רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וגו' (ירמיה ט, יא). תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אִם רָאִיתָ עֲיָרוֹת נִתְלָשׁוֹת מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּבִשְׂכַר מִשְׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (שם). רַבִּי הֲוָה מְשַׁלַּח לְרַבִּי אַסֵּי וּלְרַבִּי אַמֵּי דְּיִפְּקוּן וִיתַקְנוּן קִרְיָיתָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וַהֲווֹן עָלִין לְקִרְיָיתָא וְאָמְרִין לוֹן, אַיְיתוּ לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא, וַהֲווֹן מַיְיתֵי לְהוֹן רֵישׁ מַטַּרְתָּא וְסַנְטִירָא, וַהֲווֹן אָמְרִין לוֹן אִלֵּין נְטוּרֵי קַרְתָּא, אִלֵּין חֲרוֹבֵי קַרְתָּא, אָמְרוּ לְהוֹן וּמַאן אִנּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא, אֵלּוּ סוֹפְרִים וּמִשְׁנִים שֶׁהֵם הוֹגִים וּמְשַׁנִים וּמְשַׁמְּרִים אֶת הַתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו' (תהלים קכז, א). רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק אמר: מָצִינוּ שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלֹא וִתֵּר עַל מָאֳסָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִייָּא בַּר אַבָּא אָמְרֵי: כְּתִיב וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ (ירמיה טז, יא). הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִי' בָּהּ, הַשָּׁמוּר שֶׁבָּהּ (כך היא הגרסא הנכונה באות אמת) הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב.

הרי זו הקדמה ג"כ על איכה ישבה בדד, וכוונתו לומר ישבה בדד תורה שבכתב מתורה שבע"פ, וכמ"ש הרבה פעמים המדרש הזה עד"ז בפסוקי', וזהו שלא החזיקו בשכר סופרים המלמדים תורה שבכתב, ובשכר משנים המלמדים תורה שבע"פ, אמנם לדקדק אומרו נתלשין ממקומן שהיל"ל נחרבות, ואם הכוונה לומר שהם נחרבות לגמרי עד כי אין רישומן ניכר היל"ל נתלשות ולא יותר, אך אומרו ממקומן נראה שנתלשות ממקומן ומתישבות במקום אחר, ולכן נ"ל לומר כי הכוונה כמ"ש הכתוב תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות (איכה ד, א). כי אעפ"י שנחרב הבית וא"י בעו"ה, מ"מ הקדושה נחלקה ונתפשטה ונעשה לה שביל בפני עצמה להאיר לישראל בכל מקום שהם, וזהו ג"כ מש"ה ואהי להם למקדש מעט וכו' (יחזקאל יא, טז). וזהו אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בא"י, והולכת הארתם להאיר בחוץ לארץ, הוא מפני שלא החזיקו בשכר סופרי' ובשכר משנים. וזה להיות כי ע"י הבל תינוקות של בית רבן נתקן קלקול האויר, והאותיות שנתקלקלו ע"י העונות, וכאשר אין מי שיתקן אז קלקול האויר במקומו עומד, אדרבה בכל יום ברכתו מרובה מחבירו ונתוסף הקלקול בעו"ה, ובזה נתקלקלו הדברים להיות כי אין מי שיתקן, ועי"ז נתערב קדש בחול, וצריך לטרוח ולהחזיר הדברי' לקדמותן, וכולי האי ואולי, ועדיכם בירה (יומא ט:). שעדיין לא חזרה בעו"ה עד ישקיף וירא בבי"א. ולפי מה שפי' לקמן על פסוק תשתפכנה אבני קדש (איכה ד, א). עם מ"ש שמיום שנחרב הבית ונשרפה התורה, נמסרו סודות התורה ביד החיצונים ע"כ. ופי' כי אין הכוונה ששלטו החצונים בסודות התורה ח"ו, רק ע"ד מ"ש במתני' (מס' טהרות