רפואה למכה/שיר השירים ב/ה
סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני.
תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי כי רבות אנחתי ולבי דוי.
הנה בפסוק 'תבא כל רעתם לפניך' לא נזכר בו קינה כ"א בסופו, רק כלו הוא תפלה, ינקום לעינינו נקמת עבדיו. והנה כוונת כל הקמי' עלינו הוא כמש"ה אשר אמרו נרשה לנו את נאות אלקי', וחשבו מזימה בל יוכלו, על ה' ועל משיחו. בתחלה על ה' והדר על משיחו. וכ"ש במדרש א"ר לוי אוי להם לרשעים שהם מעמיקים עצות רעות על ישראל, כל א' וא' אומר עצתי יפה מעצתם, עשו אמר שוטה היה קין וכו', עד א"ר לוי אף גוג ל"ל אומר כן, שוטה היה המן ולא היה יודע שיש להם פטרון בשמים, אני איני עושה כן אלא בתחלה אני מזדווג לפטרונם ואח"כ להם, הה"ד יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. אמר הב"ה רשע לי באת להזדווג, חייך שאני עושה מלחמה עמך, שנ' ה' כגבור יצא וגו'. ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וכו' עכ"ל. וזהו תבא כל רעתם לפניך, שכל הרעה שעשו האויבים היא לפניך, וכמ"ש כסבור הרג את עצמו. וכן הוא או' יוודע כמביא למעלה. גם כוונתו לומר תבא כל רעתם בבת א' לפניך כדי לאפושי חרון אף, וכמ"ש ידין בגוים מלא גויות. והוא הפרפראה שעתיד הב"ה ללבוש שעליו מצויירי' כל הרוג מבני ישראל, ובזה ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי. דקדק עמהון כמה דדקדקת עלי. וזה כי אעפ"י שהכל היה מאתו ית', וזהו כאשר עוללת לי. אתה בעצמך ולא האומות, שהרי הכתוב אומר מפני ידך בדד ישבתי, נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד וכו', וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד. ומ"מ כיון שכוונתם היתה לרעה ולא כמצווה ועושה, ולכן תבא כל רעתם, כמ"ש ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי, מדה כנגד מדה. וא"ת עדיין לא נמחלו העוונות, עז"א כי רבות אנחותי. שהנני מתאנחת עליהם, וגם לבי דוי על כל מה שפשעתי, וא"כ הוא אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ולכן תבא כל רעתם לפניך כמ"ש, והנה כאשר תבא כל רעתם לפניך כמ"ש, ואז יפקוד ה' על צבא המרום וכו'. אז יש סכנה פן יפקוד הרעה ח"ו על ישראל כי ירבו המקטרגים, וכמו שהיה במצרים באמרם מה נשתנו אלו מאלו וכו'. ועז"א סמכוני באשישות. ואז"ל במד' באשות הרבה, באשו של אברהם ושל מוריה ושל סנה, ובאשו של אליהו ושל חנניה מישאל ועזריה עכ"ל. והכוונה כמ"ש יזכור כל מנחותיך. פי' כשהקב"ה ירחם על ישראל, יענך ה' ביום צרה וכו'. יאסוף זכות כל הצדיקים ביחד באופן יעלה לסך גדול, וזהו יזכור כל מנחותיך והזכיות שלך, ועולתך ידשנה סלה. שהוא אפרו של יצחק הצבור ע"ג המזבח, וזהו ג"כ אעפ"י שלא יהיו בי זכיות, מ"מ הנני מתפללת שיזכור זכות כל החסדי', וזהו סמכוני באשישות. באשות הרבה. ועי"ז לא אירא מרבבות עם. ואמר עוד רפדוני בתפוחים. שהוא זכות אבות בפרט, ופי' הטעם כי חולת אהבה אני. והוא נתינת טעם, כמפרש מ"ש כי רבות אנחותי ולבי דוי. כי עיקר האנחה והיות לבה דוה הוא על כי חולת אהבה