רפואה למכה/שיר השירים ב/ד
הביאני אל בית היין ודגלו עלי.
שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית הבאת יום קראת ויהיו כמוני.
הנה אז"ל, לא נברא יין אלא לנחם אבלים. וא"כ הוא, כיון ששמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי, מה עשה ה' ית', הביאני את בית היין, כדי לנחם אותי. ודקדק באומ' הביאני וכו'. ע"ד משאז"ל דיו לאבל שיעמוד באבלו. פירוש כשיגיע זמן הגאולה לא יאריך ה' את זמנה אלא מעצמו יביאני לשם, ואמר 'הביאני' לשון עבר, כמ"ש על ואשים את הריו שממה (מלאכי א, ג). הא שויתיה בכסלי. וא"כ הוא הרי הוא כאילו הביאני אל בית היין. וגם ודגלו עלי אהבה. כי הנה אז"ל, כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית. כי עיקר השמחה ששמחו האויבים מרעת ישראל הוא מפני כי אתה עשית, ומאוהב נהפך להם לאויב, לכן אומר 'ודגלו', אעפ"י שהוא הרים דגל עלי מקבוצת גייסות שבאו עלי, מ"מ הנה הוא אהבה, עדיין אהבתו גבן, כל זה הוא לפי הפשט מבלי שנדקדק מהו היין הזה, וגם מהו אל בית היין, וקשר הפסוק הזה מראשו וסופו, והנה ארז"ל על פסוק על מה אבדה ארץ על עזבם את תורתי, דבר זה נשאל לחכמי' וכו', והמשילו הדבר למנגן וכו'. והכלל העולה כי בעוד שישראל עוסקים בתורה, על כל פשעים תכסה אהבתה של תורה, ומאריך להם מעוונותיהם, וכאשר בטלו את התורה אז אבדה הארץ, והנה הכתוב או' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וכו' ועבדת את אויביך. וזה הוא שמעו כי נאנחה אני בעבודתו ית', וגם אין מנחם לי שהיא התורה, לפיכך כל אויבי שמעו רעתי וכו'. ואם נפרש על הפרדת תורה שבכתב מתורה שבע"פ, גם זה יצדק יפה, אין מנחם לי, בין שיהיו ד"ת שבכתב או ד"ת שבע"פ, יאמר שמעו כי נאנחנה אני מהעוסקים, כי אין מנחם לי, לקשר ד"ת שבכתב עם ד"ת שבע"פ, שזו היא עיקר נחמתה של תורה. וזהו ג"כ שארז"ל על עזבם את תורתי וכו'. שלא ברכו בתורה תחלה. פי' שלא היו נהנין ממנה ולא רצו לברך עליה כשאר ברכת הנהנין, ולזה כל אויבי שמעו רעתי ששו, כי בעוד שישראל עוסקי' בתורה לשמה ומקיימים מה שאומר הכתוב, ושמרתם זו משנה וכו'. אז יאמרו בגוים רק עם חכם ונבון וכו'. וכל לשון תקום אתם נגד איזה פרט מפרטיה של תורה ירשיעו, אבל כאשר אין דורש ואין מבקש, כל אותם המערערים נגד תורתינו הקדושה, יצדקו ויתהללו וירחיבו עליה פיהם, ואז כל אויבי שמעו רעתי, לא רעה ממש ח"ו, כי לא יגור במגורו רע, אלא לפי סברת האויבים, ולכן ששו כי אתה עשית, כי אתה גרמת כל זה, שניטלה גאותן של ישראל שהיא התורה וניתנה לא"ה. וזה הוא הבאת יום קראת ויהיו כמוני, לפי סברתן. ועפ"י הדרך שהתחלנו, שמעו כי נאנחה אני בעבודתו ית', אין מנחם לי לעסוק בתורה, אז כל אויבי שמעו רעתי, שהם העוונות שעשיתי, ולכן ששו בראותם כי כלתה אלי הרעה ח"ו מאתו ית', כי אתה עשית, ע"ד מש"ה ולרשע אמר אלקי' מה לך לספר חקי. וכבר אמרנו למעלה דברי הזוה', כמה אינון דמערבלין מוחיה וכו'. וזה מפני העוונות שעשו, הבאת יום קראת ויהיו כמוני, כמ"ש רש"י הלואי הבאת יום קראת ויהיו כמוני בצרה, וזה כמו שנאמר גם עליך תעבר כוס תשכרי ותתערי. ולכן אמר הביאני אל בית היין. ע"ד מ"ש בזוהר פ' בשלח, בכמה מילין משיך להו, ובכמה משיכן דחביבותא, כבר נש דמשיך בריה לבי רב עכ"ל. והנה היין כנוי אל התורה כידוע, והוא כנוי אל הפלפול והיוצא ממנו. וכמ"ש בפ' שאחר זה, סמכוני באשישות. בהלכות המאוששות, שנתחזקו ע"י משא ומתן, ואיהו מותיב לה ואיהו מתרץ לה. והנה בראותו (ית') כי נאנחה אני וכו'. מה עשה, הביאני אל בית היין. כי הנה הכתוב או' הוי כל צמא לכו למים. כי מי שהוא צמא, שתית מים ערבים עליו, אבל מי שאינו צמא אינם ערבים לו, וכמ"ש במד'. וזהו ואשר אין לו כסף. פי' שאינו כוסף, ואין לו כסף ותאוה ללמוד, לכו שברו ואכלו. פי' לכו לבית המדרש ושברו אותה הקליפה, ובזה ואכולו מלחמה של תורה. ולכו שברו בלא כסף כמ"ש, ובלא מחיר שאין בידו מצוות למען יאמר עליו מצוה גוררת מצוה, הנה אלה יאמר עליהם לכו שברו וכו' יין וחלב. כי בזה יתאוה לתורה. והנה אינו דומה ראיה לשמיעה, לפיכך הביאני אל בית היין, למען כאשר אראה את היין, העין רואה הלב חומד. וכיון שיכנס אהבת התורה בלבו, לא יהיה עוד נאנח בעשיית תורה מצוות, וכמ"ש מה היין הזה כל מי שאוהבו אינו שבע ממנו, כך ד"ת. והוא כמ"ש שהוא רמז להלכות המאוששות. וכמ"ש הכסיל הזה נכנס לב"ה ורואה אותם נושאים ונותני'. ועי"ז יכנס אהבתה של תורה בלבו, ואעפ"י שמתחלה הנה הוא כמעט שלא לשמה, מ"מ סוף דבר (ודגלו) [ודלוגו] עלי אהבה. וכיון שנכנסה אהבתה של תורה בלבי, שלא יוכלו האויבים לשלוט, גם התורה בעצמה, התורה שבכתב וגם בע"פ, שניהם יחד יגילו וישמחו כי ימצאו גבר עוסק בהם ולישב דבריהם להוציא הדין לאמתו. וזהו ג"כ שאז"ל ודגל"ו בגי' מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא, עלי אהבה. פי' כאשר הביאני אל בית היין, נכנס אהבתה שלי תורה בלבי, עד כי כל המ"ט פנים כנז' הם עלי אהבה, ולפי הדרך שפי' שמעו כי נאנחה אני וכו'. אפשר לפרש כי בהיות ישראל במצרים נאמר ויאנחו בני ישראל מן העבוד'. ומ"מ אעפ"י שויאנחו, אין מנחם לי רק ויצעקו, אדרבא כל אויבי שמעו רעתי וכו'. ולכן בצאתי ממצרים הביאני אל בית היין, זה סיני כמשז"ל במדרש. א"נ כפי מ"ש למעלה על שמעו נא כל העמים וראו מכאובי. כי אין אני מצטערת עלי רק על מה שעברתי מצוותיו ית', והנה א"ה אשר שמעו הדבר הזה, לא בלבד שלא נחמו אותי, רק אדרבא כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית, ובפרט על מעשה העגל, כי אז נאמ' וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. הנה לא היה מנחם לי, רק ששו כי אתה עשית, שאמרת כי לא אעלה בקרבך וכו'. וכנגד זה אמרו במד', ר"מ אומר אמרה כ"י הושלט בי יצה"ר כיין ואמרתי לעגל אלה אלקיך ישראל, הדין חמרא כד עייל בבר נש הוה מערבב ליה עכ"ל. פי' אעפ"י שחטאתי כמ"ש, מ"מ הנה אני כשכורת ולא מיין, וכמ"ש יכולני לפטור את העולם כלו מן הדין, שנ' ושכורת ולא מיין. ומה שחטאתי לא היה מדעתי, כי היצה"ר ערבב אותי. ואם נדקדק או' הושלט בי יצה"ר, וגם ידוייק הכתוב שאומר הביאני וכו'. יפורש עפ"י הדרך שארז"ל לא היו ראויים ישראל לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד, א"ל כלך אצל יחיד, ואם חטאו רבים וכו'. וזהו הושלט בי יצה"ר. וגם 'הביאני' כב יכול הביאני לרשותו של יצה"ר. וזה כדי להורות דרך תשובה כמ"ש. ולכן מ"מ עדיין דגלו עלי אהבה, ולא הסתיר פניו ממני. ובמד' כי אתה עשית. משל למלך שנשא מטרונה וכו', עד אמרו לפניו רבון העולמים, לא כתבת בתורתך ולא תתחתן בם וכו'. עד לא הוו מקבלין, הוי כי אתה עשית עכ"ל. ולפי דרך זה יהיה 'כי אתה עשית', נחמה במקצת, כמ"ש למעלה בתחלת הכתוב, ולפי ד"ז הוסיף לומ' בשיר השירים, הביאני אל בית היין. שגזרו על יינם משום בנותיהם. ובזה בהיותם נשמרים משתית סתם יינם, הנה קל יהיה בעיניהם לשוב אל הפלטין לפניו ית', והעיקר הוא כי אין דבר מורה קדושת ישראל והיותם מובדלים מן העמים, כמו בהיותם נשמרים ממגע גוי ביינם, ואין צריך להאריך בזה, הגם כי היה צריך שהרי יפה דברו הפוסקים הראשונים והאחרונים מפורסמים לכל, וגם הטיבו ודברו קדושים אשר בארץ המה, דברי הרב בעל ס' הזכרונות, על טוב יזכר שמו אשר הביא דעות הפוסקי' בזה, ויאושר בארץ חלקו בעה"ז ובעה"ב אכי"ר. ואחריו בא הגאון הנשי"א בס' הנק' יין המשומר, ושניהם כל א' לפי דרכו הפליא לדבר בעונש העובר על זה ושכר הנזהר ממנו, וכל א' הביא דברי הזוה' של פ' שמיני, והביאוהו ג"כ הפוסקי' הראשוני', ודברי פרקי ר"א, והחרמות והגזרות שנעשו על זה. אשר על כן כל אשר בשם ישראל יכונה יהרג, ואפי' אם ימות בחלאים ח"ו, טוב מותו מחייו ולא ישתה סתם יינם, כי בזה הוא מטמא נפשו והכרת תכרת ולא תעלה אל מקומה ח"ו. והנזהר ממנו שכרו גדול. ולא יקשה בעיניו הגם כי הנה הוא בגלות, כי לעולם הנה הוא מובדל מן העמים. ולפי ד"ז ג"כ נוכל לומר כל אויבי שמעו רעתי והגלות שלי, ששו כי אתה עשית וגזרת מה שגזרת עלינו, באופן כי גלותינו גלות, שאין אנו אוכלי' מפתם וכו'. משא"כ לא"ה כמשז"ל בפ' גלתה יהודה. אבל האמת כן הוא, שזה הוא סיבה שנחזור לפלטין, וזהו ע"י מה שאתה עשית וגזרת מה שגזרת עלינו בתורתך ע"י החכמי' ז"ל, עי"ז הביאני אל בית היין המשומר, שהוא העה"ב כמ"ש בזוה', דהא ההוא עלמא דאתי יין דמנטרא איהו עכ"ל. ועי"ז ודגלו עלי אהבה. ולא על האומות, רק בשם אלקינו נדגול ימלא ה' כל משאלותינו אכי"ר. והנה במשל הנז' אפשר שכיוונו כי השכינה בעצמה ע"י מה שישראל שומרים עצמם מלהתחתן בם ומלאכול פתבגם ויין משתם, עי"ז תחזור למקומה ומעצמה תחזור לפלטין שהיא אי' עלאה, וכן הוא או' הביאני אל בית היין, שהוא מקום יין המשומר עלמא דאתי, ועי"ז ודגלו עלי אהבה, שהם מ"ט פנים לתורה, רמז לז' ספירות תחתונות של הבינה, ז"פ ז' הם מ"ט, עלי אהבה, גם דג"ל הוא בגי' ל"ז, רמז להב"ל מלוי ס"ג שבז' תחתונות של הבינה, וכלם עלי אהבה. ולשני הפירושי' שאמרנו אתי שפיר מה שאו' המד"ר אח"כ, הבאת יום קראת ויהיו כמוני בצרה, ולא כמוני ברוחה עכ"ל. והטעם כמ"ש הרב בעל מתנות כהונה, שנ' ה' בדד ינחנו. והוא מובן כי ע"י שיהיו ישראל מובדלים בין העמים, כאשר ירחם ה' עמו, אז ה' בדד ינחנו. והם לבדם ירשו ארץ, ואז כי הנה החשך יכסה ארץ וכו' ועליך יזרח ה'. וכן כשתעלה השכינה למעלה כמ"ש, וזה ע"י שישמרו ישראל כל אשר צוה ה'. ובפרט כמ"ש הביאני אל בית היין, אז לא יעלה עמהם נכרים ולא שום א' מן הקליפות, רק רשעים בחשך ידמו, בנוקבא דתהומא רבא, הרחק כמטחוי קשת מן הקדושה.
א"נ שמעו כי נאנחה אני. מצד הגבורות, וגם 'נאנחה' אפשר לומ' נאנחה, שהיא נאנחה מצד היות בה הארת הגבורות בלבד, וגם מפני שאין בה החסדים כמ"ש, וגם נאנ"ח בגי' ק"ט, שהוא הק"ט הנז' בפסו' הקודם, ואמר 'נאנחה' כי ה"פ ק"ט הם תקמ"ה כמ"ש. וכיון שאין בה כי אם הגבורות אין מנחם לי, כי אפי' יהיה איזה זווג, הנה הוא בסוד קטנות ויחשב נשיכה ואין לה נחמה, ובפרט כי הנה היא משפעת אל החצוני' בעו"ה. כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית. פי' כל אויבי הם הקליפות, שמעו רעתי ששו ושמחו, כי בזה אמלאה החרבה. ועבר השפע אל מוצא הסוסים. ובאו' ששו רמז לנו כי נעשו בעלי ו"ק. פי' הפחות שבהם שהוא הזכר, כי הנקבה נעשית בת י', וכמבואר בדרוש הקליפות. וזהו כי אתה עשית. כך גזרה חכמתו ית' כדי ליסר את הרשעים, הבאת יום קראת ויהיו כמוני בצרה, כי יחזרו לקדמותם בסוד נקודה בלבד, והגם שיתמתקו ויהיו קדושים כמוני, כמ"ש מהר"א גלאנטי זצוק"ל. מ"מ זהו דווקא כמו שאני בצרה בסוד נקודה, ולא כמוני ברווחה ח"ו, דלאו כל אפיא שוין. והנה הכתוב אומר צווחה על היין בחוצות. דווקא בחוץ יוצאים שמרים ונאחזים הקליפות ביין, וכן פי' מהר"י סרוק, אבל בפנים אין שם מגע גוי ח"ו, ולפיכך הביאנו אל בית היין בפנים, ובזה לא ישמע עוד קול צווחה ולא יהיה עוד נאנחה, רק ששון ושמחה ישיגו, ורמז באומרו 'הביאני' שעולה ע"ח, שהוא כמנין ג' הויות שבמזלא קדישא ששם הגבורות ממותקות, והם כחמר טב דיתיב על דורדיא, ועד שם עולה המלכות, וגם שם נק' בית היין, ששם בא"א יש הז' תיקוני' של עתיק יומין, ג"ט קר"ע פ"ח, כל א' כלול מי', והם כמנין יי"ן, והם השבעין עטורין הנז' בזוה' בהרבה מקומות. וגם באו' אל בית ולא אמר לבית, רמז לתיקון א' אשר הוא שם הנק' אל, וגם לחסד העליון, חסד אל כל היום. ועי"ז הבאת יום, שהוא היום שנסתלק בעת החרבן, כמ"ש בזוה' איכה, כי יום מבוכה וכו'. ופי' אותו בפסוק איכה ישבה בדד ע"ש. ועתה ע"י שהביאני אל בית היין, ירד החסד העליון כמ"ש, וזהו הבאת יום, ועי"ז קראת ויהיו כמוני בצרה ויתבטלו הקליפות, והנה אז"ל למרתף גדול של יין, אם נאמר שהוא מצד החסד, והכוונה כדברי המאמר ז"ל, אמרה כנסת ישראל, הביאני הב"ה למרתף גדול של יין, זה סיני, ונתן לי שם דגלי תורה ומצוות ומעשים טובים, ובאהבה גדולה קבלתי אותם עכ"ל. והוא כמ"ש בזוהר פ' יתרו ע' קמ"ג על פסוק ויהי ביום השלישי וכו'. ר"ש אמר בשעתא דקב"ה בעא לאתגלאה בטורא דסיני, קרא קב"ה לכל פמליא דיליה, א"ל השתא ישראל דכיין דלא ידעין נימוסי, ואנא בעי לאתגלי עלייהו, אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה, לא יכלין למסבל. אבל אתגלי עלייהו ברחמי ויקבלון נימוסי, הה"ד ויהי ביום השלישי, ודאי דאיהו רחמי, מנלן דכתיב ויט שמים וירד. ובהאי אתגלי קב"ה לישראל, אקדים להו רחמי בקדמיתא, ולבתר אתייהיב להו אורייתא מסטרא דגבורה עכ"ל. והעולה מדבריו שבתחלה נגלה הקב"ה מצד החסד, ואח"כ ניתנה התורה מצד הגבורה. וזה נ"ל שאומר הכתוב מימינו שהוא חסד, אש דת מצד הגבורה. והעיקר נ"ל שהוא בסוד קדימת החסדים לגבורות או בהיפך. וסדר ירידתה בז"א שהוא מצד החסד, ואח"כ בנוקבא שהוא מצד הגבורה, וברוך היודע. וזהו בתחלה הביאני אל שהוא חסד, וזהו מרתף גדול, ואח"כ בית היין, של יין מצד הגבורה, ועי"ז ודגלו עלי אהבה. אבל נ"ל לומ' כי זה יובן עם משאז"ל, והביאו המקובל האלקי כמהר"ר משה זכות נר"ו בסוף ס' התיקונים ז"ל, ידיע להוי דבחגא דעצרתא סליק ז"א למזלא עלאה דאקרי נוצר חסד, משום דנטיר ההוא חסד, דרעותא עלאה דאתקרי רצון, ואיהו יסודא דעתיק דביה עקרא דרזא דאורייתא וכו' עכ"ל. וזהו מ"ש למעלה הביאני בגי' ע"ח כמנין מזל"א, וגם אל שהוא החסד, ושניהם יחד הביאני אל בגי' ק"ט. אפשר שהוא למתק הק"ט הנז'. ונחזור לענין ונפרש המאמ' במקצת, בשעתא דקב"ה שהוא ז"א, בעא לאתגלאה בטורא דסיני, שהיא נוק', קרא קב"ה לכל פמלייא דיליה, שהם כל הט' ספירות שלו, שאז נתגדל ונעשה שלם, וכידוע מכוונת העומר. א"ל השתא ישראל דכיין, כמ"ש בזוה' בפ' אמור בפסוק וספרתם וכו'. בגין למזכי לאינון מיין וכו'. וכיון שהם טהורים כנז', הנה הם ראויים לקבל התורה ולכל שלמות, אבל מפני כי עדיין אין בהם הכנה כ"כ, וזהו דלא ידעין נמוסי, ואנא בעי לאתגלייא עלייהו, אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה, לא יכלין למסבל. הנה חילא דגבורה היא הבינה שנותנת כח אל הגבורה, ודינין מתערין מינה, ואם יתגלה הז"א בתחלה בכל ט' קצוותיו לא יכלין למסבל. אבל אתגלי עלייהו ברחמי. פי' בתחלה הז"א בו' קצוותיו, ונתגלה הארת כ"ב אתוון, דאינון י"ש עולמות, דאינון תחות עלמא דאתי, שבתחלה במלת ברוך מתגלין הארתם בחג"ת דז"א, ובזה ויקבלון נימוסי. שיוכלו לסבול, והביא ראיה הה"ד ויהי ביום השלישי. ודאי דאיהו רחמי, מנלן דכתי' ויט שמים וירד. שהבינה הרכינה עצמה, שהיתה בראש ז"א וירדה, ובהאי אתגלי קב"ה לישראל, אקדים להו רחמי בקדמיתא, שהם חג"ת דז"א, ולבתר אתייהיב להו אורייתא מסטרא דגבורה. שנתפשטו נה"י דאי' כלולים מנה"י דאבא ג"כ. ואם נאמר שנגלה ג"כ היסוד דעתיק שבו ג"כ כלולים החו"ג, ונתגלו הגבורות שהם עיקר בקבלת התורה, וגם נתגלו ביסוד הנז' כל הז' תיקו' כנז', ועי"ז נתן לי דגלי תורה ומצוות ומעשים טובים. וזהו אמרה כ"י, שהיא השכינה שכלולים בה נשמותיהם של ישראל, הביאני הב"ה שהוא ז"א, למרתף גדול, שהוא החסד הגדול, של יין שבו נתגלה חג"ת נה"י של בינה. ונתן לי שם דגלי תורה ומצוות ומ"ט. פי' קבוצת תורה ומצוות וכו'. ולפי מ"ש למעלה בפסוק כתפוח בעצי היער. כי ע"י הארת תרין תפוחין נתגלה הארת ש"ע נהורין, ומהם ניתנה התורה לישראל וכמבואר לעיל. נוכל לומ' הנה התרין תפוחין הם במדת אמת, ומדת אמת הם ז"פ ס"ג עולים כמנין אמ"ת. ומז"פ ס"ג הנז' יוצאים ז' מלואים של ס"ג שהם ז"פ הב"ל, ועולים עם הכולל ר"ס. והם נחלקי' ק"ל לז"א, ועם ו' הוא קו"ל, וקל הנוק' ונעשי' קלה, וכמבואר בכוונת השופר. וזהו ונתן לי שם דגלי תורה ומצוות ומ"ט, שהם מלואי ס"ג הנז' העולי' כמנין דג"ל, כמ"ש תורה מצד הז"א, ומצוות ומ"ט מצד המלכות, ובאהבה גדולה קבלתי אותם, הנה ידוע שיש ב' היכלי אהבה, אהבה רבה ואהבה זוטא. אהבה רבה הוא בהיכל ק"ק דבריאה, ויש אהבה ג"כ באצילות וזה יקרא אהבה גדולה. והנה כיון שישראל ושכינתו ית' עלו בחג"ת דז"א, ולזה באהבה גדולה קבלו התורה והמצוות כנז', וזהו הביאני אל בית היין, ועי"ז ודגלו עלי אהבה. ר' אבא בשם ר"י אמר, אמרה כ"י הביאני הב"ה למרתף גדול של יין, זה סיני. ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. מנין ודגל"ו. ומאהבה גדולה קבלתיה, שנא' ודגלו עלי אהבה. אפשר שכוונת ר' אבא לחלוק עם לשנא קמא דר"י, וזה שיש חלוק בין שבעים פנים לתורה שהוא בהתגלות אור ג' ראשונות, אז שבעים פנים לתורה, והם הע' עטרין שזכרנו, והם כמנין יי"ן, וזהו הביאני אל בית היין, מקים שיש שם ע' פנים הנז', אבל אני לא קבלתי כ"א אור ז' תחתונות מבלי שיתגלה אור ג' ראשונות בהם, והם ז"פ ז' הם מ"ט. וזהו ונתן לי משם, ולא כל מה שיש שם, כמ"ש ר"י בלשנא קמא, התורה שנדרשת מ"ט פנים וכו'. ומאהבה גדולה קבלתיה. לא אמר באהבה כמ"ש למעלה, שנר' ששם באהבה גדולה שהוא חסד קבלו התורה מלמעלה, רק מן החסד עצמה, וממנה ולמטה קבלו התורה, ואין בה כ"א מ"ט פנים וכו'. ולפי האמת לא פליגי כמו שפי' הרמ"ע מפאנו זצוק"ל, כי לכללות העם, חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, אמנם לשרידים אשר בישראל, חמדה גנוזה ניתן להם, והנה כנגד חמדה גנוזה או' ובאהבה גדולה קבלתי אותם, שקבלו אותה מלמעלה, ובזה שבעים פנים לתורה. אבל כנגד כלי חמדה או' מאהבה קבלתיה, ואין בה כ"א מ"ט פנים כנז'. וכל אלו הדברים יפורשו כפשוטן בז"א ואימ'. וגם יפורשו בגבהי מרומים בא"א ועתיק, כמו שידוע כי בינה דעתיק יומין לא נתלבשה, אך מתגלה אור ממנה וכו' ועיין ביחודים.
עו' במדרש, א"ר ברכיה אפילו אותם הדגולים שדגל יעקב באביו, המד"א ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו. אמר הב"ה בהן אני משרה שכינתי, שנ' ודגלו עלי אהבה עכ"ל. א"נ אמרו בזוה' פ' ויקהל (ר, ע"א), אמרו בענין תורה שבכתב ותורה שבע"פ ז"ל, ותורה עלאה אע"ג דאיהי קיימא לעילא, על הכתב לא אקרי אלא דקיימא בכתב, וההוא כתב אתעביד היכלא לגביה, ואיהי קיימא גו ההוא היכלא ואתטמרת תמן, ובגין כך אקרי תורה שבכתב ולא על כתב, אבל תורה דלתתא איהי קיימא על רתיכהא ואקרי על פה, דקיימא עלייהו וכו' עכ"ל. והנה הכתיבה היא בחג"ת ששם היד כותבת, ובפרט יד ימין שהיא חסד, וכנגד זה אמרו במד', ובאהבה קבלתי אותם. וכמ"ש ע' פנים בהתגלות אור עליון בחסד עצמו. אבל בתורה שבע"פ או' ומאהבה קבלתיה עלי, שלא נתלבשה בהיכל הנז'. עו' א"ר ברכיה וכו'. לפי דרך זה אפשר לפרש פ' שמעו כי נאנחה אני. שהם דברי יצחק אע"ה האחוז במדת הגבורה, ואמר שמעו כי נאנחה אני, אין מנחם לי כי הנני נאחז בגבורה קשה, והיין המשכר לאחרים ועושה דין ברשעים, ולכן כל אויבי שהם הקליפות שמעו רעתי, פי' הרעה, שאני משפיע לעושה הרעה ברעתי, ובזה ששו. כי בזה ניתן כח להם, וכל חיותם אינו אלא מצד הדין. כי אתה עשית. ההיא רצועה בישא לאלקאה לחייביא, הבאת יום קראת ויהיו כמוני. שעתידות כל הגבורת להתבלע בשרשם ואז יתבטלו, כמ"ש מהר"א גלאנטי. וע"כ הביאני אל בית היין. פי' יעקב כאשר לקח הברכות, אז נאמ' לו ויבא יין וישת. כמ"ש הזוה' פ' תולדות ע' של"ג. ר' אלעזר אמר רמז מההוא יין דכל חדו אשתכח ביה, לחדתא ליה ליצחק דבעי חדווא, כדקא בעיין חדווא לחדתא סטרא דליואי, וע"ד ויבא לו יין וישת עכ"ל. והכוונה שהביא לו היין מצד השמחה, והוא היין המשומר בענביו, אשר הוא באי' עלאה, והעלה את יצחק לשם, וזהו הביאני. פי' יעקב הביאני אל בית היין המשומר כמ"ש. ובזה נמשכה מן הגבורה מדתו של יצחק, שמחה ולא אנחה, אדרבה בזה נמתקו הגבורות, כי אין מיתוק הדין אלא בשרשו. ודגלו עלי אהבה, אותם הדיגולים שדגל יעקב באביו, המד"א ועת עורות וכו'. אמר הב"ה וכו'. הכוונה כמשארז"ל שהוצרך יעקב ללכת בעקבה להוציא הברכות, כדי לתקן מה שקלקל הנחש אשר היה ערום ובערמה החטיא את האדם, וא' מן הערמות הוא ואת עורות גדיי העזים. שאז"ל שהם כנגד שני שעירי יום הכפורים, גורל א' לה', והוא עולה לבינה, שכן טעון הזיה א' למעלה וז' למטה וכמבוא' בסדר עבודת של יוה"ך מהר"ם קורדווירו זלה"ה, והנה מן הבינה נמשכה לבוש א' שהוא סוד החשמל, והוא מגין מן החצונים, והוא סוד נע"ל כמנין אדי"ד דההי"ן. עוד גורל א' לעזאזל, ובזה גחלים אנו חותים על ראש שרו של עשו, ונשא השעיר עליו את כל עוונות תם, והקטיגור נהפך לסניגור, והנה כמה שמצינו בקברי הצדיקי' דמהדר להו עכנא, אמרו המקובלי' ז"ל שהוא סוד היצה"ר שנעשה שומר אליהם, וזהו אמר הב"ה בהן אני משרה שכינתי, שנ' ועשית יריעות עזים. כמ"ש בזוה' פ' תרומה על ועזים. ודא איהו קליפה למוחא. וכן ג"כ בזוה' פ' פקודי, אלא רזא דגוונא דיליה למיהב דוכתא ברזא דקדושה, ובגין כך יריעות עזים וכו'. עד אוף הכי בכל מלה דקדושה, קדושה לגו וסטרא אחרא לבר, ורזא דא רשע מכתיר את הצדיק וכו' עכ"ל. והכוונה שאלו היריעות הם מסטרא אוחרא כידוע מסוד העזים, ונעשו שומר ליריעות המשכן, וכן באותה שעה היו שני עורות, א' אור מקיף הנמשך מן הבינה, וזה היה קדש. והא' הוא אור חצון שהועלה מן הקליפות, שנמתקה ונעשה שומר אל יעקב אבינו שע"י קבל הברכות. ויש נסחא אומרת אותם הדלוגים שדלג יעקב באביו וכו'. אפשר לומר שדלג מלמעלה מן הבינה, גורל א' לה' כמו שאמר, עד למטה אל מקום הקליפות. ולא עוד אלא שאמר הב"ה ודגלו עלי אהבה. זה יפורש ע"ד מ"ש בזוה' פ' חיי שרה ע' שט"ו ז"ל, מאי שנא ביצחק דכתי' ביה ויאהבה, אלא ודאי אתערותא דרחימו דדכורא לגבי איתתא לאו איהו אלא שמאלא, דכתי' שמאלו תחת לראשי עכ"ל. וע"י שהעלה יעקב את יצחק אביו אל הבינה, והמשיך בו סוד השמחה, עי"ז נתעוררה האהבה מז"א לנוקב', וזהו אמר קב"ה שהוא ז"א, ודגלו עלי אהבה. לאהוב את הנוק', ועי"ז כל אנחתה נשבתה בתת ה' לה נחמה שלמה ע"י צדיק יסוד עולם, ועל זה נאמר ביום טובה היה בטוב, ויחזו אויבינו ויתבטלו ואנחנו נגיל בה'.