ז, א): המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. והנה על דרך זה רוחניות העיירות נתלשות ממקומן ונעלמות ונתכסות, וזר שולט ומכסה עליהם, והטעם הוא מפני שלא החזיקו בשכר סופרים וכו'. והוא כמ"ש בזוהר פ' וישלח (ח"א קע"א ע"א): דמאן דלעי באורייתא ולית ליה על מאן דסמיך, ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכיסתיה לאתתקפא, על דא אורייתא משתכחא בכל דרא, ואתחלש תוקפא דאורייתא בכל יומא, בגין דלית לון לאינון דלעאן בה על מה דסמכי וכו' עכ"ל. הנה שע"י שאין מי שיחזיק ביד לומדי התורה נחלש כח התורה, ואין לך חלישות התורה יותר מהעלם סודותיה, כי בזה אין מי שיכיר גבורתה וגדולתה, וכל זה גורם כל זמן שלא החזיקו בשכר סופרים וכו'. כי אם אין גדיים אין תיישים וכו' (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, נא.). ואם נדקדק אומרו "אם ראית". שהיל"ל אם נתלשות עיירות וכו'. ונדקדק ג"כ יותר מלת נתלשות, אפשר שבא לרמוז הקדמה מעולה גדולת הערך, שאמרו בס' הזוהר פ' פקודי ז"ל (ח"ב ר"מ ע"ב): ת"ח כל אינון אבנין יסודי ציון וירושלים, ח"ו דשליטו עלייהו שאר עמין, ולא אוקידו לון ולא אתוקדו אלא כלהו אתגניזו וכו', עד וכדין יחמי כל אינון אבנין וכל יסודי ירושלים מתקנן על אתרייהו עכ"ל. נראה מכאן שלא שלטו זרים על מקדשי ה' רק למראית העין, אמנם לפי האמת אתגניזו ונעלמו מן העין, וז"ש אם ראית וכו'. כי לפי האמת עדיין במקומן הן עומדות, אך למראית העין נראין עיירות נתלשות וכו'. ומ"מ כל זה אינו אלא על שלא החזיקו וכו'. והביא ראיה מפ' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יא). אפשר דדייק מלת 'את' שבא לרבות דבר הטפל לתורה. א"נ מלת 'עזבם' מלשון עזוב תעזוב (שמות כג, ה). ויהיה כוונת הכתוב על מה אבדה הארץ, ופירש ואמר ע"ד שהוא סיוע לתורה, היינו שלא סייעוה ע"י הברכה שהוא סיוע לכל דבר אפילו גשמי וכל שכן רוחני: רַבִּי הֲוָה מְשַׁלַּח וכו'. נראה שכוונתו להביא ראייה על מ"ש בשכר סופרים ומשנים וכו'. ולא אמר על שלא החזיקו ביד לומדי התורה או ביד עוסקי התורה, ונתן טעם ואמר מפני כי אלו הם נטורי קרתא, ונתן טעם שהם הוגים ומשנים ומשמרים את התורה ביום ובלילה, כמ"ש כי על ידי הבל שאין בו חטא נתקן קלקול האותיות שנתלשו, וז"ש ומשמרים את התורה. פי' שומרים אותה מפני החצונים, לבל ישלטו בה זרים וסברות זרות, וגם לעשות תיקון לקלקול שנתקלקל ונחלש כנז', וכן הוא אומר אם ה' לא יבנה בית וכו'. (תהלים קכז, א). להורות דבר והפכו וזה פשוט:

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק אָמְרֵי: מָצִינוּ שֶׁוִּתֵּר הַב"ה וכו', וְלֹא וִיתֵּר עַל מְאִיסָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר וכו'. אפשר שבא לתת טעם למה גדלה אשמת שלא החזיקו בשכר וכו', עד כי בשביל זה אבדה הארץ, הוא מפני כי עי"ז העוסקים בתורה הם נבזים ושפלים בעיני כל רואם, וכמ"ש ז"ל (סוטה מט:): ויראי חטא ימאסו. ועי"ז באה המאיסה לתורה עצמה, ואפשר שלזה כיון המקונן באומרו: איכה ישבה בדד. פי' התורה. ואין מי שישגיח עליה רק מונחת בקרן זוית, ואם נפרש בדד על דרך שפי' מהר"א גאלנטי, מלשון בִּגְדֵי בְּדָדִין. שבגדיהם מאוסין, אין לך קינה גדולה מזו, שהתורה מאוסה ובזויה כאילו היא לבושה בלבוש נכרי, והכל מתרחקים ממנה ומבזים גם כן את לומדיה וכו' מבלי מי שיכיר את מעלתה:

