראל, קול אלקים, ת"ת עם מלכות, וכיון שהם בגלות אין מי שיוכל לשמוע קולו כמ"ש. והכלל העולה שכ"י נתרעמה לפניו ית' על העדר היחוד מפני שירדה למטה כמ"ש. ר"י או' על משכבי בלילות. אמרה כ"י על משכבי אתרעמנא קמייהו דיהא מזדווג עמי, למחדי לי ולברכא בחידו שלים, דהכי תנינן דזווגא דמלכא בכ"י, כמה צדיקים ירתי ירותת אחסנתא קדישא משתכחי בעלמא עכ"ל. אפשר לומר כי כוונת ר' יצחק היא לומר כי לא בלבד נתרעמה על העדר היחוד בחצות לילה, אלא שאפי' בזמן היחוד, כגון בשעת התפלה ובשים שלו' וכיוצא, אינו זווג שלם, שהרי אמרו בס' הכוונות, כי עתה אחר התפלות שלנו מועילים לפי שעה, להביא לנו נשמות חדשות בסוד אחור באחור בלבד עכ"ל. ובאותו דרוש ג"כ אמר שהזווג עליון שהוא אחר חצות, הוא לחדש הנשמות הישנות, וזהו על משכבי אתרעמנא קמיה. פי' על היחוד בעצמו, אעפ"י שהוא מתיחד עמי לעתים מיוחדי', מ"מ אתרעמנא קמיה דיהא מזדווג עמי למחדי לי. כי זה הזווג שהוא להוציא נשמות מסוד אחור באחור, אין בו שמחה לפני כי הוא בסוד הדין, ומה שאני מבקש הוא 'את שאהבה נפשי', פי' נשמות מצד החסד, פנים בפנים, כי בזה יהיה מתוק הגבורות שהוא עיקר השמחה, וגם יהיה שמחה מצד הבינה, וגם ברכה מצד אבא, וזהו ולברכא לי בחידו שלים, דהכי תנינא דזווגא דמלכא שהוא ז"א, בקבלתו התרין עטרין מאו"א, שאז נקרא מלך. בכ"י שהוא זווג פנים אל פנים, אז כמה צדיקים ירתי ירותת אחסנתא קדישא, מצד הבינה בקבלתה מחכמה, משתכחי בעלמא. שמתהוים במלכות הנק' עלמא, נשמות חדשות לצאת לעה"ז, והנה ע"י התרין עטרין שאמרנו שהם יוצאי' מיסוד או"א, הנה ע"י הארת היסודות הנז' נעשה הזווג, וכמ"ש על 'למען שמ"ו' שהוא בגי' דפ"ק קס"א, אחוריים של ב' יסודות הנז'. ועי"ז 'באהבה' והם ג"כ בגי' רצו"ן. והנה ע"י הארת הב' יסודות הנז' יתמתקו הגבורות היורדות על ידי הדמעות, וכמ"ש בפסוק פותח את ידיך. וא"כ אעפ"י שכלו בדמעות עיני כמ"ש, מ"מ ע"י היסודות הנז' יתמתקו. וע"י מה שבקשתי את שאהבה נפשי, ע"י התפלה וכיוצא, הנה בזה יתמתקו הגבורות הנז', גם ישפיעו בה סוד החסדי' ולא יהיו המעים חמרמר כמ"ש, רק יתמתקו הדיני' עד ירחמנו עושנו, וכמ"ש בזוה' דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא. אפשר שהוא כנגד בעטף עולל ויונק כמ"ש. כי הנה השכינה בהיותה בגלות היא סובבת בכל יום לראות אם מוצאה צדיק להיות מרכבה אליו, ואם לא מצאה חוזרת לקן צפור שהוא מט"ט, וזה רמוז בתקוני' תקון ו'. וכשהיא עם בנהא, שמצאה צדיקי' להיות מרכבה אליהם, אינה צריכה לעולל ויונק, ועז"א בקשתי את שאהבה נפשי. ובמדרש אמרו עד שישנתי לי מן התורה ומן המצוות, נסמכו לי מן התורה ומן המצוות, נסמכו לי לילות ללילות. אפשר כי כוונתו לומ' כי כיון שנסתלק המוחין מז"א ומנוק', וזהו 'כשישנתי מן התורה' שהוא ז"א, 'ומן המצוות' שהיא מלכו', 'אז נסמכו לי לילות ללילות'. פי' נסמכו שתי לילות, לילה ממש, ולילה של גלות וכמ"ש.