אני, ע"ד גלוי וידוע שרצוני לעשות רצונך אלא ששאור שבעסה מעכב. וא"כ הוא הבא ליטהר מסייעי' אותו. ולכן סמכוני באשישות כמ"ש. כל זה פירשתי לפי פשוטן של מקראות, קצתו כפי מה שפירשו המפרשי' קצת הנה וקצת הנה. וכדי לחדש אני או' תבא כל רעתם לפניך. ע"ד שפי' בפ' ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. שנתחבטו בזה המפרשי', שפתח אומר כמדבר בעדם ואח"כ סיים שלא לנוכח. והנני או' כי כיוון שהגיעו העוונות למצולות ים, אז לא נק' עוד העוונות בשם ישראל רק הנה הם של הקליפות, ע"ד ונשא השעיר עליו את כל עוונותם. וכיון שהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין. וכבר ביארנו כי הטעם הוא כיון שהיצה"ר הנה הוא המחטיא את האדם, א"כ בדין שישא עליו את כל עוונותיו, וכן ג"כ בא"ה כיון שהם עזרו לרעה להחטיא את ישראל, א"כ כל הרעה שעשו ישראל וכל מה שחטאו, פשעי א"ה איקרו, ובפרט עתה שחוזרים בתשובה כמ"ש בסוף הפסוק. ולכן אמר תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי, ונשארתי בעוללו. וזה כי הכתוב או' אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי. ואז"ל משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות, שנאמ' וכו'. ופי' בגמ' מאי אשכול, איש שהכל תלוי בו, מקרא משנה הלכות אגדות וכו'. ופרש"י עד ימיהם לא היה מחלוקת בחכמי ישראל, כלם היו אומרי' דברים כנתינתם מסיני, והם הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות י"ט כדאמרינן בחגיגה, והוא היה מחלוקת ראשונה שהיה בישראל בד"ת עכ"ל. והנה בסיבת העוונות נתהווה הגלות, ולסיבת הגלות נתמעטו הלבבות וכל יום הולכים ומתמעטים בעו"ה עד ירחמנו עושנו אכי"ר. גם נשארתי כעוללת, פסקי פסקי, זעיר שם זעיר שם, ואין הלכה ברורה בשום מקום, וזה נרמז בדרך רמז שאמרו במשנה, כרם שכולו עוללות, ר"א אומ' לבע"ה, ר"ע או' לעניים. רמז כי הכרם הזאת, כי כרם ה' צבאות, שכולו עוללות ואין לה לא כתף ולא נטף רק הכל הוא חצי דבר, ר"א לבע"ה שהוא הב"ה, ומ"מ הוא נהנה בזה, ע"ד מ"ש ודילוגו עלי אהבה. ר"ע או' לעניים. שאין בהם הנאה רק לישראל שהם עניים מן התורה, ועתה אומר ועולל למו, אלו האומות, ותסרח חכמתם של א"ה כאשר עוללת לי, ונאבדה חכמה מבנים. ובמקום שהיו משניות גדולות, שש מאות סדרי משנה, עתה נתמעטו ונשארו כעוללות, וזה על כל פשעי. אעפ"י שהיה מאתו ית' ע"י האומות, הכל היה לסיבת פשעי, שהם נתנו כח לא"ה לגבור עליהם ולגזור עליהם גזרות קשות שיש בהם בטול תורה, ועתה אני מתפללת תבא כל רעתם לפניך וכו' מפני כי רבות אנחותי ולבי דוי. והנני שבה בתשובה שלימה כמ"ש. א"נ ע"ד מ"ש למעלה בפי' (), והבאנו דברי הזוה' על פי או הודע וכו'. מאן הודע ליה, אורייתא מודעא ליה וכו'. ועתה שנשארתי כעוללות בד"ת, אעפ"י שרבות אנחותי ומתחרטת מעוונותי ומתאוה לשוב, מ"מ עדיין שערי תשובה ננעלו, ואין אתנו יודע עד מה תקוני העוונות, כל א' וא' לפי מדרגתו, וע"כ עדיין לבי דוי, מפני שארז"ל כי החוטא ועושה תשובה בכל לב ובשלמות, א' מן התקונים שאז"ל חדשים גם ישנים, מובטח לו שנמחל לו אותו העון, ואז צדיק ירון וישמח, כי במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. וכיון שאין מי שיודע התקון הצריך כמ"ש, נשאר במכונתו עדיין לבו דוה, וזהו ולבי דוי. ולכן אני מתפללת, תבא כל רעתם לפניך וכו'. והם ישאו את עוונותי, ואתה תשליכם במצולות ים על ראש רשעי א"ה יחולו, וכיון שנשארתי כעוללת מד"ת, לכן הנני שואל סמכוני באשישיות רפדוני בתפוחים, כמ"ש במד' בשתי אשות, בתורה שבכתב ותורה שבע"פ. וכן אמרו ג"כ אלו הלכות המאוששות שע"י תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וגם ע"י ההלכות המאוששות, פי' החזקוני עי"ז גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וכן ג"כ רפדוני בתפוחים, אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחי' עכ"ל. וזה לפי שארז"ל על משנת, אין יום שאין בו קללה. ועלמא אמאי קאי, אקדושא דסדרא ואמן יהא שמיה רבא דאגדתא עכ"ל. ועי"ז יהיה להם עזר מעט, וכ"ש לפי משאז"ל כי בדרשה א', אם יכוין בה כראוי הוא והשומעים ויחדש בה דברים, יש בזה יכולת להביא הגאולה. ולכן רפדוני בתפוחי'. והטעם כי חולת אהבה אני ומתאוה אליו ית', ולכן הנני מתפללת ישביע לכל חי רצון. א"נ כי רבות אנחותי ולבי דוי. הנה ארז"ל קשה עניות בביתו של אדם יותר מנ' מכות. גם ארז"ל (ירושלמי תרומות, מ"ז ע"א) לב תלוי בכיס. בטל הכיס אז לבו בל עמו. והנה כאן אמר כי רבות אנחותי לסבת הצרות שעוברים עלי, וגם לבי דוי לסבת העניות, וכנגד זה ג"כ אמרה סמכוני באשישות וכו'. וא"ר לוי לשעבר היתה פרוטה מצויה וכו', ועכשיו שאין פרוטה מצויה, וביותר שהם חולים וכו'.
ובמד' תני רשב"י בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומים, לבן מלך שעמד מחליו וכו'. ולפי ד"ז נפרש ג"כ פ' תבא כל רעתם וכו'. שאמרו ישראל לפני הב"ה, תבא כל רעתם של המצריים לפניך, ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי, וכן היה כמש"ה כי בדבר אשר זדו עליהם, במדה שמדדו בה נמדדו. וזה הנני אומרת כי רבות אנחותי, כמש"ה ויאנחו בני ישראל וכו'. ולבי דוי, כמש"ה ולא שמעו אל משה. ולכן הנני מתפללת סמכוני באשישות וכו'. והנה החולי שהיה להם לישראל כשהיו במצרים הוא שהורגלו עצמם במדות רעות, כמעשה ארץ מצרים. ובג' חדשים אלו הרגילו עצמם לעבודתו ית', זהו לפי פשוטו. וע"ד האמת ידוע כי חול"ה בגימ' מ"ט שהוא כמנין שם מ"ה עם ד' אותיותיו, וחסר ממנו שער הנ' שהוא כללות השם, ועיין בכוונת בקור חולים של האר"י זלה"ה. והנה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, ויצאו הנשמות בסוד הגדלות, יצאו כל צבאות ה', למה היו דומין, לבן מלך שהוא ז"א, בנו של או"א, שכל א' מהם נק' מלך. א"נ בא"א שגם הוא נק' מלך עליון, שעמד מחליו, והתחיל ליכנס בו שער הנ'. א"ל פדגוגו, שהיא התבונה, כאשר ישא האומן את היונק, ילך בנך לאיסכולי. הנה בענין תנוקות של בית רבן, פי' האר"י זלה" שהם נ"ה דבינה, שהם בית לרבן שהיא חכמה, ופי' איסכולי, פי' הרב בעל מתנות כהונה, בית הספר שבו לומדים התנוקות, והנה ארז"ל כי התורה ניתנה בה' קולות, וענין ה' קולות נתבאר בענין אכילה ושתיה של יוה"ך, כי האכילה והשתיה הנה היא מסוד החצוניות. אבל הה' קולות הם בסוד הפנימיות, וכנגדם ה' ענויים ביוה"ך, עכ"ל תמצית דבריו. ולפי ד"ז יהיה פי' המאמ' ילך בנך לאיסכולי. שהוא בית הספר, ויהיה כאן מן הפנימיות, שהיא התורה שהם ה' קולות הנז', א"ל המלך עדיין לא בא בני בזיוו, שנשתנה מחמת חליו. שצריך שיכנסו בו נה"י דבינה בסוד המקיפין, שהם ג' ייא"י שניתנים בפנים, והם בגי' מג"ן, ואלו מאירים בחב"ד שלו, בסוד חכמת אדם תאיר פניו. וזהו יתעדן ויתענג בני במאכל ובמשתה. פי' יתעדן מצד החכמה, ויתענג מצד הבינה, במאכל מצד החכמה, ובמשתה מצד הבינה, ג' חדשים שהם נה"י, וזה בסוד האכילה והשתיה בלבד מצד או"א, והחצוניות שלהם בלבד כידוע, ואח"כ ילך לאיסכולי שהוא הפנימיות, כך ישראל בשעה שיצאו ממצרים, היו בהם בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים, אעפ"י שע"י התיקון הראוי לקבלת התורה כמ"ש, מ"מ נאחז בהם החלאי' והמומין, מסבת השעבוד שנטמאו בתוך הקליפות, ואעפ"י שנצולו מהם, לא קבלו הארה עליונה, אמרו מלאכי השרת הרי השעה, כיון שכבר עשו התיקון כנז', ולפי' תן להם התורה, א"ל עדיין לא בא זיוותן של בני משעבוד טיט ולבנים, אלא יתעדנו בני עוד ג' חדשים, גם הם כנגד נה"י דז"א בבאר מן ושלו, (שב') וגם השלו אעפ"י שלא נתפרש בדרוש הנז', הכתוב או' ויגז שלוים מן הים. שהיא בינה הנק' ים, כידוע מקומם בענין ג' מתנות טובות שניתנו לישראל, וגם אח"כ יקבלו התורה כנז', וזהו מפני כי לבי דוי, לכן סמכוני באשישות. כמ"ש רש"י באשישי ענבים או באשישות סלת נקיה עכ"ל. והוא בסוד המן והבאר, וכמש"ה ולחמי אשר נתתי לך סלת שמן וכו'. ולפד"ז יהיה פי' סמכוני לשון עבר, רפדוני בתפוחי' שהם הש"ע נהורין מתרין תפוחין, והטעם כי חולת אהבה אני וכמ"ש. א"נ פי' מהר"א גלאנטי, תבא כל רעתם לפניך וכו'. כל הקליפות תבלעם במקומם ולא ישארו כי אם עוללות שהוא הקצה המתוק עכ"ל. כאשר עוללת לי על כל פשעי. פירש אותו באופן אחר ממ"ש לפד"ז, ידוע כי המלכות נתמעטה בעו"ה ונשארה בסוד נקודה, וכבר אמרנו כי עי"ז אמלאה החרבה. והקליפה נתרבתה, ועתה אומר תבא כל רעתם וכו'. שיתבטלו הקליפות וישארו בסוד נקודה קטנה, כאשר עוללת לי. שנתמעטה על כל פשעי, הן במה שקטרגה, וגם פשעי בניה פשעיה אקרון, וזהו על כל פשעי. כי רבות אנחותי, שהם רבוי הגבורות שמתרבים בכל יום, וגם לבי דוי, בין שנפרש אותו על ז"א, שגם עליו נאמ' כאשר משחת מאיש מראהו. ואם נפרש אותו על המל' עצמה, שגם היא נק' לב, להיות מקומה כנגד הת"ת של ז"א, לבה דוה עליה, וכמש"ה על זה היה דוה לבנו. שמהוד נהפך דוה, גם עתה מיו"ד נהפך דו"י, ולפיכך אני מתפללת, תבא כל רעתם כנז'. והנה כנגד מה שאמרה כי רבות אנחותי, וגם על אשר עוללת, אמרה סמכוני באשישות. וזה ע"ד מ"ש בזוה' פ' שמיני ע' ס"ט וז"ל, פתח ר"י ואמר סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו'. האי קרא אתמר ושפיר, אבל כ"י קאמר דא בגלותא, סמכוני באשישות. מאי סמכוני באשישות, מהו סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לסמכא ליה, הה"ד סומך ה' לכל הנופלים וגו'. ובג"כ כ"י דנפלא, דכתי' נפלה ולא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרת סמכוני, למאן לישראל, לבנהא דאינון בגלותא עמה, ובמה באשישות, אילין אינון אבהן דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אע"ג דברכן לא משתכחי בעלמא, סמיך וסעיד לה לכ"י בגלותא. רפדוני בתפוחי'. כלא חד כמא דאמרן, אבל רזא דא אשישה עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא ומכוין רעותא, וע"ד אשישות ותפוחים, אשישות לרוואה מחמרא, תפוחי' לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא, וכל דא למה, כי חולת אהבה אני. ומאן דמיחד שמא קדישא בעי ליחדא דינא ברחמי ולאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא ולאתתקנא כלא כדקא יאות, ודא סמיך לה לכ"י בגלותא עכ"ל. לפי פשוטו נוכל לומ' כי להיות לבה דוה עליה, כי רבות אנחותיה על כל נפילה ונפילה, כי הנה היא נופלת בכל יום בעו"ה, לכן אמרה סמכוני וכו'. והנה חולי האהבה הנה הוא כאש בוערת, ועליה אמר הכתוב מים רבים וכו' רשפיה רשפי אש. והנה הוא ג"כ מחליש האדם, ולכן כנגד החלשה שזה גורמת הנפילה, אמרה סמכוני באשישות, ומפני שהנה היא מפחדת פן יזיק לה היין להוסיף חום על חום, וע"ז אמרה רפדוני בתפוחים, אבל לדקדק ולפרש דברי הזוה', נוכל לומר האי קרא אתמר ואוקמוה ושפיר. פי' נתבאר במקום אחר, אבל כ"י קאמר דא בגלותא, סמכוני. כמו שיפרש מאי סמכוני באשישות. הוקשה לו שאם הכוונה כי לסבת החולי, כמו שאו' לבסוף, כי חולת אהבה אני, צריך סעד לתומכו, לא יאמר ע"ז סמכוני רק סעדוני, כמש"ה ה' יסעדנו על ערש דוי. והוא לשון סעודה. גם מה לו להזכיר הכלי שיש בו היין, היל"ל סמכוני ביין, ואם הוא כפי הנמשל שהוא רמז לאבהן, ואליהם קורא ואומרת שיסמכוה, היל"ל סמכוני אשישות, וזהו מאי סמכוני באשישות, שאין לו הבנה כמ"ש. וגם מהו סמכוני. שנר' שהיא מהלכת בגפים וסומכים אותה באשישות דאין לו הבנה, וזהו מהו סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לסמכא ליה, הה"ד סומך ה' לכל הנופלים. הכוונה כי הבינה, הנה היא סומכת לכל הנופלים, וזה ע"י שם אכדט"ם שנק' אלקים חיים, והוא בחג"ת קטנות ב' דתבונה, וכמ"ש בס' הכוונות בברכת אתה גבור. ובג"כ כ"י דנפלה, דכתי' נפלה ולא תוסיף קום. בעיא לאסמכא. והיא אומרת סמכוני למאן, פי' כיון שהיא בגלות בתוך הקליפות, למאן היא אומרת סמכוני, והשיב לישראל, לבנהא דאיהון בגלותא עמה. לדקדק הכפל באומרו לישראל לבנהא, הי' די שיאמר לישראל. אבל זה יתורץ עם מ"ש למעלה מ"ש האר"י ז"ל על הנצנים נראו בארץ. ואגב זה נפרש ג"כ שאר דברי המאמר, אומר שם בקצור כי ע"י תנוקות של בית רבן שהם הנצחים של אי', שרבן הוא אבא, ובית הוא אימ' כמ"ש למעלה, ועל ידיהם עולים חג"ת דז"א שהם אבהן למעלה במעי אי', ומשם עולים במחשבה שהוא אבא, ומורידים מוחין מלמעלה, וזה מפני כי זו"ן הם בסוד קטנות, והעוונות גורמים לעשות ח"ו כלייה, מתעוררים כנז' וממתיקים דיניה, וכבר כתבנו מקצתו בפ' תורי זהב ע"ש. ובזה נבא לפי' המאמר, והיא אומרת סמכוני למאן. כמ"ש לישראל לבנהא, שהם התנוקות שהם בנים כמ"ש, שע"י ירד השפע כמו שנז', דאינון בגלותא עמה, כמשז"ל כיון שגלו תנוקות של בית רבן גלתה שכינה עמהם. וזהו דאינון בגלותא עמה. ואליהם היא אומרת סמכוני, במה באשישות, אילין אינון אבהן. שהם חג"ת הנז', דאינון אתמליין בקדמיתא, שהם כמו כלים לקבל השפע, דמיון האשישות המוכנים לקבל היין והיין שמור בתוכם, וגם הנה הוא מתראה מבחוץ וניכר שהוא יין, ואינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, כי ע"י עלייתם שם מקבלים שפע מז' ספירות דעתיק יומין, אשר הגבורה שלו גנוזה בחכמה דא"א, ושם הנה הוא כחמר טב כמ"ש, וממנו נמשך לאבא ואימ', והוא יין המשומר וכו'. כמ"ש המקובלי' ז"ל, וע"י אלו האשישות שהם האבות (עם היין) שבתוכם, שהוא שפע הבינה, יעשו סעד וסמך אל המלכות, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא וכו'. אפשר שבא לתרץ שני דברי' הא' ונ"ל עיקר. שהרי כאשר אנו ממשיכים שפע חג"ת בנוק', אחרי שעלו במחשבה כמ"ש, אז נגדלים זו"ן, והיה ראוי שתכף ומיד תבא הגאולה, וא"כ הוא כיון שלא באה הגאולה, וכיון שכן הוא לריק יגענו ח"ו, לזה אמ' ח"ו אלא מאן דידע ליחדא שמא קדישא, אע"ג דברכן לא משתכחי בעלמא, סעיד וסמיך לה לכ"י בגלותא, וכמו שפי' דומה לזה מהר"ם קורדווירו בס' עבודת יוה"ך שלו, וא"כ יצדק יפה לומר סמכוני, דאל"כ היל"ל העלוני, ודקדוק דבריו ר"ל ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אע"ג דברכן שהם נ"ה, התנוקות הנז' שהם סוד הברכות והברכים לא משתכחי בעלמא שהיא מלכות, שאילו היו יורדים שם היתה עולה עמו ואינה יורדת, מ"מ סמיך וסעיד לה לכ"י בגלותא, וכמ"ש מהר"ם קורדווירו כנז', שאם היתה ראויה ליפול ח"ו כחוט השערה, לא תפול כ"א חצי ופחות מזה. נוסף על זה לפי דרך האר"י זלה"ה, כי ע"י יחודא דשמא קדישא, האדם מעלה מ"נ ובורר פירורים באופן שלא תצטרך השכינה לרדת ללקוט, ואין לך סמך גדול מזה. והפי' השני מפני שאמר לישראל לבנהא, שהוא ע"י תנוקות של בית רבן, פי' ואמר דלאו דווקא אלא ה"ה מאן דידע וכו'. וכבר אמרתי דראשון עיקר. רפדוני בתפוחים. כלא חד כמה דאמרן, פי' הכל א', כי התפוחי' הם בחג"ת כמ"ש. אבל רזא דא אשישה עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא ומכוין רעותא. פי' הוקשה לו כיון שהכל א' א"כ הוי כפל ענין במלות שונות, ולכן אמר אבל רזא דא וכו'. הכוונה כי כדי לעשות כנז' צריך להמשיך מצד הגבורה שהוא היין הנז', כי כל זווג הוא בגבורה, גם אין מתוק הדין אלא בשרשו, ובפרט כדי לבטל הקליפות כתיב יאבדו רשעים מפני אלקים. אבל יש לחוש פן ואולי יתגבר הדין ברדתו למטה. ולכן צריך להמשיך שפע מתרין תפוחין קדישין, שהם סוד הארת ש"ע נהורין כמ"ש, ועי"ז יתגלה הרצון העליון, נוצר חסד כמ"ש, ויתמתק הדין וכמ"ש, ואין צריך לכפול הדברי', וע"י המשכת השפע כנז', יקראו חג"ת תפוחי' והמלכות חקל תפוחין, ויתגלו בה תלת גוונים חוור וסומק ירוק, דמיון התפוח. וזה תפוח אפיק חמרא, שממתק הדין כמ"ש, ומכוין רעותא. שהוא הדעת הנק' רצון, מכוין אותו שיהיה דעתו שלמה כלול מחו"ג, וזה יפורש אפי' במלכות, וזה בעליית הדעת למעלה בא"א, כמו שאמרו על ואני תפלתי לך ה' וכו' עת רצון. שהיא המל' הנק' עז, מחוברת עם הרצון. וע"ד אשישות ותפוחים, הוקשה לו שהיה די מתפוחי' שהם כלולים מחד"ר. אבל כיון שהיא בגלות כמ"ש, מקום הקליפות שצריך לחתכם ולשברם, וגם יש סכנה פן יתגברו הדינים, לכן צריך אשישות ותפוחי', אשישות לרוואה מחמרא, שיהא שבע עד שיפעל הדין כמ"ש, תפוחים הם האבות כלולים כנז', לכוונא דעותא דלא יזיק חמרא כמ"ש, וכל דא למה, כי חולת אהבה אני. ולכן צריך להמשיך שפע גם מהתפוחים בכל מ"ש, וזהו וכל דא למה. ותירץ ואמר כי חולת אהבה אני. כי הי"ג מדות שעולי' כמנין אהב"ה, שמקיפין את המל', ומצילים אותה מן החצוני', כמ"ש בזוה' פ' בראשית. אני חולה מהם, וזהו כי חולת אהבה אני. כי הי"ג מדות שעולים כמנין אהב"ה, שמקיפין את המלכות ומצילים אותה מן החצונים, כמ"ש בזוהר פ' בראשית, אני חולה מהם. וזהו כי חולת אהבה אני. ולכן צריך להמשיך שפע כנז' כדי למתק דיניה. ומאן דמיחד שמא קדישא בעי ליחדא דינא ברחמי. לעורר בתחלה דינא וליחד אותו ברחמים. ובזה הרחמים גוברים, וזהו ולאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא ולאתתקנא כלא כדקא יאות. שיהיו כלולים דין ברחמים, וגם לאתבסמא, שהדין בעצמו יהיה מבוסם ונמתק. ואם נפרש לאתבסמא לשון חוזק, פי' ע"י מדה"ר תתחזק המלכות לאזור חיל נגד החצונים, וגם לאתתקנא כלא כדקא יאות, השכינה וישראל ומדה"ד אשר תתקשט ותתבסם בעולם, ודא סמיך לה לכ"י בגלותא. פי' זה הצדיק המיחד כנז'. הנה הוא סומך לה לכ"י בגלותא, ואליו וכיוצא בו השכינה אומרת סמכוני וכו'. ועי"ז יתקיים מ"ש במדרש, כי חולת אהבה אני. אעפ"י שאני חולה, אהובה אני לו עכ"ל. יפורש כאשר יסמכוני באשישות וכו'. כמ"ש אז אעפ"י שאני חולה כמ"ש, עדיין אהובה אני לו, שמשפיע הארת י"ג תקונים כמ"ש. גם בזה יובן מ"ש בילקוט ז"ל, סמכוני באשישות. זה ק"ש ותפלה שהם סמך לישראל, שבזכותם הם נצולים מדינה של גהינם, רפדוני בתפוחים אלו הצדיקים שבכל דור ודור, שכן א' מזכה את דורו עמו עכ"ל. הכוונה כי ע"י ק"ש ותפלה שהם סמך לישראל, כי ע"י ק"ש מעלים מ"נ ומעלים זו"ן לאו"א, ומורידין מוחין להם כידוע, וע"י תפלה נגמר הזווג ובנין המלכות וכל הדברים, ויש בזה סמך לישראל שיש בהם מוחין לשעה, בסוד שלש שעות כידוע. וע"י ק"ש ג"כ נצולים מדינה של גהינם, כמ"ש כל הנותן ריווח בין הדבקי' מצננין לו גהינם. והוא ג"כ בסוד מתוק הדינין כמ"ש, שהוא להפריד בין צירופי אלקים, ובזה ניצולים מדינה של גהינם. רפדוני בתפוחים אלו הצדיקים שבכל דור ודור, שכן א' מזכה את דורו עמו, שהם יודעים ליחדא שמא קדישא, ואעפ"י שאין כל ישראל ראויים לכך, מ"מ כאשר תעלה התפלה כלולה מהצדיקים שמכוונים כנז', עם אותם שאינם יודעים לכוין, יחדיו מצטרפים ועולים ונעשית עטרה בראש חי העולמים, וכבר הבטיחנו ה' כי קרוב לזמן הגאולה יעמוד א' להדריך את ישראל ויחזירם למוטב וישובו בתשובה שלמה לפניו, ועי"ז יתבטלו הקליפות ויתרחב הקדושה ותתפשט, ונעלה לציון נושעים בבי"א.
חתימה.