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִייָּא בַּר אַבָּא אָמְרֵי: כְּתִיב וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ (ירמיה טז, יא). הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִי' בָּהּ, הַשָּׁמוּ"ר שֶׁבָּהּ (כך היא הגרסא הנכונה באות אמת) הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב ע"כ. אפשר שבא לתרץ קושיא א' שיש להקשות לכל הפירושים שפירשנו, שנראה שהמקונן קונן על כנסת ישראל ועל התורה, ולא הזכיר כבוד ה' העולה על הכל, והיל"ל איכה עזבו את ה'. ולזה תירץ כי על מאיסה של תורה, להניח אותה בקרן זוית ולא לעסוק בה, ראוי לקונן עליו יותר מכבוד ה', כמ"ש הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. והטעם כי הנה זה כמו החולה בעוד שהוא עוסק בצרכי רפואתו אפשר שיעלה ארוכה למכתו, אמנם כאשר הוא מתיאש מרפואתו, הנה אז יגבר החולי עד אין מרפא, וכן התורה הנה הוא מרפא לחולי הנפש, עד כי אפילו הגיע ח"ו לכלל היותו עוזב את ה' ח"ו, הנה ע"י התורה ישוב אל ה' וירפאהו, ולזה הגדיל הקינה על מאיסה של תורה, איכה ישבה בדד. שבזה נכלל ג"כ מש"ה עזבו את ה'. ובאמרו הַשָּׁמוּר שבה היה מחזירן למוטב. בא ללמד לפי דרכו, כי הסוד שבה ורוחניות קדושתה הַשָּׁמוּר ואינו נראה, זהו שהיה מחזיר אותם למוטב, והוא העיקר והוא מסכים למ"ש. ואפשר עוד לומר כי להיות שיש אל כל א' מישראל חלק בתורה, והוא שמור ומונח, אם יתעסק בה כראוי יזכה לאותו חלק הראוי, וכאשר יזכה לחלק הזה בודאי יבחין בין עובד אלקים וכו' (מלאכי ג, יח). ובזה ושב ורפא לו. וזהו הַשָּׁמוּר שבה היה מחזירן למוטב. וכלפי שאמרו ז"ל (שבת פח:): למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא. ואמרו ג"כ (סנהדרין קו:): לא מתו דואג ואחיתופל עד שנשכח מהם כל התורה. לזה אמר שבשביל זה לא ימנע עצמו מד"ת, רק רַב הוּנָא אָמַר לְמוֹד תּוֹרָה אַעַפִּ"י שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, מִּתּוֹךְ שֶׁלֹא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָהּ. וידוייק אומרו מלת 'מִּתּוֹךְ' שע"י תוכייות התורה עי"ז בא לשמה: אָמַר ריב"ל בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה (מס' אבות ו, ב). אפשר שהביא דברי ריב"ל כדי לדייק מלת 'ישבה' שהיל"ל איכה היא בדד וכו'. ולזה אמר שהיא להתאונן עליה, כי בזה גורם היזק גדול נראה לעינים, וכמ"ש אח"כ במשנה: שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּדִיר נִקְרָא נָזוּף וכו'. ולפי דרכו למדנו כפי מה שפי' מהר"ש אוזידא (מדרש שמואל), כי אל התורה מצד עצמה אינו מגיע שום עלבון, כי תורה תמימה היא. אמנם מה שראוי להתאונן הוא אוי להם "לַבְּרִיּוֹת" מעלבונה של תורה. והנה סוף המשנה אומרת: שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וכאן הוסיף לומר, תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אֵימָתַי הַמַּלְכוּת גּוֹזֵר גְּזֵרָה וּגְזֵרָתָהּ מַצְלַחַת, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ. פי' מלבד שאינו בן חורין, רק נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. הנה מלבד זה גוזרים גזרות קשות ורעות ח"ו ועומדים עלינו לכלותינו, אלא שבזכות התורה מציל אותנו מידם, וכשמשליכין ד"ת לארץ אז ח"ו עשתה והצליחה, והנה בפירוש הפסוקי' דקדקנו מהו השלכת ד"ת לארץ, ומלבד מ"ש נוכל לומר שהוא רמז למשתמש בתגא, בקבלה מעשית בשמות הקדש וכיוצא, שבזה גדול עונו מנשוא, וכבר האריך בזה הרב בעל עמק המלך, באמור שגרמו להגביה המחצלת אשר היא פרוסה על גבי נוקבא רבא, ובזה יצאו החיצונים ונתערב קדש בחול וגרם הגלות, מה שהאריכו בזה שאר המקובלים ז"ל, וזהו אימתי המלכות גוזרת גזרה וגזרתה מצלחת, בשעה שישראל משליכין ד"ת לארץ, שהן משליכין ד"ת בדברים חמריים ומערבין קדש בחול ח"ו, אז גזרת האומות מצלחת ח"ו להיותם יונקי' מהקדושה, ונסתם הפתוח ונפתח הסתום, ובזה אי אפשר להתקיי' אפי' שעה א'. והביא ראיה מפ' וצבא תנתן על התמיד בפשע (דניאל ח, יב). אין צבא אלא המלכות, שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעיה כד, כא). רמז למ"ש כי עי"ז בא תגבורת הקליפות, עד כי שלטו השרים החצונים על ישראל ח"ו, וזהו וצבא תנתן על התמיד אלו ישראל, שנאמר והגית בו יומם ולילה. אעפ"י שעוסקי' בתורה יומם ולילה, מ"מ עון זה גורם להשליט האומות על שונאיהם של ישראל, והביא ראיה מסוף הפ' בפשע. בפשעה של תורה, ואין לך פשע בתורה יותר מזה, כל זמן שישראל משליכין ד"ת לארץ, אדום גוזרת ומצלחת, כמ"ש ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). הנה בס' הפליאה איתא התם, כי ירמיהו הנביא ובן סירא היו עוסקים בס' יצירה ובראו גברא, ונמצא כתוב על מצחו אמ"ת, והיה סכין ביד הנברא והיה מוחק א' של אמת, א"ל ירמיהו מאי האי, א"ל אמשול לך משל למה"ד וכו' (לבנאי א' שהיה בונה כמה בתים, כמה מדינות כמה מגרשים, ולא היה אדם מרגיש באומנותו ולא במלאכתו כלל, עד שפיתוהו שני בני אדם ולימדם סוד אומנותו עד שידעו כל מעשיו ע"ד אמת, וכשידעו אומנותו וסודתו ותכונתו, התחילו לקנטרו בדברים עד שנפרשו מחבורתו ונעשו בנאים כמוהו, מה שהיה עושה הוא בדינר היו עושים בפשיטים, וכשהרגישו בני אדם הניחו כבודו של אותו אומן, ובאים אליהם ומכבדין אותם ומתעסקין עמהם בענין הבנין שהיו צריכים וכו'). עד כן הב"ה ברא אתכם בצלם ודמות וצורה, ועתה רוצים לברוא אדם כמוהו, יאמרו בני אדם אלקים בעליוני' אלקי' בתחתונים, הוא הוא ואין הפרש ביניהם, א"ל ירמיהו א"כ מאי תקנתיה וכו', אז אמר ירמיהו ע"ה אין ראוי לאדם ללמוד אלו הדברים אלא לידע כחו של בורא עולם אבל לא לעשות, דכתיב לא תלמד לעשות (דברים יח, ט). אבל אתה למד להבין ולהורות (ספרי פ' שופטים) עכ"ל. וז"ש ותשלך אמת ארצה. הכוונה על מלת אמת בעצמה, המכונה אליו ית' השליכה לארץ, ופירש ואמר ואין אמת אלא תורה, כי בתורה ברא הקב"ה את העולם, וכאשר השליכוה לארץ עפ"י הדרכים הנזכרים, אז ועשתה והצליחה ח"ו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִי זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב וגו' (הושע ח, ג). וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִי לָכֶם וגו' (משלי ד, ב). ע"כ: בס' עמק המלך הנזכר אמרו כי בבית ראשון אעפ"י שהיו משתמשי' בע"ז וכישוף וכיוצא, היה הטוב מונח במקומו, אמנם בבית שני נשתמשו בשם המפורש עכ"ל. פירוש עי"ז נגעו בטוב מצד הקדושה, וכ"ז גרם המינות בעו"ה, וזהו זנח ישראל טוב וכו' כנזכר. ולפיכך אויב ירדפו. שיצאו הקליפות וגברו וכו'. והביא ראיה מהכתוב שאמר כי לקח טוב נתתי לכם. פירוש לכם ולא לגוים ולא לכלבים ולא אל שום א' מהקליפות, ואם ח"ו תוציאו הטוב לחוץ ע"ז נאמר: אולת אדם תסלף דרכו (משלי יט, ג):