עוד אמרו במד' על משכבי בלילות, זו לילה של מצרים. אפשר שכנגד זה אמר הכתוב כלו בדמעות עיני וכו'. פי' כי בגלות מצרים כלו בדמעות עיני וכו'. ולא נתקבלה תפלתי, הוא מפני כי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי. ולא היה דרך תפלה וכמ"ש לעיל. וזהו שנא' שם, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו. פי' בעוד שויאנחו בני ישראל מן העבודה, ולא היו מתפללי' אל ה' אז ויצעקו, היו צועקים ואינם נענים, אבל כאשר התפללו אז ותעל שועתם אל האלקים. ואעפ"י שזה לא היה רק מן העבודה, וזהו כלו בדמעות עיני וכו' וכמ"ש לעיל. ולכן על משכבי בלילות זה לילה של מצרים, בקשתי את שאהבה נפשי זה משה, וע"י באה הגאולה לישראל. א"נ ידוע כי ע"י מכירת יוסף נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו מצרים. ובזוהר חדש בסתרי תורה פ' וישב פי' הטעם ואמר ז"ל דף מ"ו ע"ב, ת"ח כד ברא קב"ה עלמא קיים ליה ושתיל ליה על אינהו שיתא יומין עילאין ושביעאה דעלייהו, דבגיניה דשביעאה דאקרי צדיק מתזנין עילאין ותתאין ועליה קיימין, וביה מסתמכון והוא יסודא ושרשא דילהון, הה"ד עיני כל אליך ישברו. לההוא משח רבות עלאה דנגיד ממוחא סתימא דכל סתימין, להאי כל, וכדין ואתה נותן להם את אכלם. דהאי כל כד אתער לכלה דאיהי כ"י, כדין הוא למרחם על עלמא, וכלהו עלמין בחידו בשעשועא, וכדין מה כתיב פותח את ידיך וגו'. ודא רעוא דרעוין, דנחית ממוחא סתימאה להאי כל, וכיון דהאי כל אתברך, כלהו עלמין אתבריכו, הה"ד צדיק ה' וגו'. קרוב ה' וגו'. רצון יריאיו יעשה וגו'. וכמא דברא האי בעלמא עלאה, ברזא דשמיה קדישא, הכי ברא בעלמא תתאה שיתא זכאי קשוט וחד שביעאה, כדכתי' גם את זה לעומת זה עשה האלקי'. וכד גרמו חובין ודחו להאי כל מאתריה דאקרי צדיק, אמר הקב"ה אנא גזרנא וכו', עד אתון חללתון להאי שבת דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין, ואתון עבדתון יתיה עבד עבדין, אוף אתון תסבלון ההיא עובדא קשיא עכ"ל. והנה המאמר הזה היה צריך ביאור רחב מה שאין בכחי, רק מה שצריך לעניינינו לפי פשוטן של דברים הוא כי ע"י יוסף הצדיק שהוא ביסוד, ע"י נשפע השפע ויורד החסד העליון שממנו סוד המזון, וגם יורד הרצון העליון שהוא 'נוצר' רצו"ן, והוא רעוא דרעוין, שהוא יסוד דעתיק, שהוא בדעת אריך, וכמ"ש בס' עץ החיים ש"ג ח"ב פ' ז' ז"ל. הרי מבואר בפי' כי עתיק יומין נתלבש היסוד שבו הנק' חד טורנא יאה, בסוד ויהי יוסף יפה תואר בסימא, כי החסדים שבו נותנן לנוק' לבסם הגבורות ולהמתיק, וזה היסוד אתלבש ואתכליל במצחא דעתיק שהוא האריך עכ"ל. והוא נחית ממוחא סתימאה, שהוא הראש השלישי מתלת רישין, שהיא חכמה דאריך אשר ממנה יוצאי' י"ג תיקוני דיקנא, שיש בהם תרין מזלות, מזל עליון נוצ"ר. וזהו ודא רעוא דרעוין דנחית ממוחא סתימאה להאי כל שהוא יסוד, וכיון דהאי כל אתברך, כלהו עלמין מתברכי, שיורד השפע לכל העולמות, וכמ"ש אח"כ צדיק ה' וגו' קרוב ה' וגו'. רצו"ן יראיו יעשה. גם בב"ר פי' ואתה נותן להם את אכלם, דהאי כל שהוא יסוד, כד יתער לכלה דאיהי כ"י, כדין הוא למרחם על עלמא וכו'. וכל זה נעשה ע"י יוסף הצדיק, וכאשר גרמו העוונות ומכרו את יוסף אז חסרנו כל אלו, ותחת היות הרצון העליון ממתק הדין כמ"ש, מה שאמרו בס' הכוונות בפ' פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצו"ן, הנה עתה שמכרו את יוסף והורידוהו למטה למקום הקליפות, אין כאן מי שימתק הדין, באופן כי כלו בדמעות עיני, שהם כחות הדין הנז', וידוע כי אלו הם מונעים הפרנסה כמבואר שם בס' הכוונות, ולכן חמרמרו מיעי, בסוד ואכלתם ולא תשבעו. וגם נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי. שהוצרכו ללכת למצרים בשבר אשר הם שוברים, וכמו שפי' אח"כ בזוה' חדש דף מ"ו הנז', ע"ד א"ל יעקב, בבעו מינייכו חותו לגלותא. וזה גרם אח"כ בעטוף עולל ויונק ברחובות קריה. שהיו משליכים בניהם ליאור, מהם מעכו בבנין, מהם הרגו, מהם השליכו ליאור. וכמפורסם בכתוב ובמדרש. ולכן על משכבי בלילות, זה גלות מצרים כמ"ש, בקשתי את שאהבה נפשי זה משה, אשר הוא ביסוד אבא הנתון תוך אי'. והוא בגי' דפ"ק קס"א, שהוא הרצון הנז' אשר ע"י יתמתקו הדינים הנז', וגם אח"כ נתעלה עד הרצון העליון, שכן 'משה' עם הכולל בגי' רצו"ן, וע"י יצאו ישראל ממצרים.

  1. ^ כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל חֳלָאִים שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבִיאִין עָלַי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.
  2. ^ (נוסח סליחות לערב ראש השנה ושחרית יום הכפורים, יסדו רבינו שלמה הבבלי) פירוש: כשמשליך השרץ/העונות אז עלתה טבילתו/תשובתו.
  3. ^ הובא בספר חסד אל לרב משה אלמושנינו דף י"ד, ובמדרש תלפיות בשם ספר החינוך, ובספר יש נוחלין לאביו של השל"ה הק'.
  4. ^ (דברים נחומים על איכה לרב משה אלשיך ז"ל): כלו כו'. הנה עד כה באה תשובתו יתברך או המקונן בעדו, כי על ביטול תורה כלתה אליהם הרעה, ושאין תואנה לאמר שמאימת הצרה העתידה לא עצרו כח ללמוד כמדובר, על כן משיבה ישראל ואומרים אל יאשימנו אלקינו על זמן קרוב אל החרבן על זאת, כי הלא טרם החרבן גדלה הרעה בארץ עד גדר שכלו בדמעות עיני, ומי יעצר כח לעסוק בתורה ובכל הרעות האלה, כי הלא לקרא מקרא שהוא בכתב, הנה כלו בדמעות עיני ואיככה אוכל וראיתי במגילת ספר כתוב, ועינים אין לראות, ואם לשנות משנה על פה הנה חמרמרו ונשרפו מעי, ואיך אשנה על פה, ומה גם בהתמדה כי יתחממו המעים כמתמיד להרים קול כנודע, ואם לעיין בגמרא בקושיות הויות ותרוצים, להמית עצמי עליה, ואני כבר כמתי עולם, כי נשפך לארץ כבדי, וכל זה היה על שבר בת עמי, שנשברו קודם שבר ששברום האויבים, ועל כן מאז חדלנו מן הלימוד ואין עלינו אשמת דבר, והלא הצרות היו מה שכלו בדמעות עיני על רעותי, בעטף עולל ויונק ברחובות קריה, מקום שדרך למכור בם לחם, ומי יעצר כח לראות ברעתם ולא תדמענה עיניו, ובראותם העולל והיונק כי כלו בדמעות עיני ולא יכולתי לראות לבקש למו לחם ויין, היו מניחים אותנו ולאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר, ועל זה חמרמרו מעי, ומה שאמרתי נשפך לארץ כבדי, הלא הוא בהשתפך נפשם אל חיק אמותם, כי אחר התעטפם כחלל לא היו חפצים שתצא נפשן על הארץ כי אם אל חיק אמותם, והיו אמותם נוטלים אותם שתצא נפשן בחיקן, והי' צער מתחולל לרואי בם עד שמרוב יגון נשפך לארץ כבדי.