רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/א

מדרש פתיחתא דחכימי דאיכה רבתי - א'.עריכה

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים. אָמַר יְשַׁעְיָה (כך היא הגרסא הנכונה באות אמת) לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירִים וּזְמִירִים לִפְנֵי ע"ז "צַהֲלִי קוֹלֵךְ" בְּדִבְרֵי תוֹרָה, "צַהֲלִי קוֹלֵךְ" בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. "בַּת גַּלִּים": מַה גַּלִּים הַלָּלוּ מְסֻוּיָּימִין בַּיָּם כָּךְ אֲבוֹתֵיהֶם מְסֻוּיָּימִין בָּעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר "בַּת גַּלִּים": בַּת גּוֹלִים בְּרָתְהוֹן דְּגַלְוָואֵי, בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית יב, י). בִּתּוֹ שֶׁל יִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה (בראשית כו, א). בִּתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם (בראשית כח, ה). "הַקְשִׁיבִי" לְדִבְרֵי תוֹרָה, הַקְשִׁיבִי לְדִבְרֵי נְבוּאָה, הַקְשִׁיבִי לִצְדָקוֹת, וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. "לַיְשָׁה": וְאִם לָאו לַיְשָׁה, הָא אַרְיָא סָלִיק עֲלָךְ, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע דִּכְתִיב בֵּיהּ: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ (ירמיה ד, ז). "עֲנִיָּה" מִן הַצְּדָקוֹת. עֲנִיָּה מִדִּבְרֵי נְבוּאָה. עֲנִיָּה מִמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאִם לָאו "עֲנָתוֹת": הָא עַנְתוֹתָא אָתֵי וּמִתְנַבֵּא עֲלַךְ, דִּכְתִיב: דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ [מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת] וגו' (ירמיה א, א). כֵּיוָן שֶׁבָּא הַפֻּרְעָנוּת קוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה:

תחלה צריך להבין מהו שהוקשה לו בפ' "איכה ישבה בדד" שעל זה הביא פ' "צהלי קולך". ונראה שהוקשה לו אומרו "ישבה בדד" ולא פירש ממה ישבה בדד, ולכן פתח ואמר "צהלי קולך". והוקשה לו שהיה לו לומר צהלי "בקול" או צהלי "בקולך", מלבד שהפסוק בכללו כמעט אין לו הבנה וקשר עם הקודמים, ואעפ"י שדרשוהו ז"ל (סנהדרין צד:) על מסעות סנחריב, עדיין קושיות אלו במקומן עומדות ולא נחה דעתו של ר' אבא בזה, ולכן פירש אותו בדרך אחרת, והתחיל ואמר "אָמַר יְשַׁעְיָה". פירוש עד כאן הן דברי ה' ית', אבל הפסוק הזה הן דברי ישעיה שאמר להם לישראל, והנה בזוהר פ' ויחי (ח"א רמ"ט ע"ב) דייקו על פסוק זה מלת 'קולך' ואמרו ז"ל: מהכא אוליפנא כל מאן דבעי לשבחא לקב"ה, בעיא ליה קלא דנעימותא דיערב לאחרנין דשמעין ליה, ואי לא לא יקום לארמא קלא וכו'. ובתחלה אמר האי קלא לכנסת ישראל אתמר, בגין דאיהי משבחת לקב"ה בקלא משבחא, ועל דא צהלי קולך עכ"ל. דייק מלת 'קולך' ופירש קולך דווקא, שהוא קול המשמח, על דרך מה שאמר הכתוב: השמיעיני את קולך כי קולך ערב (שה"ש ב, יד). וג"כ על דרך זה דקדק ר' אבא מלת 'קולך', ופירש אותו הקול המיוחד לישראל צהלי אותו, מלשון: להצהיל פנים משמן (תהלים קד, טו). שפירושו מלשון הארה (מצודת ציון), ופירש האירי קולך. ומדאצטריך למימר ולהזהיר האירי קולך כמ"ש, נראה שהוא מפני שאינם מאירים אותו, רק אדרבא הם מחשיכין אותו, ולכן אמר "עַד שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירִים וּזְמִירִים לִפְנֵי ע"ז". כי בזה הנה אתם מחשיכין הקול שניתן להם, כמ"ש הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). "צַהֲלִי קוֹלֵךְ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, צַהֲלִי קוֹלֵךְ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת". כי על ידי דברי תורה ותפלה הקול שמח מעצמו ומאיר גם כן, וכמ"ש ג"כ (ראשית חכמה, חופת אליהו רבה, שער ג): ג' קולות ערבים על האדם: קול תורה וכו'. אמנם נ"ל לדקדק אומרו עַד שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים וכו'. היל"ל עד שאתם משוררים לע"ז. ויתורץ זה באשר נקדים מה שאמרו ז"ל במסכת סנהדרין (קא.) פ' חלק ז"ל: תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבתי המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב"ה ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו גוים לע"ז וכו' עכ"ל. והטעם מפני שמוציא דברי תורה למקום האיסור ומקום הקליפות ומגביר כח הקליפה ח"ו, ולפיכך מביא רעה שהיא לילית נוקבא בישא הנק' רעה כידוע. ואם במגלה סודות התורה ואומר דבר שלא קבל מרבותיו, אמרו בזוהר שעל זה נאמר: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה (דברים כז, טו). ופי' בזוהר פ' בראשית (הקדמת הזהר, ה' ע"א): ת"ח ההוא דלאו אורחיה אורחי דאורייתא, וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ונפיק לגביה ההוא מלה איש תהפוכות לשון שקר מגו נוקבא דתהומא רבא, ודלג חמש מאה פרסה לקבלא ההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההוא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא, ואישתתפת בהדה דאקרי תוהו, וטס בההוא רקיעא ההוא איש תהפוכות שיתא אלפי פרסי בזמנא חדא, כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים ואתקיף בההוא רקיעא דשוא ואישתתפת בה, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבבון, בגין דכד קיימין בההוא רקיעא אית להו רשו ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא עכ"ל. ואם באומר דברי תורה אלא שאינו יודע ואומר מה שאינו, גורם כל הדברים הנזכרים בזהר כנזכר, כל שכן מי שמהפך דברי אלקים חיים לליצנות ח"ו, ומוריד דברי תורה למקום טומאה, שמביא קליפה זו הנק' רעה לעולם, וזהו ג"כ שאמר שהתורה חוגרת שק. פירוש לא די לה כי בעו"ה בחטאו של אדה"ר נתלבשה התורה בלבושי החומריות, אלא ח"ו עתה שתתלבש בלבושי ליצנות ח"ו, ולכן במקום מה שאמר הכתוב על העוסק בתורה לשמה, לבש ה' עוז התאזר (תהלים צג, א). עתה חוגרת שק שהוא לבוש הקליפה ח"ו, וארבע מאות איש עמו (בראשית לב, ז). ולכן הזהיר ר' אבא בר כהנא ואמר "עד שאתם אומרים שירים וזמירים דרך שחוק והתול לפני ע"ז", שהיא הרעה הזאת כמ"ש, ע"ז ממש, "צהלי קולך בדברי תורה" וכו'. כמו שמסיים בפ' חלק הנ"ל (סנהדרין קא.): אם בעלי מקרא יעסקו בתורה נביאים וכתובים וכו'. ואמר "צהלי קולך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", אמר תחלה בדברי תורה ואח"כ בב"כ ובב"מ, אפשר שבא לרמוז מ"ש ברעיא מהימנא פ' צו: כי בקום האדם חצות לילה, אם יודע בדברי תורה יאריך בד"ת כפי כחו, ואם לאו ישתדל בשירות ותשבחות וכמה וידויין וכיוצא. וזהו צהלי קולך בד"ת, ואם אינו יכול שאינו יודע בד"ת, צהלי קולך בב"כ ובב"מ, ואגב ארחיה למד גם כן, כי בבה"כ בעי לשבחא בקלא דנעימותא כמ"ש בזוהר כנזכר, ופירש הטעם ואמר "בת גלים", מה גלים הללו מסויימים כך אבותיהם מסויימי' בעולם. וכיון שכן צריך לעסוק בד"ת לשם שמים, אם בעלי מקרא הם במקרא, ואם בעלי משנה וכו'. כי בזה עולה קולם למעלה ובקע רקיעין, ועולה לפני ה' ולפני הצדיקי', וניכרת שם דא היא אורייתא דפלנייא, וגם בתפלות ובקשות ושירות ותשבחות נעשים עטרה בראש חי העולמים, וכמ"ש ז"ל. וכאשר יגביה קולו בקול נעים בד"ת בב"כ ובב"מ, יהיה מסויים כגלים הללו, וכמו האבות שהיו מסויימים בעולם, ואמר אח"כ ד"א בת גלים. בת גולים, ברתיהון דגלוואי, בתו של אברהם, אותו שכתוב בו: ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה. בתו של יצחק אותו שכתוב בו: וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה. בתו של יעקב אותו שכתוב בו: וילך פדנה ארם עכ"ל. בא להורות כי עיקר כוונת עסק התורה ותפלה ובפרט בזמן הגלות, הוא לקרב פזורנו מבין הגוים, ולהוציא ניצוצות המובלעות בתוך הקליפות, ולכן אמר בת גולים ברתיהון דגלוואי, שכן האבות היו גולים כדי ללקט הניצוצות שבין הקליפות, וכמו שמביא ראיה מכל הפסוקים שמביא מכל א' מהאבות, שדרשו אותם המקובלים ז"ל על גלותם ללקוט ניצוצות וזה פשוט. ובזוהר פ' בראשית הביאו פ' זה וז"ל דף ס"ג ע"א: פתח רבי יוסי ואמר צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות (ישעיה י, ל). האי קרא אוקמוהו חברייא, אבל האי קרא על כנסת ישראל אתמר, צהלי קולך בת גלים, ברתיה דאברהם אבינו הכי אוקמוהו. בת גלים, כדכתיב גן נעול (שה"ש ד, יב). גלים אינון נהורין דמתכנשי ואזלין ועאלין לגווה ומליין לה, כדכתיב שלחיך פרדס רמונים וכו' (שם יג). עכ"ל. והנה לפי הזוהר ודברי המדרש הנזכר, אפשר לפרש כל הענין על סדר הלילה, וזה כי הנה בלילה תרעין דילה סתומות וננעלין שערי גן עדן, וזה נאמר בין בבינה ובין במלכות, וזהו שאמרו בזוהר בת גלים, כד"א גן נעול. ובפי' אמרו בזוהר פ' ויחי ז"ל (ח"א רמ"ט ע"ב): תו בת גלים, עלמא דאתי אקרי גלים. והנה לפתוח השערים האלו צריך לעסוק בתורה, ובפרט אחר חצות לילה, ואז השכינה בהיותה מקבלת (זח"ב ל"ח ע"ב), עליה נאמר: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל (תהלים פג, ב). וזהו צהלי קולך בת גלים, שהיא השכינה בהיותה מקבלת גולות עיליות מן הבינה, וגולות תחתיות שהן של עצמה, ועתה אומר המדרש ומדבר עם כנסת ישראל למטה, שיתנו סיוע אל השכינה, על דרך מה שאמרו רז"ל, תנו עז לאלקים (תהלים סח, לה). וזה על ידי ד"ת ושירות ותשבחות. וז"ש צהלי קולך דמיון השכינה בד"ת, צהלי קולך בב"כ ובב"מ. וזה על פי הדרך שפי'. ועל ידי זה נקראת השכינה בת גלים כמ"ש. ופירש ואמר מה גלים הללו מסויימים בים. פי' כי ההשפעה שיורדת מן הבינה גולות עיליות, מסויימות בים שהיא המלכות, כך האבות מסויימים בעולם שהוא ז"א. ולפי פשוטו גם כן זכות האבות מתפשט וניכר בעה"ז פה למטה. אמנם לפרש משך הענין, אפשר לפרש שבא לרמוז מ"ש בענין דרוש התפילין, למה מניחים אותם קודם תפלה, ולמה תפלה של יד קודמת לשל ראש, ושם נתבאר כי התפילין נעשים מכח הרשימו של המוחין שנסתלקו, והרשימו דנוקבא עומדת בחזה דז"א ממש, וזה בבא הבקר היא עולה שם על ידי עסק התורה של אחר חצות, ואח"כ יוצא אותו הרשימו מן הז"א אליה, על ידי מצוה וברכה שאנו גורמים במעשינו בעה"ז, ולכן תפלה של יד קודמת לשל ראש, ואח"כ בראות הזעיר כי היא יש לה תפילין מחמת הרשימו שהיה קרוב אליה אז מתקנא בה, וז"ש אח"כ קשה כשאול קנאה, והוא ממשיך ושואב מלמעלה אותו הרשימו שלו ונכנס בו, ואז נעשה בו תפלה של ראש, וזה על ידי מעשינו בעה"ז וכו' עכ"ל. והנה התפילין הם בחי' חו"ב חו"ג מצד או"א, וכבר אמרו בזוהר (ח"א ס"ג ע"א): גלים אינון נהורין דמתכנשי ואזלי, ועאלין בגווה ומליין לה. ופי' הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה, שהם חו"ג הנכנסי' בתוך המלכות עכ"ל. ובזה יאמר כי על ידי עסק התורה אחר חצות כמ"ש, צהלי קולך בד"ת ובב"כ ובב"מ. על ידי זה נקראת בת גלים, מה גלים הללו שהם חו"ג היינו המוחין מסויימי' בים, כי בתחלה הנה הם מסויימי' וניכרים במלכות הנקראת ים, שעולה בזרוע שמאל של ז"א, ושם מקבלת סוד התפילין, כך האבות שהם התפילין הבאים אח"כ לז"א, מסויימים בעולם שהוא ז"א כנזכר, וכמ"ש קשה כשאול קנאה וכו' (שה"ש ח, ו):

דָּבָר אַחֵר "בַּת גַּלִּים": בַּת גּוֹלִים, בְּרָתְהוֹן דְּגַלְוָואֵי וכו'. מלבד מה שפי' אפשר לומר שבא לרמוז על תחלת הלילה גם כן, כי כמו שהאבות גלו כדי להוציא ניצוצות, כמש"ה ואברהם כבד מאד (בראשית יג, ב). וכן יצחק: וימצא בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו, יב). ויעקב ג"כ: ויגנוב יעקב את לב לבן (בראשית לא, כ). פי' תוכיותו ועיקרו של לבן, כן ראוי לו לאדם בתחלת הלילה [להיות] מוסר נפשו למיתה על ידי השינה, ועל ידי קריאת שמע שעל המטה, לא ישכב עד יאכל טרף (במדבר כג, כד), וכמ"ש ז"ל בכוונת ק"ש שעל המטה. ושם נאמר ג"כ כי כל זה הוא הכנה למה שיעשו אחר חצות על ידי עסק התורה, ואח"כ ק"ש ותפלה ביום, והזיווג העיקרי בשים שלום. וגם ביום אח"כ בתפלה. וכל הדברים שיעשו יתקנו העולמות ויעלו מ"ן מעולם לעולם עד א"ס, וכמ"ש בס' הכוונות בענין הקרבנות, בפרט בפסוק אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א, ט). וזהו שאמר במדרש אח"כ: הקשיבי למצותי. שהם מצות הקרבנות, ובפרט בזמן שבית המקדש קיים דעליה קאי קרא, ומזהיר נביא לישראל הקשיבי למצותי. וגם לאחר החרבן אמר הקשיבי לד"ת. וזה על דרך מה שאמרו ז"ל (מנחות קי.): כל העוסק בתורת עולה וכו' כאילו הקריב וכו'. וזהו הקשיבי למצותי הקשיבי לד"ת. ובזה אפשר שיבא מדוייק אומרם ז"ל: הקשיבי למצותי וכו'. כי לפי הסדר כך היל"ל, תחלה הקשיבי לד"ת ואח"כ הקשיבי למצותי, כי אם לא למד מאין יעשה, אבל עם מה שאמרנו יתורץ כי הקשיבי למצותי איירי בזמן שב"ה קיים על ענין העבודה ממש, והקשיבי לד"ת אחר החרבן כמ"ש:

ואפשר ג"כ לפרש הכל על סדר התפלה, וידוייק ג"כ אומרו בתחלה הקשיבי למצותי וכו'. ויפורש על מצות ציצית ותפילין שצריך להקדים קודם התפלה, והם מצותיו יתברך דוקא מיוחסות אליו ית', שהם עדותו, וחקים בינו ובין ישראל, וגם הוא רמז לשם הוי"ה כידוע, ויש בהם ג"כ זכירת כל המצות, והנה בתחלה צריך האדם לתקן כל העולמות על ידי מעשה המצות ואח"כ ע"י הדבור, וזהו הקשיבי למצותי ואח"כ הקשיבי לד"ת, שהוא רמז לסדר התפלה כמ"ש, שיש בה תחלה סדר הקרבנות כמ"ש והן ד"ת, וכן אח"כ שירת הים אשר בזה שוי איניש גרמיה בהדי עבדים כנז' בזוהר פ' בלק (ח"ג קצ"ה ע"ב), נכלל בזה ק"ש ג"כ, שהם ד"ת ממש ג"כ, אשר בזה אמרו שוי איניש גרמיה בהדי גו אינון דמסרי גרמייהו על קדושת ה':

ובזה הנה הם דומים לאבות העולם כמ"ש, שמסרו נפשם על קדושת ה' כדי לקדש שמו ית' ולהעלות מ"ן ולהוציא יקר מזולל, להוציא הקדושה מתוך הקליפה, ואמר אח"כ "הקשיבי לדברי נבואה". אפשר שבא לרמוז אל הקדושה שאנו אומרים שהם דברי נבואה, ואפשר ג"כ לומר שהמדרש הזה קרא ג"כ אל הכתובים, היינו פסוקי (ד"ה) [ד"ת] ותהלים בכלל דברי נבואה, עוד אומר במדרש: "הקשיבי לצדקות ומעשים טובים". אפשר לומר כי הכוונה על מ"ש ז"ל שצריך לכוין בפ' פותח את ידך. וכן בנתינת הצדקה בעצם בפ' ובידך כח וגבורה וכו' (דה"א כט, יב). וזה על דרך מ"ש ג"כ: שוי גרמיה בהדי עניים. ואפשר לפרש הקשיבי לצדקות. על מ"ש שצריך לכוין באומרו "ועוזר דלים" שהוא על השכינה והאדם עצמו שמשתתף עמה, וכן אפשר לומר שרמז גם כן למ"ש בענין צדק"ה שהוא ר"ת: צ' אמנים ד' קדושות ק' ברכות ה' חמשה חומשי תורה. ואמר "צדקות" אפשר שכיוון במ"ש שהם הרבה מיני צדקות, ואמר אח"כ "ומעשים טובים". ואעפ"י שכבר אמר למעלה "למצותי". אפשר לומר שבא לרמוז על דברים שאדם עושה מעצמו אעפ"י שלא נצטוה, כגון הידור מצוה, ומשמרת למשמרת וכיוצא. והנה בענין התפלה מצינו הרבה דברים הצריכים להידור התפלה, כגון תקון המקום וכיוצא, ועל הכל תקון הגוף על ידי מה שהוא קם מעומד ומכוין רגליו וכו'. וזה נכלל בכלל הצדקות, כמ"ש דשוי גרמיה בהדי עניים בזמנא דעאל ודפיק דשין דרומי מרומין, בסוד אדני שפתי תפתח אשר בהיכל ק"ק, קדש א', קדשים תרי. וזהו ורומי מרומים. וכנגד כל זה אמר הקשיבי לצדקות ומ"ט. והנה על פי הדרכים שפי' אפשר לומר כי ר' אבא בר כהנא בא לפרש כי הנביא היה מזהיר להם לישראל שעל ידי מעשיהם ייחדו השכינה ולא תשב בדד, כי הנה על ידי עסק התורה בזה יהיה עיקר הייחוד כידוע, גם על ידי קיום המצות ובפרט על ידי ציצית ותפילין כמו שפי', נעשה היחוד והורדת המוחין, וכן על ידי מצות הצדקה נאמר: והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). וגם על ידי התפלה, ובפרט בהיותה מצורפת אל כל התקונים המצטרכים כמ"ש, הנה אנחנו מעלים אז השכינה מעולם אל עולם, ומיחדים אותה למעלה ומרחיקי' הקליפות ממנה, והעולמות גם כן נעשים אליה כדמות כנפים, באופן שאינה יושבת בדד רק הנה היא מיוחדת למעלה במקום הראוי עם אורות עליונים המאירים עליה, ומלמטה גם כן בחברים מקשיבים. והדבר מובן כי בחסרון כל אלו ח"ו אז תשב בדד בעו"ה. וז"ש ואם לאו לישה, הא אריא סליק עלך, זה נבוכדנצר דכתיב ביה: עלה אריה מסבכו (ירמיה ד, ז). אפשר שכונתו לומר כי בחסרון דברים אלו ח"ו כמ"ש, אז עולה כח הקטרוג מהקליפה ויוצא מנוקבא דתהומא רבא, ועולה קטרוגו למעלה ח"ו, ובמקום מ"ש בזוהר פ' בלק (ח"ג קצ"ו ע"א): כי בשעת התפלה הולך לה הקליפה, וכמ"ש אשר הלך חשכים (ישעיה נ, י). דסיים בפרודא (ראה זח"ג קצ"ו ע"א). עתה נק' אריה, על דרך מ"ש הרמ"ע זצ"ל במאמר אם כל חי ח"ב פ' כ"ד וז"ל: ויתכן שיהיה ארי ואריה על דרך נער ונערה, ליל ולילה וכיוצא עכ"ל. וכאן ג"כ מביא ראיה ממ"ש עלה אריה מסובכו. ואפשר שלכן קראו הכתוב לישה בה"א יתירה לרמוז אל הנזכר, ואם ניתן לידרש נאמר ג"כ כי הנה אמרו בס' הכוונות (דרושי תפילת השחר, דרוש א'): בפ' פותח את ידך אנו ממתיקים הדמעות על ידי ב' שמות (אחוריים דהוי"ה דיודין העולה קפ"ד, ואהי"ה דיודין העולה קס"א עם הכולל) שהם בגימטריא רצו"ן עכ"ל. ועתה אומר כי בהסתלק הרצון הנזכר, ואין מי שימתיק הדמעות על ידי ד"ת וק"ש ותפלה ודברי נבואה כמ"ש, אז מתגבר ליש"ה שכך עולה בגימטריא, והוא כמנין מש"ה אשר הוא בהיכל הרצון, ואז נאמר (משלי ל, ל): ליש גבור בבהמה ח"ו, וכבר פי' האר"י זלה"ה בס' הגלגולים על הושיעני מפי אריה (תהלים כב, כב). מפני שהוא מלך שבחיות, וכל שכן משאר חיות שתחתיו. והנה המדרש הנזכר פסקיה לקרא בסכינא חריפא, ולפיכך פי' 'הקשיבי' לעצמו, מפני שקשה לו לפרש מלת לישה על ישראל, וגם לא יתכן לפרש שיאמר הקשיבי אל לישה שהוא נבוכדנצר כמ"ש, ולפיכך פי' הקשיבי לד"ת וכו'. ואם לאו הא אריא סליק וכו'. אמנם בזוהר (ח"א ס"ג ע"א) פירש הקשיבי לישה הכל לדבר א', ופירש אותו לישה נוקבא. ופירש אח"כ ואמר בשעתא דאינון נחלין מסתלקים ולא עאלין בגווה, כדין אקרי לישה דאבידן מבלי טרף, דכתיב ליש אבד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו (איוב ד, יא). ומה דאמר לישה היינו עניה ענתות, מסכנא דמסכנותא עכ"ל. ולפי מה שפי' הרמ"ז נר"ו בס' יודעי בינה על המאמר הזה של הזוהר ז"ל, הקשיבי לישה וגו'. נלע"ד שיובן בסוד הידוע לנו בשמ"ע ש"ם ע', דהיינו ששם ב"ן מתחבר עם רפ"ח להעלותם וכו', עד ואם ימצא טר"ף לבהמ"ה אז הוא ליש גבור, ואם לאו ליש אובד מבלי טרף, ואז תשש כחו כנקבה וכו' עכ"ל. ולפי הדרך שפי' דברי המדרש שהוא רמז לד"ת ותפלה וסדר הלילה, וכל הדברים עד סיום התפלה, שאם יזכו יעלה הכל על נכון, ואם לאו הא אריא סלקא וכו'. יעלו דברי ס' הזוהר ודברי המדרש כמעט לסגנון א', ומשמעות דורשים יהיה בינייהו, ונחזור לדברי המדרש, עניה מן הצדקות, עניה מדברי נבואה, עניה ממצות ומ"ט. באות אמת מתקן במקום מן הצדקות מן התורה. הנה לפי פשוטו היה אפשר לפרש שבא לתרץ למה אמר הקשיבי, שהיל"ל עשי או קיימי, והייתי מפרש כל הדרכים שפירשנו במלת הקשיבי, ולזה תירץ ואמר עניה מד"ת וכו'. ולהיות שהיא עניה ואינה יודעת כנזכר, לכן הנה היא צריכה להטות אזנה לדברי חז"ל, ולשמוע דברי חכמים ולהתאבק בעפר רגליהם ההולכים ומשמיעים תורת ה', ללמוד ולדעת תורת ה'. וזהו שאמר הקשיבי וכו'. וזה מפני שהיא עניה וכו'. אמנם לפי דרך זה עדיין [יקשה] שהיל"ל הקשיבי עניה ואח"כ לישה ענתות, ולכן נ"ל לפרש על דרך מה שנפרש בפ' גלתה יהודה מעוני (איכה א, ג). והכוונה שכיון שעלה אריה מסובכו ונתגברה הקליפה, מאותה שעה ואילך נתמעטו הלבבות ונתמעטה ההשגה, וכמו שנפרש (שה"ש א, ב) ג"כ על וחשכו הרואות בארובות (קהלת יב, ג). ובזה היתה עניה מד"ת, גם אפי' יתבודדו להשיג נבואה, מ"מ גם נביאיה לא מצאו חזון מה' אין חזון נפרץ, וזהו עניה מן הנבואה. ואם לא למד לא עשה, וזהו עניה ממצות ומ"ט. ועוד הרבה מצות התלויות בארץ, ובעו"ה אין יכולת בידינו לקיימם, וזהו עניה ממצות ומ"ט וכו'. וכל זה מפני כי עלה אריה מסבכו, והיו משעבדים לנבוכדנצר הרשע, עדיין לא גלו גלות שלימה והיה בית המקדש קיים, ואילו היו שבים בתשובה היה מתקיים בהם: ושכנתי אתכם במקום הזה (ירמיה ז, ז). אמנם כיון שלא שבו בתשובה אז נתקיים בהם, הא ענתותא אתי ומתנבא עליך דברי תוכחות. והנה עד עתה אינם אלא דברי תוכחות, אמנם אח"כ שלא שמעו לדברי נבואה ולא שבו בתשובה, אז בא עליהם הפורענות ונסתלקה השכינה מעל ישראל, ואז קונן עליהם איכה ישבה בדד השכינה מהצדיקי', וכן ג"כ ישבה בדד מבעלה, שאין מי שיזווג אותה למעלה בזווג זו"ן כמ"ש, והנה כל זה גרמו ישראל לסבת עונותיהם, שגרמו שנתגברה הקליפה ועלה אריה מסבכו כמ"ש, אמנם אם ישובו ישראל בתשובה ויתבטלו הקליפות, אז יתקיים תחלת הפסוק צהלי קולך. פירוש הקול שכבר התעוררו פעמים אחרות, וזה יובן עם מ"ש בתיקונים דף כ"ד ע"ב ריש תקון י' ז"ל: בראשי"ת שי"ר תא"ב, והאי איהו שיר משובח מכל השירים, ועליה אתמר שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, הכי אוקמוהו. והאי שיר מתי יתער, בזמנא דיתאבדון חייביא מעלמא, ובההוא זמנא אז ישיר וכו' עכ"ל. הנה כי בזמן שיתבטלו הקליפות ויתאבדון חייביא מן עלמא אז ישיר וכו', אז יתעורר שיר השירים, ואז יחזרו לומר שירה כמ"ש אז ישיר. ואפשר שבא לרמוז באמרו שי"ר תא"ב, כי ע"י מה שישראל מתאוים ומצפים לגאולה ומקוים מתי יתבטלו הקליפות, עי"ז יזכו לגאולה ולומר שירה לפניו ית'. וזה על דרך מ"ש בזוהר פ' בשלח דף נ"ה ע"ב על פ' קול צופיך וכו' (ישעיה נב, ח). קול צופיך, מאן אינון צופיך, אילין אינון דמצפאן אימתי ירחם קב"ה למבני ביתיה. נשאו קול, ישאו קול מבעי ליה מאי נשאו קול, אלא כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקב"ה, זכי למה דכתיב לבתר: יחדיו ירננו. וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא עכ"ל. הנה שע"י מה שישראל מצפים לגאולה ובוכים על חרבן ב"ה, עי"ז יתעורר אותו הקול בשמחה לטובה ויחדיו ירננו, ואז יתער השיר הזה של שיר השירים בעלמא כמ"ש בתיקוני', וכפי מ"ש הרמ"ע מפאנו זלה"ה ג"כ במאמר מאה קשיטה ז"ל. 'אשר לשלמה' בגימטריא שקו"צית. והוא סוד התפלה, כי בזמן ששפתים ישק ידעון רצון בכוונה שלימה, אז ישמע אל ויענם עכ"ל. וזהו צהלי קולך ע"י שיר השירים אשר לשלמה, וכן לשלמה כי עי"ז יהיה שלום בעולם, וזהו ג"כ מ"ש לשלמה, מלך שהשלום שלו. כי בשלומו יהיה שלום על ישראל בבי"א: