כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי.

ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו נהפך לבי בקרבי כי מרו מריתי מחוץ שכלה חרב בבית כמות.

יפה אז"ל, מה התפוח הזה הכל בורחים ממנו מפני שאין לו צל. ואם כן הוא אחרי שהכתוב או' ראה ה' כי צר לי, מפני חום השמש ותוקף הדין, מ"מ הנה כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי, ולא בעטתי במדה"ד, ואת הכל סבלתי מאהבה, ואעפ"י שמעי חמרמרו, מ"מ ע"י שפריו מתוק לחכי, הנה טבע התפוח לחזק הלב, וכמ"ש בפסו' הקודם בשם ס' הזוהר, וכל זה לפי הפשט. אמנם דרך דרש נאמר כי הפסוק הזה של ראה ה' כי צר לי. התורה אמרתהו, ע"ד מ"ש בזוה' החדש מדרש רות, ל"ט ע"ב וג' ז"ל, כיון דעבדו ית עגלא, והוה מייתי משה אורייתא כתיבא על לוחין דאבנים עלאין מליין מכל טבאן, חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות ומכל מרעין בישין דעלמא, כיון דחמא משה ית עגלא פרחו אתוון, וכלהו אתוון סלקו לעילא, כדין צווחת אורייתא, אמרה אני מלאה הלכתי וכו'. וגם למעלה מזה פי' כל הפ' על התורה. וז"ש גם כן עתה ראה ה' כי צר לי. ע"ד שפי' מהר"א גלאנטי על השכינה, כן לפי דרכו נפרש על התורה, כי לא בלבד הגיע הצער לישראל אלא גם התורה בעצמה כב יכול נתמעטה בשברון הלוחות, וכמ"ש הרמ"ע מפאנו זצוק"ל במאמר הנפש חלק ג' פ' ו' ז"ל, הא דאמור רבנן ומרגלא בפומייהו, שמספר אותיות התורה ששים רבוא, אומר אני דלאו על ס"ת אתמר, שיהא ראוי ליטול ואין לו, כי אין ס"ת חסר כלום. אמנם מה שאחשבהו האמת בעצמו, כי על אותיותיה של תורה החרותה בלוחות הדברים אמורים. והנה אחרי שבירתם נתלקטו בס' תורה מן האותיות פורחות לאלפים כמנין זה, והשאר נותר לבדו מפוזר ומפורד עד שבאו הנביאים והמדברים ברוח הקדש, לברר מקצתן בסוד מקרא, והתנאים האירו מקצתן בסוד משנה וכו' עכ"ל. העולה מדבריו כי כב יכול התורה נתמעטה, וזהו כי צר לי ממש מעי חמרמרו, שהפנימיות שבה נתלבש בסוד החומריות, וזהו חמרמרו. וגם נהפך לבי בקרבי, פי' התוכיות בעצמו של התורה נהפך ממה שהיה, וכמשאז"ל שאילולא שנתלבשה התורה בלבוש החומר היתה נק' באופן אחר, כמו לא תלבש שעטנז וכו'. היה נק' לא תלבש שט"ן ע"ז מצ"ר ותפש"ים, וכן עד"ז בשאר המצוות. וזהו נהפך לבי בקרבי. ובזה כי מרה מריתי, כמ"ש אל תקראן לי נעמי קראן לי מרה. כמ"ש בזוה' מדרש רות הנז'. וכן אז"ל ג"כ ויבאו מרתה. וימררו את חייהם כמ"ש למעלה. ועי"ז מחוץ שכלה חרב בבית כמות, שנגזר עליהם גלות ביד האומות וגם שישלוט בהם מלאך המות, וזהו מחוץ תשכל חרב וכו'. א"נ במקום מש"ה וחרב פיפיות בידם. על העוסקים בתורה, עתה נתקיים מש"ה והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. וזהו מחוץ שכלה חרב של בטול תורה. בבית כמות שנהפכה להם לרוע, ובמקום היותה סם חיים, אבל הנה היא כמות. ודקדק באו' כמות, שאינה ח"ו סם המות לישראל, אדרבה לעולם היא סם חיים. אבל הנה היא כמות, והוא כמ"ש בתחלת ס' האלשיך, שאומר כלשון הזה, קורא מגילתי ואין לו חיך, דומה לאיש חולה דבש לוחך. אומר למתוק מר והוא אך שוא, כי המרירות בפיו נחשב. וא"כ ביותר שהם חולים מן המלכיות, התורה נדמית להם כמות. אבל האמת כן הוא כי היא חיינו ואורך ימינו. וכנגד הפסוק הזה אמרה תורה ג"כ בשבחן של ישראל, כתפוח בעצי היער כן דודי, הוא התלמיד החביב אשר הוא נק' ריע ואהוב, ודוד של התורה, עליו נאמר דדיה ירווך בכל עת (משלי ה, יט). פי' בכל עת, אפי' בזמן שהוא עת צרה ליעקב ח"ו, מ"מ אינו מניח אהבתה של תורה, וא"כ הוא כתפוח בעצי היער. שאינו ניכר מעלתו ולפיכך הכל בורחים מצלו, כמשאז"ל במדרש, כן דודי בן הבנים, שהם הנוכרים אשר עליהם נאמר ובילדי נכרים ישפיקו (ישעיה ב, ו). וכוונת הנביא הוא על העוסקים בחכמות חצוניות. והנה העוסקי' בחכמות האלו, הם דמיון עצי היער שיש להם ענפים רבים אשר נהנים מהם בני אדם להסתופף בצלם, אבל הנה הם כצל עובר. ואין בהם הנאה לבעלים, ולא שום אדם זוכה לאכול מפרים, כי את כלם ישא רוח. וכמו שפי' מהר"ש אלקבץ בפ' זה וז"ל, כי החכמות ההמה, ימנעו רביבי היראה ומלקוש האהבה, וזאת כל פריה היראה והאהבה וכו', עיין שם כי כל מה שנפרש בפ' זה הבנתי מדבריו ז"ל. וזהו כתפוח אשר הנה הוא פרי טוב, ופריו קודם לעליו, שיראת חטאו קודמת לחכמתו. כן דודי העוסק בתורה לשמה, בין הבנים, עיקר כוונתו היא להוציא פרי דמיון התפוח, ולכן בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. ובזה נתישב כל מה שאמרה (בקינה) בפ' ראה ה' כי צר לי. וזה ע"י מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, עי"ז מה שהיו אותיות פורחות עתה נתישבו. גם אמרו בזוהר פ' משפטי', כי התורה היא דומה לאשה נסתרת בתוך היכל ואין מי שיודע בה אלא אהובה, ואינה נגלית אליו אלא מעט מעט, עד לבסוף היא נגלית אליו פנים אל פנים, ואז נק' בעל תורה, מארי דביתא. וזהו בצלו חמדתי. שאהבתי אותו כמ"ש, ועי"ז ישבתי בצלו, שהצדיק נעשה מרכבה לשכינה ולתורתו ית', והתורה שוכנת ויושבת עמו ובידו לחדש ד"ת, וא"כ התורה אומרת אעפ"י שצר לי וריקם השיבני ה', מ"מ כיון שבצלו חמדתי וישבתי, הנה יוסיף כח במלחמתה של תורה למלאת כל מה שחסר, ואעפ"י שמעי חמרמרו ונעשו חמרים כמ"ש, וגם נהפך לבי בקרבי כמ"ש, ועי"ז וימררו את חייהם. כי מרה מריתי. אל תקראן לי נעמי קראן לי מרה. מ"מ ופריו מתוק לחכי. וכמ"ש והיה ראשיתך מצער. וע"י החכם השלם נתקיים ד"ת, וכמ"ש ויטב לבו. שאכל מיני מתיקה המרגלת הלשון לתורה, ועי"ז ג"כ אין פחד אלקי' זו מדה"ד. כי כבר נמתקה, ומחוץ לא תשכל חרב, ובבית תהיה סם חיים בעה"ז ובעה"ב, וזהו ופריו מתוק לחכי. ואם נפרש 'לחכי' מלשון ואליהוא חכה את איוב (איוב לב, ד). שהוא לשון המתנה, יאמ' ג"כ כי ע"י עסק התורה ממתינים ישראל בגלות, וכמשז"ל כי ע"י הנחמות שאדם רואה בתורה, הוא מתנחם וסובל הגלות. וגם כמ"ש דהע"ה לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. עו' פירשו בזוה' מד' רות, אני מלאה הלכתי וכו'. על ענין הנשמה בצאתה מן הגוף, וכן על ענין גלות שכינה וישראל, ע"ש דף ל"ט הנז' ע"ג וד'. וכן יאמר הפסוק הזה על גלות שכינה, כבר פי' אותו מהר"א גלאנטי כמ"ש. ולקמן נפרש אותו באופן אחר. ועל ענין הנשמה יאמר ראה ה' כי צר לי. לא בלבד אל הגוף אך בשרו עליו יכאב, אלא גם לי צר מעי חמרמרו, ונעשו חמריים במקום היותם נזונין על שלחן מלכו של עולם, נכנסתי בגוף נגוף והגביר כח החמריות עלי, עד כי נהפך לבי בקרבי, פי' במקום היות הצורה וחלק הנפש גובר, עתה נהפך ושלט כח הצה"ר, והטעם הוא כי מרה מריתי. הרבה פעמים, וזה גרם כמשז"ל כיון שחטא אדם ושנה הותרה לו. הותרה לו ס"ד, אלא אימא נעשית לו כהיתר. וזהו נהפך לבי בקרבי, מפני שהורגלתי במדות רעות, אשר נעשו כהיתר אצלי, ועי"ז מחוץ שכלה חרב, כי בעוד שהאדם דבק בו ית' ובתורתו ומצוותיו יש לו דיוקן אלקי, וכל רואיו יכירו כי שם ה' נקרא עליו ויראו ממנו, וכאשר יחטא אז נמשל כבהמות נדמה, ולכן מחוץ שכלה חרב, וגם בבית כמות, כי רשעים בחייהם קרויים מתים. והנה אעפ"י שנפשו של אדם עליו תאבל כמ"ש, מ"מ כבר הקדימה באמרה כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. פי' בד"א ברשעים א"ה שהם כדמיון כעצי היער שאין בהם ממש, וכיון שנשרו ענפיהם, הנה הם בימות הגשמים עצים יבשים. וכ"ש אחרי שמתו אין בהם ממש, אבל ישראל הנה הם כמו התפוח שעושה פרי, ואעפ"י שנשרו ענפיו, מ"מ הפרי קיים. וזהו כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, ואין לך רשע בישראל שלא עשה איזה טובה אשר עליו יאמר ברם זכור אותו האיש לטוב, וכ"ש אם הוא ת"ח וחדש ד"ת, ואז מזכירי' אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועי"ז אפי' נגזר עליו גהינם ודינים קשים, פודים אותו מן הגהינם, וכמ"ש בס' הזוה' בינוקא פ' שלח לך, על ההוא בר נש וכו' וגזר משיח דלהוי בר נש בההוא צערא ארבעין יומין, לסוף ארבעין יצערון ליה בדינא דצערא דגהינם שעתא ופלגא וכו'. וכאשר שאל מייא דאינון מלרע וכו'. ולא יכילו מארי דדינא לאקרבא ביה וכו'. קמו ואחידו ביה תלת עמודין וכו'. הנה שע"י התורה נפדה מן הגהינם, וזהו ג"כ כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שע"ז שפתותיו דובבות בקבר, ומארי דדינא לא יכילו למקרב ביה ונגאל מידם, וזהו ג"כ נרמז בפ' אחרי נמכר גאולה תהיה לו. פי' אחרי שנמכר ביד החצונים ומארי דדינא, גאולה תהיה לו. וזה ע"י שאחד מאחיו יגאלנו וכו'. ע"י שיזכור אותו לטובה, או דודו וכו' או השיגה ידו. וכמו שעשה ההוא ינוקא ששאל מה ששאל כנז' מס' הזוה' כמ"ש, ועי"ז ונגאל. ונחזור לענין, כי זהו כתפוח כמ"ש, וכמ"ש בזוהר פ' אחרי מות, דיהיב אסוותא לכלא. כן דודי שהוא הגוף, דודו של הנשמה, בין הבנים, בין שאר ישראל המזכירים אותו לטובה כמ"ש, ועי"ז בצלו חמדתי וישבתי, ופריו שהוא מה שחדש ד"ת או מעשי' טובי', הנה הוא מתוק לחכי. א"נ אפי' אם יהיה היותר רשע שבעולם, הרי ארז"ל שאם הניח בן העוסק בתורה, פודים אותו מדינה של גהינם. וכנראה ממה שאירע לר"ע ולר' זמיראה, כנר' בזוה' מדרש רות דף מ' ע"ג וד'. בענין ר' נחום הפקולי, מלשון פקו פליליה. דאפיקו ליה לאבוה מן דינא דההוא עלמא וכו' עכ"ל. ומזה נמשך מנהג לומר הקדיש כל י"א חדש כמפורסם, וזהו שאומרת הנשמה, אעפ"י שצר כמ"ש, מ"מ כמו התפוח הזה שהוא מרפא כל חולי כמ"ש בזוה', כן דודי בין הבנים, כי הבנים שלו הנה הם מרפאי' אותו ומצילים אותו מדינה של גהינם. ולכן בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, כי הנה הוא כמו פרי צדיק עץ חיים. וכבר פי' בזוה' פ' לך לך פ' זה, ופריו מתוק וכו'. אילין נשמתהון דצדיקייא וכו'. וזהו ופריו של הדודי הזה שהם בניו, הנה הם מתוק לחכי. ועפ"י המד' שמפרש פסוק כתפוח בעצי היער. בגאולת מצרים, נפרש פסוק ראה ה' כי צר לי. במצרים שהיה המקום צר, וכמ"ש מצר ים. וגם מלשון מצרים. מעי חמרמרו, כמ"ש במד' נעשו גושין גושין. והוא ע"ד משז"ל במד' כי מפני צרת השעבוד היה גופן תוסס. וזהו חמרמרו נהפך לבי בקרבי אחרי שהאמינו בה', כמו שנאמ' ויאמן העם וכו'. חזרו ולא שמעו אל משה. וזהו נהפך לבי בקרבי ממה שהיה, וזה מפני כי מרה מריתי, נתוסף עלי השעבוד. וזהו כי מרה, בראשונה וימררו את חייהם, ואח"כ תכבד העבודה וכו'. וזהו כי מרה מריתי. וגם כי מחוץ שכלה חרב. כמ"ש על ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. היה ישראל יורד לתוך שדה של מצרי, והיה מקפח את שוקיו. וזהו מחוץ שכלה חרב, וזה היה מפני כי הייתי צריכה לבנות בית שהיא כמות, כמ"ש שהיו משקעים אותו בבנין. וגם אז"ל פיתום, פי תהום בולעו, וכן רעמסס וכו'. ולכן עתה כנגד זה אמר כתפוח בעצי היער כמ"ש במד', ר' יהודה בר סימון אמר תרתי, מה תפוח זה אתה נותן איסר ואת מריח בו כמה ריחות, כך א"ל משה לישראל, אם מבקשים אתם להגאל, בדבר קל אתם נגאלים, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם וכו' עכ"ל. ויהיה פי' הפסוק לפי דעת המאמר, כמו פרי התפוח שיש בו כל התועליות וההנאות הידועות, כן בעצי היער. עם עצי היער שהוא האזוב הזה, כמ"ש במד' שמות פ' י"ז ז"ל. וע"י אזוב שהוא שפל שבאילנות גאל הב"ה את ישראל, הוי כתפוח בעצי היער עכ"ל. וא"כ הוא כתפוח. כמו תפוח כנז', כן עם עצי היער היה דודי בן הבנים. וע"י האזוב הזה גאלם והוציאם ממצרים. ואמנם טעם הדבר היאך היה ע"י האזוב, הנה בזוה' פ' בא אל פרעה, בר"מ עמוד ע"א ז"ל, אזובא הא אוקימנא דאיהו מעבר רוחין בישין וכל סטר רוח בישא מעבר באתערותא דיליה וכו' עכ"ל. ואם נדקדק או' באתערותא דיליה, מהו ההתעוררות הזה, אפשר שהוא מכוון עם משאז"ל בענין המצורע, הוא הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב, וכן ע"י שהשפילו ישראל עצמן לפני המקום, עי"ז העביר מהם כל רוחות רעות וכל סטרין בישין. עו' אמרו בזוה' פ' מצורע ע' צ"ד ז"ל, ר"י ור"י שכיחי קמיה דר"ש וכו', עד אזוב למה ומה הוא. פתח ואמר ולקח למטהר וכו'. ת"ח בר נש דמשתדל בפולחנא דמריה ואשתדל באורייתא, קב"ה שארי עלוי ושכינתא אשתתפת בהדיה, כיון דבר נש אתי לאסתאבא, שכינתא אסתלקת מיניה, קב"ה אתרחיק מיניה וכל סטרא דקדושה דמאריה מתרחקין מיניה, ושארי עליה רוח מסאבא וכל סטרא דמסאבותא, אתי לאתדכאה מסייעין ליה. בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק מיניה אהדר ושארי עלוי עכ"ל. והנה מתחלה כשירדו ישראל למצרים, היו טהורים וקדושים ושכינה עמהם, אח"כ חטאו ונפלו בין הקליפות ושלטו בהם המצרים, וכמ"ש בפסוקי' הקודמים, ועתה בזמן הגאולה השפילו עצמם לפני הב"ה ושחטו את הפסח, זה יצה"ר כמ"ש בזוה' בר"מ פ' בא כנז', והיו קשים להלקט, שכ"כ גברו המקטרגים כמ"ש בפסו' כשושנה בין החוחים. וזהו ג"כ ראה ה' כי צר לי. ומטעם זה ג"כ נהפך לבי בקרבי. יען עשו אותנו רעים כמ"ש, ועתה שחזרו בתשובה כדי להסיר כל המקטרגים וכל סטר רוח בישא, צוה להם לקחת אגודת אזוב, וזהו שאו' המד' מה תפוח זה, שהוא ע"ה הנמשל לתפוח כידוע, אתה נותן בו איסר כמ"ש למעלה, שאסר עצמו כביכול ונתקשר בשבועה, ועי"ז אתה מריח בו כמה ריחות, כי ע"י נטהרו ונתנו ריח תורה ומצוות, כמ"ש למעלה מ"ש בגמ' כי ע"י הטהרה מרגיש האדם ריח טוב. כמו כן היה בעצי היער, שהוא האזוב שע"י נטהרו, ופי' ואמר לאחר שלקה ברגליו וחזר על כל הרופאים להתרפאות ולא נתרפא, ובא א' וא"ל אם מבקש אתה להתרפאות, בדבר קל אתה מתרפא, טפול לך גללי בהמה. כך א"ל וכו' עכ"ל. הכוונה נ"ל כי ישראל כבר נתרפאו ונטהרו והיו קרובים אל ה', ואסר עצמו וקדושתו עמהם כמ"ש, אבל עדיין סביב רשעים יתהלכון, והיו קשורי' ברגליהם, שאין עבד יוצא ממצרים, וזהו ג"כ ראה ה' כי צר לי המקום ואיני יכולה לילך, וזהו שאו' המשל לא' שלקה ברגליו, פי' שאינו יכול לילך, ואין לו מכה אחרת וחזר וכו'. ולא נתרפא כאמור, וא"ל וכו' טפול לך גללי בהמה. פי' טפול לך לעצמך גללי בהמה, להיות נחשב עצמו שפל ונבזה כבהמה, ועי"ז לא יהיו רגליו נפוחות, וזהו בדבר קל אתה מתרפא. וכן ע"י אזוב הסירו הרוחות רעות מכל סביבותיהם ויצאו ממצרים, וזהו כתפוח בעצי היער. שניהם יחד כן דודי בין הבנים, כי בהיותו בין הבנים, בין שאר האומות, הוצרך להיות כתפוח עם עצי היער, שהוא האזוב הנז', כדי להיות אסור בעבותות אהבה עם ישראל, ולהסיר מהם כל סטר רוח בישא. ופי' ואמר היאך זכינו לכל זה, הוא מפני כי כבר מתחלה בצלו חמדתי וישבתי, כמ"ש בזוה' פ' מצורע, בר נש דאשתדל בפולחנא דמריה וכו', קב"ה שרייא עלוי. וגם עתה הנני חוזרת בתשובה, ופריו שהיא התורה, פרי צדיק עץ חיים. הנה הוא מתוק לחכי, וכיון שכן הוא, לפיכך היה לי כתפוח בעצי היער, כמ"ש בזוהר בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק מיניה אהדר ושרי עלוי עכ"ל. ועי"ז יתוקן ג"כ מה שאומר אח"כ במד', א"ל מרע"ה הדא מיסרת דאזובא בכמה היא טבא, בד' מנה או בה' מני, א"ל אפי' בחד. והיא גרמה לכון לירש ביזת מצרים וביזת הים וביזת סיחון ועוג וביזת ל"א מלכי'. לולב שהוא עומד על האדם בכמה דמים, ויש בו כמה מצוות עאכ"ו. לפיכך משה מזהיר לישראל, ולקחתם לכם ביום הראשון עכ"ל. אין ספק שהוא דורש ג"ש ולקחתם ולקחתם, זהו לפי פשוטו. אך קשה מנין לו שזכו לאלו הביזות ע"י האזוב ולא ע"י דבר אחר, שהרי היה בידם דם פסח ודם מילה, ובזכות ד' דברים וגדולה על כלם הבטחתו ית' לאאע"ה, וכן ביזת סיחון ועוג היה אחר קבלת התורה ומצות רבות שקיימו ישראל. אבל נ"ל עם מ"ש המקובלי' ז"ל בענין וינצלו את מצרים. שהוציאו משם כל ניצוצות הקדושה ועשאוה כמצודה שאין בה דגן. פי' שלא היה במצודתם עוד כלום, והנה אעפ"י שנבחרו ישראל וקרבם המקום לעבודתו, עדיין היו שולטי' החצונים בניצוצות אשר היו מובלעות בתוכם ולא היו יכולים להוציאם, וע"י האזוב כמ"ש דאיהו מעביר כל רוחין בישין, הסירו כל הקליפות ולקטו כל הניצוצות כמ"ש, והם הם עיקר כל הביזות שאמרו במדרש, ביזת מצרים, ביזת הים וכו'. וא"כ הוא ע"י האזוב כמ"ש, כ"ש וק"ו הוא ע"י הלולב אשר הוא להראות כי נצחינן קרבא, ואין לך נצחון יותר מזה להוציא את בלעו מפיו, וע"ז נאמר אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא. יבשו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו. בב"י אכי"ר.

עו' אמרו במדרש, ר"י בר סימון אמר חורי, משל למלך שהיתה לו אבן טובה ומרגלית וכו'. הנה לפי דרך זה נפרש פ' ראה ה' כי צר לי. בים ובסיני. נוכל לומר כי אז בים היו ישראל בצרה גדולה, כמשז"ל על יונתי בחגוי הסלע. פרעה מאחריהם והים לפניהם, המדבר וחיות רעות מן הצדדין, ולפיכך ויזעקו בני ישראל אל ה'. ואמרו ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו. כמו שאו' במד', נעשו מרות מרות. והוא מה שאו' אח"כ נהפך לבי בקרבי. כי מרה מריתי. והכוונה כי מה שהיו מתיראים ונהפך לבם בקרבם ממה שבתחלה האמינו לדברי משה ויצאו למדבר, הוא מפני כי מרה מריתי. וימרו על ים בים סוף. ב' פעמים. וגם עיקר הפחד והיראה הוא מפני כי מחוץ שכלה חרב, חרבו של פרעה, בבית כמות, כי הים היה הולך וסוער עליהם, וכן במ"ת כאשר כפה עליהם את ההר כגיגית, נתיראו ואמרו ראה ה' וכו'. ואעפ"י שכבר אמרתי כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, מ"מ עתה נהפך לבי בקרבי, כמ"ש התוספות כי נתיירא פן ואולי ע"י קולות וברקים יחזרו בהם, מחוץ שכלה חרב. כי הסייף והספר ירדו כרוכות מן השמים (דברים רבה פ' ד'). וגם בבית כמות. כי התורה למיימינים בה סמא דחיי, למשמאלים בה סמא דמותא. והנה בשני מקומות הללו בונה הב"ה לישראל והיה להם כתפוח הזה, וכמ"ש בזוה' מה תפוח זה נראה לעין כלא כלום ויש בו טעם וריח, כך הב"ה חכו ממתקי' וכלו מחמדים. ונראה לאומות העולם ולא רצו לקבל התורה וכו'. עד אמרו ישראל אנו יודעים כחה של תורה עכ"ל. והנה כשם שבא לראות כך בא ליראות, וראתה שפחה על הים וכן בסיני, הן הראנו את כבודו ואת גדלו. ונבוא אל כוונת המאמר כי בראות ישראל כי אחרי אשר יצאו ממצרים, אשר באותה שעה נשברו כל הקליפות, ומ"מ חזר פרעה אחריהם, ובפרט בראותם והנה מצרים נוסע אחריהם. זה עוזא שרו של מצרים, ועי"ז ויראו מאד. לכן עתה אעפ"י שנצולו מזה, נתיראו פן במשך הזמן יחזור הדבר לקלקולו, שמא יגרום החטא, ולפיכך שאלו מן הקב"ה ואמרו עוזי, שיתן להם דבר למען יתחזקו כנגד יצה"ר וכנגד אויביהם, וכן בסיני גם כן. וה' ית' השיב להם שלכם היא ולכן אני נותנה. כי על ידי התורה הנקראת עוז, יעמדו כנגד עוזא, שרו של מצרים. וכן כנגד כל הקמים עליהם לרעה. ונבא להתרת דברי המאמר, משל למלך שהיתה לו אבן טובה וכו'. הנה אמרו חכמי המחקר כי סגולת האבנים היא גדולה, ובטבעם לחזק האויר סביבות הנושא אותה. ע"כ לא יגורהו רע, המשל בזה סגולת האבן תקומה שהיא מסוגלת שלא תפיל, וכן סגולת הספיר לדבר ב"מ וכיוצא. וכן שאר האבני' לפי סגולתם, אין צריך לאכול אותם כמו שאר הרפואות, רק ע"י שישא האדם באצבעו ובכל מקום המצטרך, יהיה שמור מן הנזק. והנה התורה יש לה סגולה הזאת, וראו כל עמי הארץ וכו'. וכן ג"כ אעפ"י שצר לי המקום, ע"י התורה ירחיב ה' את גבולי, לזכך האויר אשר סביבותי נגה לו, ולא ישלוט בי יצה"ר לא שום מזיק שבעולם, וזהו למלך שהיה לו אבן טובה ומרגלית, אשר סגולתה לחזק הראות, וזהו אבן טובה ומרגלית, שהם שני שלמיות שיש אל התורה וישראל צריכים אליהם. וזהו בא בנו וא"ל תנה לי, א"ל לך היא ושלך היא ולך אני נותנה. נ"ל דה"פ לך היא ראויה ושלך היא מתחלה, ולך בלבד אני נותנה. והטעם כי סגולת האבנים אינה ניכרת אלא אצל החשובים, ואצל הפחותים הנה הם כנזם זהב באף חזיר, יען הנה הם מקלקלים עצמם מצד אחד דמיון החזיר המטנף עצמו והאבן עמו ואינה ניכרת סגולתה, ומוציא לעז עליה. וזהו לך היא ראויה כמ"ש, ושלך היא. שנתן כ"כ דמים עד שקנאה, והרי היא שלו. ומ"מ ולך אני נותנה במתנה, והמעות הנה הם אצלי כהלואה, וכן בנתינת התורה לישראל, אמר הב"ה לכם היא ראויה, יען נשמתם הנה היא מצד הקדושה, ויחדיו יוסיפו הארה כל א' בחבירו, התורה בנשמה והנשמה בתורה, ושלכם היא. כמש"ה עלית למרום שבית שבי לקחת. בלקיחה נתונה לו. פי' שעשו כ"ע מעשים טובי' עד שזכו אליה, ומ"מ בקבלתה לא אבדו זכיותיהם רק מתנות, במתנה ניתנה להם. וזהו ולכם אני נותנה במתנה כמ"ש, וכל אלו לכם הנז' במד', הוא למעוטי א"ה וזה פשוט. כי התורה הוא לכם כדמיון האורה אשר יחשיך עיני העטלף, כך הנה היא לא"ה סם המות, והביא ראיה מהפ' שנ' ה' עוז לעמו יתן. דקדק אומרו עז, שהיל"ל ה' עזו, א"כ הוא שלכם היא. ומ"מ כתיב לעמו יתן, ולכם בלבד אני נותנה, ולכם היא ראויה. כי ע"י התורה ה' יברך את עמו בשלו'. דקדק או' את עמו, שהיל"ל ה' יברך לעמו בשלו'. אבל הכוונה לומר ה' יברך למי שירצה, את עמו. עם עמו בשלו'. שע"י מה שנתן תורה לעמו, עי"ז יתבסם העולם ויברכהו בשלו'. ואפשר לפר' מרגלית, לשון הרגל דבר. וכמ"ש ג"כ בגמ' בהרבה מקומות, מרגלא בפומיה וכו'. והנה בענין הכתוב שאו' שם הבדולח ואבן השוהם. פי' בעל ברית מנוחה, אבן מלשון הבנה וסוכלתנו. וא"כ יפורש מרגלית ואבן, דבר המרגיל ומביא לידי הבנה טובה, והנה מצאנו לרז"ל שאמרו מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אאע"ה, וכל חולה שהיה רואה אותה מיד מתרפא, וכשמת תלאה בגלגל חמה וכו' עכ"ל. והנה המרגלית הזאת פי' ז"ל שהיא התורה. א"נ הכרת אלקותו ית' ושמו הגדול, שהיה אאע"ה מרגל בפי כל בריה, וכל חולי הנפש שהיה רואה אותה מיד היה מתרפא וכו'. ולפי דרך זה אפשר לפרש, כשמת תלאה בגלגל חמה. הוא מרע"ה אשר אור תורתו הנה הוא מתגלגל ובא ומאיר בכל דור ודור, כחמה הזאת שהיא מאירה ככל כוכבי הרקיע העליונים והתחתונים, וא"כ יבא על נכון כשאמרו ישראל עזי וכו'. א"ל הב"ה שלכם היא. מצד ירושת אאע"ה, ולכם היא ראויה, מצד גלגל חמה המאיר, זה מרע"ה שהיה עמהם, ולכם אני נותנה וכו'. כמו שפי'. וא"כ הוא כתפוח הנר' לכל ויש בו טעם וריח, כן דודי בין הבנים, על הים ובנתינת התורה, ועי"ז הגם כי צר לי, ומן המצר קראתי יה. ענני במרחב יה. כשאמרתי עזי וזמרת יה, העמיד במרחב רגלי, שהיא התורה, רחבה מני ים. פי' מן הים היתה עלי רחבה מצוותך מאד, ומלבד זה הנה היא חרב פיפיות בידם, שאמרו עזי וזמרת יה. ועי"ז אעפ"י שצר להם, הנה ע"י החרב הנז' יתקיים בהם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש וכו'. וכל המזמור. ולכן בצלו חמדתי וישבתי וכו'. וע"ז אומר במדרש, שלש קויות טובות קוו ישראל על הים, קוו לתורה, קוו לדגלים, קוו למשכן. קוו לתורה דכתיב בצלו חמדתי וישבתי. קוו לדגלים דכתיב חמדתי. קוו למשכן דכתיב וישבתי. המד"א כי לא ישבתי בבית מיום העלותם את ישראל ממצרים עכ"ל. וזה נרמז בפסוק עזי וזמרת יה. היא התורה, כמ"ש במד'. ויהי לי לישועה, אלו הדגלים, כמש"ה נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול. נעשה דגלים. וגם יהיה פי' הכתוב כאשר נרננה בישועתך, שהיא השירה שאמרו על הים, אז אמרו ובשם אלקינו נדגול. וכן נר' ממדרש במדבר רבה פ' ב'. ועי"ז ימלא ה' כל משאלותיך. זה אלי ואנוהו, הוא המשכן. והטעם שבאותה שעה קוו לג' דברים אלו, הוא כמ"ש בראותם כי צר להם מפני המצרים, וגם מפני שמא יגרום החטא כמ"ש. קוו לתורה כמ"ש בצלו של הב"ה אשר היא התורה, כמ"ש ובצל כנפיך אחסה. ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגינה אצולי מצלה. וכדי להיות בטוחים לבל יסתיר פניו מהם רק לעולם יראה ה' על כל צרה שלא תבוא, קוו לדגלים, כי בזה נעשו מרכבה אליו ית' ושכינתו יהיה בקרבם למגן ולמסתור, וזהו ויהי לי לישועה. ומפני שנהפך לבי בקרבי, כמ"ש קוו למשכן, כי עי"ז הכתוב או' השמר מפניו אל תמר בו. וגם הם בעצמם יהיו מרכבה לשכינה, וגם עי"ז יתבסם העולם ויצא מקללתו, ולא יוסיפו הקליפות להתגבר, וזהו בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. אלו י"ב חדש שעשו ישראל לפני הר סיני, מתמתקים בד"ת, וזה מפני כי מרה מריתי מצד מה שמררו המצרים את חייהם והורגלו במדות רעות, וכמ"ש שזה גרם להם אח"כ מעשה העגל, לפיכך נתמתקו בד"ת באלו י"ב חדש. ונתקן הכל. א"נ ראה ה' והביטה. כבר הבאנו למעלה בפ' ידו פרש צר. מ"ש בדרוש יום ז' של פסח, כי המל' נק' איילה שרחמה צר, יען אין לה רק הה' גבורות שהם מנצפ"ך עם י' אותיות, וכנז' שם בדרוש הנז', ואז היסוד דקטנות מזדווג עמה, ואותו הזווג נק' נשיכה, וביום שבועות נתפשטו המוחין גם בנ"ה, והם סוד ב' לוחות, ואז מזדווג יסוד עם מלכות בסוד גדלות וכו'. ע"ש בדרוש הנז' כי אני קצרתי. ובהקדמה זו נפרש הכתוב, שהם דברי המלכות נוק' דז"א, המדברת עמו ומתפללת אליו ואומרת ראה ה', שישפיע בה סוד העינים, וגם כפשוטו כי ע"י הראיה משפיע בה סוד החסדי', וזה מפני כי צר לי, שאין בי כי אם הגבורות. ולכן מעי חמרמרו. וזה כמ"ש באדרא על פסוק על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'. ז"ל, תאנא האי ת"ת כליל ברחמי וכליל בדינא, ואתפשט רחמי בדכורא ואתעבר ונקיב לסטרא אחרא, ותקין מעוי דנוקבא מסטרא דדינא ואתתקנו מעהא עכ"ל. והכוונה שמעי הנוק' נתקנים מכח הגבורות, ואין כאן מקום להאריך היאך נתקנו, ועיין בדרוש הנוק' דרוש (). ומ"מ צריך שהז"א ישפיע ג"כ החסדי' למתק דינה, וכאשר אין בה כ"א הגבורות, אז הנה היא מתמעטת לבל ישלטו בה החצוני', וזהו מעי חמרמרו ונתקווצו מפני חום האש ותוקף הגבורות, ולכן נהפך לבי בקרבי, כי במקום שאין תשוקתה של אשה כי אם לבעלה להתיחד עמו, עתה שהוא בסוד נשיכה לא חפצתי בזה, וזהו נהפך לבי בקרבי. והטעם הוא מפני כי מרה מריתי, כי הנה היא טועמת מר ממות, הן בקבלתה מצד הגבורות הקשות, וגם בהיותה משפעת לחצונים שמקבלים ממנה הזוהמא וכ"ש שם. וגם נהפך לבי, כי בתחלה דיני נייחין ברישא, ואם הז"א משפיע החסדים או הגבורות ממותקות, הנה יתמתקו יותר, אך כשהוא משפיע אז נתוסף דין על דין, ואז נהפך לבי שהוא ז"א, נהפך השפעתו בקרבי, כי לא יחשב השפעה רק מכת חרב והרג ואבדן ח"ו, וזהו נהפך לבי בקרבי, כי מרו בקבלתי ממנו, וגם מריתי בהשפעתי, עד כי מחוץ שכלה חרב נוקמת נקם ברית, בבית כמות. פי' המלכות רחל שהיא מבחוץ שכולה, חרב בבית שהיא לאה העומדת בפנים, הנה היא כמות כמ"ש גבי מרו"ר, רמז לדיני לאה שיש בה ד' אלפי"ן כמנין מד"ת, ובהסיר הד' אלפי"ן ישאר מ"ת, ועם הבחי' שלה שהיא ו' שהיא בדעת היא מו"ת, וזהו מחוץ שכלה חרב בבית כמות. והנה כנגד כל זה אף היא תשיב אמריה לעצמה בתנחומין מדברת על לבה, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וכו'. כדמיון התפוח שיש בו חוור וסומק ירוק חד"ר (ח'סד ד'ין ר'חמים), וזה נאמר על חג"ת דז"א שיש בהם חד"ר. בעצי היער. שהם הגבורות, שכן יע"ר בגי' פ"ר, כמנין מנצפ"ך. וכן ג"כ בעצ"י בגי' עק"ב, שהם סוד העקביים נ"ה, גם הם ב' אלקים בגי' עק"ב, ועי"ז יתמתקו הגבורות. והנה כתפוח בעצי היער כמ"ש, כן דודי שהוא ת"ת ז"א, בין הבנים נ"ה הנק' בנים, בני אבות שהם חג"ת שהוא משפיע אליהם חד"ר, וא"כ הוא כיון שהוא כלול מחו"ג, בצלו חמדתי וישבתי. שהן תחלת בניינה, היא מאחרי ת"ת ז"א, ופריו מתוק לחכי, שמשפיע בה סוד הנשמות, פרי צדיק עץ חיים. וכמ"ש בזוהר פ' לך לך, הנה הפרי הזה הנה הוא מתוק לחכי, שממתק דיניה, וא"כ הוא בודאי יענה אותה וישפיע בה סוד הראיה והרחמים, שהם נ"ה דידיה, ויזדווג עמה בסוד הגדלות והחסד, והמר יתהפך למתוק. והנה במדרש אמרו, ופריו מתוק לחכי. זה המן שהיה יורד לישראל בעין יפה, והיו ישראל טועמי' בו תקמ"ו טעמים כמנין מתו"ק עכ"ל. וקשה מה לו להזכיר עין יפה, אבל זה יתורץ עם מ"ש בס' אוצרות חיים בענין ג' מתנות טובות וכו'. כי המן היה יורד בזכות משה אשר היה במדת הנצח, עומד בימין היסוד דאבא שבתוך הז"א, ומצד הימין הזה נמשך המן שהיה בזכות משה כנודע, אבל יצא וניתן בצד שמאל, כנודע כי המזונות מצד שמאל, בסוד קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. שהם מצד הדין והגבורה עכ"ל. גם ידוע כי יסוד אבא כלול ביסוד אי', והנה מאלו הב' יסודות נמשך להקים אל המלכות אחוריים דאהי"ה דיודי"ן, בגי' תקמ"ד, תסיר מ"ד שהוא הפשוט, ישאר ת"ק, ומלוי דע"ב בגי' מ"ו הם תקמ"ו כמנין מתו"ק. והנה ע"י המן שהיה יורד בעין יפה שהוא נצח, עין ימין, שהוא יפה ג"כ מצד אבא, היו טועמים תקמ"ו טעמים, והיה נשפע למלכות סוד הראיה ומתוק הדין כמ"ש, והוא כנגד מ"ש ראה ה' וכו'. ואם נפרש ופריו מתוק לחכי. בסוד הנשמות כמ"ש, צריך להקדים מ"ש מהר"י סרוק, כי צוח"ה היא הקליפה והוא בגי' ק"ט, וה"פ ק"ט מפני שהם ה' גבורות, תקמ"ה וישראל עולה תקמ"א, ועם ה' אותיות הרי תקמ"ו. שמדה טובה מרובה ממדת פורענות. והנה בדרוש השופר הנז' אומר ז"ל, וכבר ידעת כי שם מ"ה הוא בז"א, והנה אם תמנה מלואי' של ע"ב ס"ג ב"ן הם ק"ט, וכאשר תסיר מהם סוד המן ישארו י"ט, והוא סוד מלוי מ"ה, ואינו מופקד אלא ע"י הבל הפה ע"ד הנז', והוא סוד ויקראו בית ישראל את שמו מן כי לא ידעו מה הוא. והטעם לפי ששם מ"ה הוא בהבלעה וכו' עכ"ל. ואפשר שמזה יונקים הק"ט, כמו שהזכיר מהר"י סרוק. וא"כ זה המן שירד לישראל, שעי"ז נתמתקו הגבורות כמ"ש, היו בו תקמ"ו טעמים כמנין ישראל עם ה' אותיות. וזה היה בעין יפה כמ"ש. ועתה אומרת המלכות, ופריו שהם נשמות בני ישראל, הנה הם מתו"ק כנז', לחכ"י שהוא בגי' כמנין חיי"ם שהם המוחין, ובזה אין עוד צ"ר, כי נמתקו הגבורות ובמקום המות שם יש חיים טובים וארוכים לכל ישראל אכי"ר. והנה כל זה נ"ל לומר בפירוש הכתוב, גם את זה לעומת זה בלבד, ועפ"י המדרש שאמרנו למעלה שאו' מה תפוח זה אתה נותן בו כאיסר ואתה מריח בו כמה ריחות וכו'. כאשר נפרש איסר מלשון קשר ואסור כמ"ש למעלה, וזה כאשר נקדים משאז"ל כי אין מתוק הדין אלא בשרשו. והנה באידרא רבא ז"ל, פתח ר"ש ואמר כתפוח בעצי היער וגו'. מה תפוח זה כליל בתלת גווני, כך קב"ה תרין תפוחין כליל שתא גווני וכו'. ובסוף כתיב תניא כד אתגליין תרין תפוחין אינון, אתחזי ז"א בחדוותא דכל אינון בוצינין דלתתא בחדוותא, וכל אינון דלתתא נהרין וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלמותא, וכלא חדאן ונהרין, וכל טיבו לא פסיק, כלהו אתמליין בשעתא חדא, כלהו חדאן בשעתא חדא עכ"ל. והגם כי כגודא בקירא להבין דברי האדרא הנז', מ"מ העולה מפשוטי דבריו, כי בהתגלות הארת תרין תפוחי' מתבסמי' הדינין וכלהו עלמין בחדוה, ומאירין תרין תפוחין דע"ק בז"א ומתבסמין דיניו, וזהו מה התפוח הזה, בין שנפרש אותו בע"ק או בז"א, אתה נותן בו איסר, שהם מתקשרים זה בזה, ומאירי' תרין תפוחין דעתיקא בז"א, ועי"ז אסר עצמו בשבועה כמ"ש לעיל. וזה כי תרין תפוחין הם תקון 'ואמת', שיש בו ז"פ ס"ג כמנין אמ"ת. והנה השבועה של הב"ה הוא אמת וחותמו אמת ג"כ, ובחג"ת דז"א יש הארת ג' אהי"ה דאי' במלוי יודי"ן עם י"ב אותיות כמנין תפו"ח, והנה ע"ץ יע"ר עם הכולל בגי' אמ"ת, עצ"י היע"ר בגי' תנ"ה, שהוא בגי' חות"ם עם הכולל, שהם ג' אהי"ה קס"א קנ"א קמ"ג. והנה ע"י הארת תרין תפוחין מאירין ש"ע נהורין, אר"ך מהם באריך, וק"נ בז"א, ועי"ז מתמתקין הדיני' כמ"ש, ובהארת תרין תפוחין שיש בו תקון אמת בז"א, אז הז"א הנה הוא כתפוח שיש בו הארת ג' אהי"ה כנז' בגי' תפוח בעצי היער, שהוא חות"ם אמת, שלשתם קשורים זה בזה, וזהו שקשר עצמו בשבועה כמ"ש. וזהו מה תפוח זה אתה נותן בו איסר ומקשר אותו, ועי"ז אתה מריח בו כמה ריחות, שמתמתקים הדינים בזה, והוא כמו הריח שע"י מתקתקי' הדינים כמבואר, אשה ריח נחוח, שהוא ב"פ הב"ל של ס"ג, ואח"כ לידו"ד, סוד הורדת המוחין, וכן הוא ע"י התפוח הזה, כך א"ל משה לישראל, אם מבקשים אתם להגאל, בדבר קל אתם נגאלים. פי' שע"י התקשרות תפוחין דעתיקא בז"א כמ"ש, מתמתקין דיניו, כן אמר משה שהוא יסוד אבא, לישראל שהוא ז"א. א"נ לישראל ממש למטה שהם במלכות, וזה עיקר אם מבקשים אתם להגאל בדבר קל אתם נגאלים, וזה כי כבר ידוע כי בתהלות לאל עליון גואלם, כדין נפיק מלכא עלאה וכו', עד שאח"כ יורדים ההארת הה', ובזה גואל אותם מן החצונים וכו'. עד שאח"כ יורדים ההארת הה' גבורות או הה' חסדים שהם בגי' ק"ל, וזהו בדבר קל אתם נגאלים. וגם ע"י כ"ו ע"ב ק"ל שהוא בגי' ברו"ך, ובק"ל מתפשטי' הה' הויות, ובזה אתם נגאלים. משל לא' שחלה ברגליו, שכן רגליה יורדות מות, וחזר וכו'. א"ל מבקש אתה להתרפאת. הנה הרפואה נמשכת מכ"ע בהתגלות אורו בז"א, והנה אעפ"י שנמשכה הארה מתרין תפוחין כמ"ש, כתפוח בעצי היער, מ"מ עדיין לא נמשכה הארה אל הרגלים שהם נה"י דידה, שכן רגליה יורדות מות. וזה הוא 'וחזר על כל הרופאים להתרפאות'. שהם א"א וז"א, בא אחד שהוא ז"א המכונה בשם א' כידוע, ואמר לו אם מבקש אתה להתרפאות, בדבר קל אתה מתרפא. כמ"ש בנמשל בדבר קל אתם נגאלין. והוסיף לומר טפול עצמך בגללי בהמה. הנה בהמ"ה בגי' ב"ן, ועוד ידוע שבתחילה ינקו זו"ן מדדי בהמה, שהם שני פרקים אחרונים של עתיק היורדים בבריאה, ואח"כ עלו עד החזה וכו'. וזה הוא טפול עצמך בגללי בהמה. שהוא בסוד היניקה. וידוע כי ע"י היניקה מתחדשים נה"י, ודרך התינוק לילך אחר היניקה. א"נ כמ"ש כי בהמ"ה בגי' ב"ן, וע"י שם ב"ן נעשית בנין הנוקבא. והנה בס' הכוונות על ודבריו חיים וקיימי'. על תיבת 'לעד' פי' שהוא כמנין שם ב"ן בצורת ווי"ן העולה כמנין לע"ד, ויש בו ט"ו ווי"ן כמנין י"ה, ועי"ז נעשי' נימין ושערות ומוחין אל הנוקבא, וזה הוא 'ודבריו' שהיא הנוקבא, חיים וקיימי' ע"י נה"י, שמשם מתפשטין ט"ו ווי"ן אלו. גם מהר"י סרוק ז"ל פירש ואמר כי בנין הנוקבא נעשה ע"י שם ב"ן בצורת ווי"ן, אבל פי' אותו באופן אחר, כ"ש בפי' עולם הבריאה שלו בכוונת ק"ש, והוסיף לומר שזהו סוד ששה חדשים בשמן המור. פי' ששה המה הששה ווי"ן שלקחו גג"ת ונקראי' חדשי' על שבאים לחדש איבריה, והחדוש הוא ששה חדשי' בשמן המור, שהוא סוד החסד, וששה חדשים בבשמים, שהוא סוד הדין עכ"ל. והוא לפי דרכו כ"ש שם. העולה מדבריהם שע"י שם ב"ן בצורת ווי"ן נעשים המוחין. א"נ בנין הנוק'. ואלו הם גללי בהמה, שהם שם ב"ן המתהפך ונמתק ונגלל, וזה טפול עצמך בגללי בהמה, ועי"ז אתה מתרפא, שכן באותה שעה הנה היא עולה בהיכל הרצון העליון, ואח"כ בהיכל קדש הקדשים שמשם הרפואה באה, ואם יפורש על ישראל שהם למטה, יאמר טפול עצמך בגללי בהמה, שאם ישתתף האדם בצרת השכינה שהיא כמנין שם ב"ן, והיא מגלגלת עצמה בגלות, ואם תשתתף עמה, בזה הנה הוא מתרפא מכל עוונותיו, וכן ראוי לעשות. כמ"ש על ועוזר דלים. ונחזור לענין, כך אמר להם משה לישראל. פי' כמו שע"י הארת שם ב"ן הנז' נמשכה הרפואה כמ"ש, כך אמר להם משה לישראל, שהוא יסוד אבא וכו'. כמו שפי' בדבר קל אתם נגאלים, שהם הה' חסדים העולים כמנין ק"ל, אשר יורדים אליה אח"כ, ועי"ז באה הגאולה, ונסמכה הגאולה לתפלה. ואמר ולקחתם אגודת אזוב. הנה מלבד מ"ש כי סגולת האזוב להבריח רוחות רעות, עו' אמרו בזוה' פ' מצורע שהבאנו מקצתו למעלה ז"ל, ואזוב דא וי"ו זעירא דיניק לה לכנסת ישראל וכו' עכ"ל. נ"ל כי הכוונה שעל יסוד ז"א שהוא נותן הארה לכנסת ישראל, כי כן הוא בתחלת עלייתה יורד הארה מן היסוד, שהוא סוד הגאולה, ויורד אליה אל הבריאה ומעלה אותה אל האצילות, ואח"כ נגמר סדר עלייתה, ודרך צחות נוכל לומר כי הנה אזו"ב בגי' י"ו, וידוע כי ענין הכריעות הם י' לגבי ה', ו' לגבי ה', ועי"ז הנה הם עולי' ונגאלים שתי ההי"ן, אשר עליהם נאמר בתחילה ותלכנה שתיהן נעמי ורות. ושני הדרכים האלו הכל א'. והנה כאשר היא עולה למעלה באצילות, הנה היא נקראת ברכה בריבוי, דברכאן דכלהו עלמין עילאין ותתאין, וז"ש במד' שעי"ז זכו לביזת מצרים ולביזת הים וכו'. שהם הניצוצות והבירורין שעל שברי כלים של כל העולמות, ובזה יובן ג"כ מה שאמ' במד', אמרו לו משה רבינו, הדא מיסרתא דאזובא בכמה איטבא, בד' מנה או בה' מנה. פי' אם הארת זה האזוב שהוא ביסוד וי"ו קטנה. א"נ י"ו שבשם, כ"ש אם הוא בד' מנה, אם יש בו הארת ד' מוחין שהם נהי"ם ז"א, או בה' מנה שיש בו ג"כ הארת הת"ת שהם בין הכל ה'. א"נ הארת הה' חסדים והה' גבורות, ובפרט בהיותם אגודה, אין אגודה פחות מג' והדבר הקושרם. אמר לון אפי' בחד, שאין בו רק הארת היסוד לבדו הרי ד', והיא גרמה לכון ביזת מצרים וכו'. שכן הוא נקרא ברוך בריבוייא דברכאן, וא"כ הוא שע"י היסוד לבדו זכה לכל אלו הביזות והארות. לולב שהוא נעמד על האדם בכמה דמים ויש בו כמה מצוות אעכ"ו. פי' הנה הלולב ג"כ הוא ביסוד ז"א, אבל הנה הוא עולה למעלה עד הדעת, כ"ש משכיל לאיתן האזרחי. וזה הוא שהוא עומד על האדם, ולמעלה מן הת"ת הנק' אדם, בכמה דמי'. שהם הגבורות שבאו באדם הזה בכל אותן הימי' שבין ר"ה לכיפור, שהם בסוד ה' דמים טהורים, ה' דמים טמאי', והלולב ממשיך החסדי' מדעת ז"א למתק הדינים האלה, ויש בו כמה מצוות, שהם ד' אותיות הוי"ה, והמשכת החסדי' הפנימי'י והמקיפי' מז"א ומאימ' עאכ"ו. ולפי מ"ש יהיה פי' הפסוק כתפוח בעצי היער. שעי"ז נמתקו דיני ז"א, כן דודי שהוא יסוד אבא הנתון בז"א, והוא דוד בן הבנים, שהם אלו השמות של ב"ן שאמרנו. א"נ בין הבנים ממש, נה"י דז"א, כי עי"ז נמתקו דיני הנוק' ונגאלה ועלתה למעלה. ולכן בצלו חמדתי וישבתי, דווקא בצלו ולא עמו, כי הארת יסוד אבא באה אל הנוק' בהיותו בחג"ת, וכמ"ש מרחוק ה' נראה לי. ובמילת 'בצלו' נרמז כתר הנוק' שהוא בגי' קכ"ו כמנין צל"ו, וידוע שזה נעשה ע"י הלולב כמבואר בהקפות, גם בצל"ו בגי' קכ"ח, שהם ב"פ די"ן, לרמוז שנמתקו הדינים.

ר' יהודה בר' סימון אמר חורי, משל למלך שהיה לו אבן טובה ומרגלית, בא בנו וכו'. אפשר לומר כי המלך הוא אבא, שכן נק' בזוה' מלכא עלאה, שהיה לו אבן טובה, שהיא המלכות, שהיא מצד אבא ונבנית ע"י, כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. ונק' אבן והיא טובה מצדו, וגם נק' מרגלית. בא בנו שהוא ז"א, וא"ל תנה לי, וא"ל לך היא ראויה וכו'. וכמ"ש למעלה. אבל כדי לפרש המשל והנמשל שיעלה לסגנון א', צ"ל כי האבן טובה הזאת היא אי' שממנה בא התורה, בסוד אין התורה ז"א, מתקיימת אלא במ"י שממית עצמו עליה. ומלבד מ"ש האר"י בענין בנין ז"א ע"י נה"י דתבונה, עוד אפשר לומר כי ישראל אשר נשמותיהם אצולות מבינה, הנה הם מבינים בתורה ע"י הנשמה שלהם, כמ"ש מהר"א אזולאי בס' חסד לאברהם. וז"ל, ועל ידם התורה מתקיימת, והנה התורה היא הארת יסוד אבא שמתגלה בתוך ז"א. וזהו נובלות חכמה של מעלה תורה. והנה המלך זה אבא, שהיה לו אבן מלשון בינה, כמ"ש בס' ברית מנוחה (בהקדמה) על פסו' שם הבדולח ואבן השוהם, אבן לישנא דסוכלתנו. והיא טובה מצד היסוד שלה, שכן הוא נק' טוב והיא טובה, ומרגלית שהם ז' שמות המרגלא הנמשכים ממנה, בא בנו שהוא ז"א כמ"ש, וא"ל תנה לי כמ"ש, וא"ל לך היא. כי ע"י נ' שערי בינה שבאי' אל ז"א מצד אי' נעשה בנין ז"א, ושלך היא, כי מלבד זה ברדת מוחין דאי' בז"א, הנה יש בחי' מנה"י דאי' שנעשים ממש ז"א, וכמבואר בסדר האצילות וירידת המוחין. ולך אני נותנה, כי כל זה נעשה ע"י התלבשות נה"י דאבא בנה"י דאי'. באופן כי אבא הוא הנותן. כך ישראל אמרו לפני הב"ה שהוא ז"א, ולפני הוא למעלה מזה שהוא באו"א, עזי וזמרת יה. פי' כי כבר ידוע בסוד הוצאת ס"ת, סוד השתי בקיעות, כי בתחלה נבקע יסוד אי' שהוא ההיכל להוציא יסוד אבא. אח"כ בקיעה שנית, שיבקע יסוד דז"א, ויעבר האור חוצה לו. וזו היא בחי' שנית. עו' פירשו בו פי' אחר, כי בקיעה ב' הוא היסוד דאבא, שהוא הס"ת להוציא התורה מתוכו עכ"ל. ולב' הפי' אמרו ישראל עזי וזמרת יה. פי' 'עזי' הוא בקיעת היסוד דאי', שיוצא יסוד אבא בתוך ז"א, וזהו 'עזי' כי מצד הבינה נק' עז, כי כל עז הוא בגבורה כמ"ש בזוהר, ורמז לזה תנו עז לאלקים. ואח"כ וזמרת יה. שיבקע יסוד אבא שנק' יה, שהוא סוד פתיחת ס"ת, וזהו וזמרת, מלשון חתוך וזמירה, וזהו וזמרת יה. אמר הב"ה לכם היא ושלכם היא ולכם אני נותנה. השוה את כלם כא'. פי' זו"ן וישראל למטה, כלם כא' יזכו לעלות אל הבינה וליהנות מאורה של תורה, וכל א' יוסיף כח בגבורה של מעלה, והביא ראיה מפסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלו'. הנה אמרו באידרא, בכל אתר דאשתכח ה' ה', חד לז"א וחד לא"א. והנה בנתינת התורה נדמה ז"א כזקן שעלה עד דיקנא דא"א, וזהו בשעה שז"א, עוז לעמו יתן ה', נגלה ג"כ הארת א"א שהוא השם השני, יברך את עמו. פי' יברך למי שיברך כמ"ש, והוא לז"א, שגם הוא נק' ברוך, וא"א יברך לז"א, את עמו, עם עמו בשלו', שהוא יסוד אבא הנק' שלו', וכן יסוד אי' ג"כ והכל א', כי זה נק' ברוך ואיהי ברכה. א"נ ה' עוז לעמו יתן וכו'. הנה אז"ל לא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל. ופי' בפי' מרכבת יחזקאל שהוא כדי לברר טוב מהרע ולהשלים המלבוש שלו, והוא בסוד חשמ"ל בגי' מלבו"ש עכ"ל. ובענין המלבוש של האדם בברכת מלביש ערומים, והנותן ליעף כח, פי' בספר הכוונות, כי יש מי שנסתלק ממנו לבוש הקדושה ע"י העוונות, ויש מי שלא נסתלק ממנו רק נחלש וכו' עכ"ל. ובודאי כי יותר צריך סיוע למי שנסתלק לגמרי, ממה שצריך אותו שלא נסתלק רק נחלש, וזש"ה ה' שהוא ז"א, עוז לעמו יתן, שהוא לשון חוזק, לחזק הלבוש שלהם אם נחלש, וזה די לו להמשיך שפע מז"א, והכל מן הבינה, שהיא מחדשת בכל יום, כמ"ש חדשים לבקרים. אבל אם נסתלק אז צריך לקבל מא"א, וזהו ה' יברך את עמו בשלו'. ה' שהוא א"א, יברך את עמו בשלו'. שהוא מלבו"ש בגי' חשמ"ל כנז'. א"נ להיות כי בתורה יש שני דברים, הא' נק' כלי חמדה, והוא בסוד הפשטיות, וע"ז נאמר ה' עוז לעמו יתן. ועל הבחי' הפנימית הנק' חמדה גנוזה, ע"ז נאמר ה' שהוא א"א, יברך את עמו בשלו'. בגימ' מלבו"ש שהוא המלכות העליון שנתהוה קודם אצילות, בסוד האלפא ביתות, כמ"ש מהר"י סרוק זצוק"ל בסדר האצילות שלו. והנה כל זה פי' עזי וזמרת יה כמ"ש, אמרוהו ישראל על הים, ואז נגלה אור עתיקא קדישא כמשז"ל, מה תצעק אלי בנוק' תליא, והוא כמ"ש למעלה בפ' ראה ה' כי צר לי. בסוד הגבורות וז"א היה בסוד קטנות. ולכן הוצרך להמשיך מע"ק. וע"י הארת ע"ק שאמר אפשר שנתגלה אור התרין תפוחין כמ"ש, כתפוח בעצי היער כמ"ש. ועי"ז מתגלין אור הש"ע נהורין אשר הם ב"פ אל במלואם, וזהו מה תצעק אלי. בסוד אל כנז', וכאשר נגלה הש"ע נהורין כנז', אז קוו ישראל לג' קויות טובות. קוו לתורה, פירוש שהמשיכו בו שפע מהש"ע נהורין הנז', וירד השפע עד יסוד אבא שיש בו דפ"ק, ועם הכולל קפ"ה, וב"פ קפ"ה בגי' ש"ע, וזהו ה' יברך את עמו בשלו'. שהוא יסוד אבא שממנו בא התורה כמ"ש, ובהתחברו עם ז"א שהוא ו' שבשם עולה כמנין שלו'. עוד אמרו במד' קוו לדגלים. לא מצאתי בדברי האר"י זלה"ה שמפרש באיזה מקום הם הדגלים, אבל דרך דרש נוכל לומר כי דג"ל בגי' ל"ז כמנין הב"ל מילוי ס"ג, וידוע כי י"פ ל"ז הוא ש"ע, והוא א' מהפנים של ש"ע נהורין. ואפשר שלזה כוונו ישראל. וברוך היודע. וזה נרמז במלת עז"י שהוא כמנין דגלי"ם, והנה ד"פ דג"ל שהם ד' דגלים הם בגימ' קמ"ח, ועם ב' כוללים הם בגימ' ק"נ, שהם ק"נ נהורין שיורדי' לז"א, וד"פ דגלים שהם ד' דגלים הם בגימ' שמ"ח, ועם כ"ב אלף שהיו הלויים הם בגי' ש"ע. ורמז לזה במד' פ' במדבר, בשעה שנגלה הב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, והיו עשויים דגלים דגלים וכו'. וכן קוו למשכן שהוא נק' אהל מועד. שהוא בגי' ק"נ כמ"ש, וכשהוא מלא מוע"ד רמז שהוא בז"א, והוא משכן הנער שהוא מט"ט הנאחז בו' שבשם, וגם זה נרמז במלת עז"י, שהוא כמנין אהלי"ם עם הכולל, והנה לפרש לפי דרכנו דברי המדרש, נחמה למ"ש ראה ה' כי צר לי. לפי דרך זה. צ"ל מ"ש בזוה' פ' בשלח על פ' עזי וזמרת יה. ז"ל, ר' חזקיה פתח ואמר בהאי קרא דכתי' בכל עת אוהב הריע ואח לצרה יולד. בכל עת אוהב הריע, דא קב"ה דכתיב ביה ריעך וריע אביך אל תעזוב. ואח לצרה יולד, בשעתא דיעיקון לך שנאך, קב"ה מה אמר, למען אחי ורעי אדברה נא שלו' בך. ולא שלו' לך אלא בך, דישראל אקרון אחין לקב"ה, יולד מהו, וכי השתא יולד, אלא בשעתא דעתיקא יולד מעלמא, אח יהא לקבלך, לשזבא לך מכל אינון דמעיקין לך. ר"י אמר יולד, דמלכא קדישא יתער בהאי עז לינקא לך, מאי בההוא סטרא, כד"א עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. לאתערא גבוראן לקבל אומין עע"ז עכ"ל. ונ"ל דהוקשה לו לר' חזקיה שהיל"ל עזי וזמרתי, שהרי כבר למעלה אמר שם המיוחד ושיוה לה'. וגם מפני מה הזכיר שם י"ה. וגם רוצה לפרש היאך היה לי לישועה, ולפיכך פתח בכל עת אוהב הריע. והנה זה הפסוק אין לו גזרה, אם הריע הוא שאוהב אותו בכל עת, או אם האחר אוהב אל הריע בכל עת. והרבה פעמים כאשר אין לו גזרה כמ"ש, דרך רז"ל לומר שקולי' הם ויבואו שניהם. ולפי' פירש דא קב"ה. נ"ל שכוונתו על ז"א כי הוא בכל עת, אם נפרש כפשוטו בכל עת ובכל זמן, וגם בכל עת בחברת היסוד שנק' כל, והמלכות נק' עת, עם שניהם ז"א אוהב הריע, שהוא יסוד אבא הנק' ריע כמ"ש בזוה', כי אבא ואי' הנה הם ריעים דלא מתפרשן. ופי' ואמ' דא קב"ה, שהוא אוהב בכל עת הריע הנז', מפני שכתוב בו רעיך וריע אביך אל תעזוב. ואם נפרש שהריע אוהב אל הב"ה, יפורש בכל עת, ע"י הארת נ' שערי בינה העולים כמנין כ"ל, עם הרצון העליון שהוא הדעת, שלפעמי' עולה המל' הנק' עת עד שם, ועי"ז אהב הריע אל הב"ה. ואח לצרה יולד. בשעתא דיעיקון לך שנאך, קב"ה מה אמר, למען אחי ורעי אדברה נא שלו' בך. ולא שלו' לך אלא שלו' בך, דישראל אקרון אחין לקב"ה. הכוונה כי נשמות של צדיקים הנה הם מאו"א וזו"ן, הנה הם האחים הגדולי', וכמ"ש בכוונת ק"ש. וכבר אמרנו כי יסוד אבא נק' שלו'. והנה בשעתא דיעיקון לך, שיש עת צרה ליעקב ח"ו, קב"ה שהוא ז"א מה אמר, למען אחי ורעי אדברה נא שלו' בך. פי' 'אדברה' מלשון הנהגה. א"נ משפיע בדבור שהיא מלכות, אשפיע ואנהיג שלו' שהוא יסוד אבא, בך, בתוך ישראל למטה, כמו שהיה בזמן המן כמבואר בדרושי המגילה. כי נתגלה אור יסוד אבא, והאיר עד למטה בעולם העשיה, ועי"ז ניצולו ישראל. א"נ אדברה נא שלו' בך, ששניהם פי' ז"א וישראל יחדו ימשיכו שפע מהארת יסוד אבא שהוא השלו' הנז'. וזהו אדברה נא שלו' בך, כלומ' עמך, ובמלת 'בך' נרמז ג"כ כ"ב אותיות התורה, כי עי"ז ימשיכו ישראל שפע מיסוד אבא הנז', ואפשר שזהו הדור וקבלוה בימי אחשורוש, שאז נגלה היסוד הזה שבו התורה כמ"ש. וא"כ הוא כי בשעתא דיעיקון לך וכו'. ז"א ימשיך שפע עם ישראל מיסוד אבא כנז', א"כ הוא בים, שאז נאמ' ראה ה' כי צר לי. שהיה המלכות בסוד הגבורות, כמ"ש אמרו עזי וכו' יחד כלם, כמ"ש בפי' המדרש במשל ונמשל, ונשלים לבאר דברי הזוה'. יולד מהו, וכי השתא יולד. הוקשה לו תרתי, כי הז"א אינו נק' אח רק אחרי צאת המלכות, וגם אינו נקרא אח רק מפני היות בו ט' ספירות, וזהו מהו וכו'. ופי' הבנת הענין שהוא בעת קריעת ים סוף, וכי השתא יולד, והלא כבר נולד בליל פסח, שאז יצא הז"א ממעי אימ'. אלא בשעתא דעתיקא יולד, פי' שנולדה הצרה, פי' שנשפע סוד הש"כ דינין שהם כמנין לצ"ר. אל ה' שהיא מלכות, וזהו לצרה מעלמא, א"ח י"ה ה' לקבלך לשזבא לך. וזה ע"י שישפיע אי' שם אל. וזהו מה תצעק אלי. וגם זהו ויה"י כמנין א"ל לי לישועה. וזה כמבואר בכוונת ק"ש, כי כאשר נוסיף על תמ"ר שהם ב"פ ש"כ, ד' אותיות ייא"י שבאי' מאי', יהיה בגימ' תרע"א שהוא רחמים. א"נ אפשר לומ' יולד מהו, שאין לו הבנה, שאם הוא על ז"א, כבר אמרנו שאי אפשר, ואם כוונתו על מי שיהיה, ונפרש על הנשמות היוצאות מן המל', ועתה הם בסוד הע"ב, וכי השתא יולד שהיא עת צרה, כמ"ש ויאחזו בה החצונים ח"ו, וכמבואר בדרוש יום ז' של פסח כנז'. והשיב אלא בשעתא דעקתא יולד כנז' מעלמא, מן העולם העליון שהוא א"א, שגם הוא נק' עולם, אח יהא לקבלך לשזבא לך וכו'. וכמבואר בדרוש הנז'. ר' יהודה אמר יולד, דמלכא קדישא יתער בהאי עז לינקא לך מאי' בההוא סטרא וכו'. נ"ל כי כוונת ר' יהודה לפרש מ"ש ר"י מעלמא אח וכו'. היאך הוא, וכוונתו לפרש יולד על ענין הנשמות שיצאו מן המל', בסוד קריעת ים סוף, וכמבואר בדרוש הנז'. וזהו יולד למי שיהיה שלא נאמ' בכתוב, ואופן הלידה הוא ע"י האח, והוא דמלכא קדישא שהוא יסוד אבא, יתער בהאי עז מצד ע"ק הנק' עז, והוא ע"ד מ"ש שנגלה הארת ש"ע נהורין בדפ"ק שהוא יסוד אבא כנז', לינקא לך מאימ' בההוא סטרא, פי' שאינו נותן. א"י מהשפעתה בלבד, רק שאי' ישפיע בו שפע מצד ע"ק (בד"א ית') עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. פי' עזי הוא השפעת ע"ק הנק' עז, וגם הנה עז י' שהוא אבא, י' שבשם, וזמרת יה, לשון חתוך, וכרת הזלזלים במזמרות (ישעיה יח, ה). שבזה ע"י י"ה שהם או"א, ניתן כח בז"א להזדווג בסוד נשיכה, וע"י הבדיל בין קדש לחול וינקו החצונים הזוהמא, ונשארה הקדושה שאין נוגעים בה, ובזה ויהי לי לישועה. לאתערא גבוראן לקביל אומין עע"ז וישראל יצאו נקיים.