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִי, אָמְרוּ לָהֶם יְכוֹלִים אָנוּ לְהִזְדַּווֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמְרוּ לָהֶם לְכוּ חִזְרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶם, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִים בְּקוֹלָם אֵין אָדָם יָכוֹל לְהִזְדַּווֵּג לָהֶם, שֶׁכֵּן הִבְטִיחָם אֲבִיהֶם וְאָמַר לָהֶם: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב). וְכָל זְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְכָל זְמַן שֶׁאֵין קוֹלוֹ מְצַפְצֵף בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו עכ"ל. הביא ראיה לכל מה שפירשנו הן לפי פשוטו, גם לפי מ"ש בשם ס' הזוהר דתבר סמכין דילה, וכן ג"כ מ"ש שנחלש כח התורה בהעלם סודותיה, וכ"ש כאשר נתערב קדש בחול, ועתה אמר כי כל זה נתקן ע"י תינוקות של בית רבן שהם משמרים את התורה כמ"ש, ומתקנים האויר שנתקלקל, גם על מה שפי' בפ' על ענין השלכת ד"ת לארץ, שהוא לפרש אותה כפשוטה בלבד. א"נ להרחיק תורה שבכתב מתורה שבע"פ, כ"ז יתוקן בב"כ ובב"מ ע"י רבנן ותלמידהון דעסקין באורייתא קדישתא, להוציא הדברים באמיתה של תורה ולגלות סודותיה, ללמוד וללמד ולהבין ולהורות ולשמר מה שראוי לעשות, ועי"ז הקול קול יעקב ואין הידים ידי עשו, וההפך בהפך ח"ו רחמנא ליצלן. והביא ראיה מפ' לכן כאכול ק"ש לשון אש וגו' (ישעיה ה, כד). אפשר שהוקשה לו כי הפ' אין לו גזרה, והמשל אינו דומה לנמשל, ולזה הקשה כי כפשוטו הוא דבר שא"א, וכי יש קש אוכל אש, וכן ג"כ הוקשה לו אומרו לשון אש, ולזה פי' כמו שפי' (ב"ר עה, ב) על פסוק מעין נרפש ומקור משחת וכו' (משלי כה, כו). כשם שא"א למעין להרפש ולמקור להשחת, כך א"א לצדיק להמיט עצמו לפני רשע, וכמעין נרפש ומקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע עכ"ל. ונ"ל דהכי פי' לפי פשוטו, שבסתם אי אפשר לצדיק להמיט עצמו וכו', יען הנה הוא כמעין הנובע בתורה וכמקור הטוב שלא יכזב, אמנם אם הוא מעצמו ממיט עצמו לפני רשע, אז שחת דבריו הנעימים, וכ"ש אם יבש מעיינו מד"ת, או משחית מקורו הטוב, כי אז הנה הוא מוכר עצמו ומפילו לגייסות, וכן על זה הדרך נפרש המדרש הנזכר, וז"ש וכי יש קש וכו'. והשיב אלא קש זה ביתו של עשו. והכוונה כי א"א לאומות להתגבר על ישראל ח"ו אלא מפני כי מאסו בתורת ה', ועי"ז תמה זכות אבות והשבטים, וזהו שרשם וכו' כי מאסו וכו'. עד וכיון שהשליכו ד"ת לארץ ככל הפי' שאמר, התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. תורה שבכתב ותורה שבע"פ, בדד ג"כ מסודותיה ומהעוסקי' בה, וגם נתלבשה בלבוש נכרי, מלשון בגדי בדדין, והנה כנגד זה בא שיר השירים, שיר חד, שירים תרי (זח"ב קמ"ג ע"ב), תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וגם מזמר בכל יום ועוסק תמיד בתורה (סנהדרין צט.), וגם שיר מלשון שיראין, וכמ"ש בפי' הכתוב (שה"ש א, א). ובזה אשר לשלמה, תורה שלימה ומאושרת בכל מקום, וישראל ג"כ שלמים: