רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ג

ג'עריכה

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת (ירמיה ט, טז). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, כָּעַס עַל הָרִאשׁוֹן נָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וְהִגְלָהוּ, אָמַר אוֹי לָזֶה מֵאֵיזוֹ שַׁלְוָה גָּלָה, כָּעַס עַל הַשֵּׁנִי נָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וְהִגְלָהוּ, אֲמַר אֲנָא הוּא דְּתַרְבּוּתִי בִּישָׁא. כָּךְ גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְהִתְחִיל הַב"ה אוֹמֵר לָהֶם, אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי (הושע ז, יג). וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַבָּ"ה אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי (ירמיה י, יט). וכו'.

אפשר לומר שבא לרמוז אל מ"ש בעל עמק המלך, כי במקדש ראשון לא נגעו בקדושה רק טמאו עצמם בע"ז ומיני כישוף וכיוצא, וז"ש אוי להם כי נדדו ממני, אמנם בבית שני שפגמו בקדושה על זה נאמר אוי לי על שברי. והביא משל לזה למלך שהיו לו שני בנים וכו'. עד אמר אוי לזה מאיזה שלוה גלה. שכן בבית ראשון כי נאצו את תורת ה', פקודי ה' ישרים מצד הקדושה, ובחרו להם אלקים חדשים והרחיקו עצמם מהקדושה, וזהו אוי לזה מאיזו שלוה גלה. אבל שעל אותו גלות נאמר: גלו יהודה ובנימין, שהיה להם גלות שלמה עד עת קץ כמו שהיה לעשרת השבטים בבית ראשון, והם פגמו בקדושה כמ"ש, ולפיכך אמר אנא הוא דתרבותי בישא. וזה נוכל לפרש כמ"ש מהר"א גלנטי (בס' קול בוכים) על חטא חטאה ירושלים (איכה א, ח). דלא אקדימת קסטא וכו' (כי ה' הוגה על רוב פשעיה. כל הצער הזה הגיעה מאת המלך על דלא אקדימת קיסטא (רצועה) לבנהא, דאלמלא היתה מקדמת להם קיסטא, היו חוזרים בהם ולא יוסיפו על חטאתם פשע. ולכן אתתרכת מהיכלא דמלכא היא ובנהא, כמבואר פ' אחרי מות דף ע"ד וזהו פשעיה וכו'). ומלבד זה ג"כ הגלות לא היה על עון פרטי כמו שהיה בבית ראשון שהיה על ע"ז ג"ע ש"ד רק מפני שהורגלו במדות רעות, וידוע כי דבר זה שבקשו ונמנו וגמרו להרחיק רעות מישראל והוצרכו להשתמש בהשבעות וכיוצא כמ"ש ואין להאריך, וכבר אמרו ז"ל שעל זה נתקנה ברכת המינין, להיות שהפגם הגיע למעלה, וזהו אוי לי על שברי, כי כביכול נשברה הקדושה ונתמעטה בעו"ה:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שְׁנֵי בָנִים, כָּעַס עַל הָרִאשׁוֹן וְנָטַל אֶת הַמַּקֵּל וַחֲבָטוֹ וּפִרְפֵּר וָמֵת, הִתְחִיל מְקוֹנֵן עָלָיו. כָּעַס עַל הַשֵּׁנִי וְנָטַל אֶת הַמַּקֵל וַחֲבָטוֹ וּפִרְפֵּר וָמֵת, אָמַר מֵעַתָּה אֵין בִּי כֹּחַ לְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם, אֶלָּא קִרְאוּ לַמְּקוֹנְנוֹת וִיקוֹנְנוּ עֲלֵיהֶם וכו' [כָּךְ גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְהִתְחִיל מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם, שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל (עמוס ה, א). וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעַתָּה אֵין בִּי כֹּחַ לְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב קִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וגו' וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶֹּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי (ירמיה ט, טז-יז). עֲלֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עָלֵינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן. וְתֵרַדְנָה עֵינֵיהֶם דִּמְעָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֵינֵינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן. וְעַפְעַפֵּיהֶם יִזְלוּ מָיִם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְעַפְעַפֵּינוּ, דִּידִי וְדִידְהוֹן].

ענין הבכיה למעלה מבואר בדברי האלקי הרמ"ק ובדברי מהר"ם אלשיך זצוק"ל. שהוא התעוררות הדין, והדמעות יורדות הם פעולות הדין, ומ"מ עי"ז מתמתק הדין במקצת דמיון האדם הבוכה, ע"י הזלת הדמעות חוצה יוצא אש שריפת דאגת לבו לחוץ, ועי"ז מתרוקן עצבון לבו ויתקוררו בצד מה רשפי אש דאגתו וכו' עכ"ל מהר"ם אלשיך והרמ"ק בס' פרדס רמונים על פי' מקום יש לו להב"ה ומסתרים שמו ושם בוכה. פי' כי התעוררות הדין והבכיה באה מצד הבינה שהם בתי גואי ושם יש התעוררות הדין, אמנם בבתי בראי אין שם התעוררות הדין רק שנשפע אליהם מלמעלה, ובעת החרבן אפי' מלאכי שלום בכו וכלם הסכימו בפועל הדין, שנאמר: ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וכו' (ישעיה כב, יב) ע"ש. ובמקום אחר אומר גהינם של שלג קשה משל אש, ונתנו טעם לזה כי גהינם של שלג הוא מפני כי אפי' המים שהם רמז למדת החסד נגלדו, באופן כי אין חזון נפרץ ואין השפע יוצא, אמנם של אש השפע יורד אלא שחום הדין מרתיחו, ומ"מ סוף סוף יורד השפע ומשפיע עכ"ל. ובזה נבא לבאר דברי רשב"ל כי היה יורד מדה"ד מצד חום הגבורה לפי מה שהוא ולא יותר, אמנם אח"כ אמר אין בי כח לבכות. והדין נשפע מהבינה וזהו התבוננו וכו'. ולהמתיק הדין צריך להמשיך מנ"ה דחכמה, וכמ"ש בשם האר"י על אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי (הקדמת הזהר דף ב' ע"א). וז"ש התבוננו ושלחו למקוננות מצד הבינה, ואל החכמות מצד החכמה, ושלחו וכו'. וכל זה כדי למתק הדין, היינו שעי"ז יורדי' הדמעות והדין הווה ע"י יסורין וכיוצא והעונות מתכפרים. ותשאנה עליהם נהי לא נאמר אלא עלינו, דידי ודידכון. הורה לפי דרכו העיקר מה שיבכה האדם הוא על גלות השכינה, וזהו עלינו דידי ודידכון. ודרך רמז רמז באומרו ותשאנה עלינו נה"י. אל המקום שמשם הבכיה שהוא בנו"ה, תרין עיינין ויסוד עמהם, וזהו נה"י. וכשהאדם מכוין בסוד הבכיה להוריד השפע מלמעלה לא לצורך עצמו כ"א לכבוד השכינה ולתקון העולמות, אז ותרדנה עינינו דמעה. שהם נ"ה דחכמה כמ"ש יורדים דמעה, לא אמר דמעות שהם בסוד הדין, קין והבל, והא' דהיינו קין לא נמתק רק אשתקע וכו'. אמנם הבל נמתק ויורד למלכות וממתיק דיניה, ועי"ז אח"כ ועפעפי שהם נ"ה דז"א, בסוד ותנומה מעפעפי יזלו מים, שהוא סוד מי החסד, ואפי' אם נאמר שיהיו דין יהיה ע"ד "גבורות גשמים" שמגדלים את הזרעים ואת האילנות לברכה:

רַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים וּמֵתוּ שְׁנַיִם, הִתְחִיל מִתְנַחֵם בָּעֲשָׂרָה. מֵתוּ עוֹד שְׁנַיִם וְהִתְחִיל מִתְנַחֵם בִּשְׁמוֹנָה. מֵתוּ שְׁנַיִם הִתְחִיל מִתְנַחֵם בְּשִׁשָּׁה. מֵתוּ שְׁנַיִם הִתְחִיל מִתְנַחֵם בְּאַרְבָּעָה. מֵתוּ שְׁנַיִם הִתְחִיל מִתְנַחֵם בִּשְׁנַיִם. וְכֵיוָן שֶׁמֵּתוּ כֻּלָּם, הִתְחִיל מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

לפי המשלים שאמר בא להשיב תשובת שאלה א', והיא למה הגדיל ההספד על ירושלים, מה שלא עשה כן על גלות י' שבטים שהם רוב ישראל, ולזה השיב ובתחלה הביא פ' התבוננו וכו' כמ"ש, ואח"כ עפ"י המשל שאמרו רבנן יתורץ יפה, כי בתחלה לעולם היה מתנחם בשאר ולפיכך לא היה מקונן עליהם, אמנם כיון שמתו כלם לפי המשל, ולפי הנמשל כיון שגלו שבט יהודה ובנימין אז קונן עליהם איכה וכו'. וכדי להגדיל התימא אמר איכה ישבה בדד, על דרך: התשכח אשה עולה (ישעיה מט, טו). וכן אפשר שהשכינה ישבה בדד מבלי בניה ולא השאירה אצלה אפי' א', וז"ש ג"כ אוי לי על שברי, אנא הוא דתרבותי בישא כמ"ש, ובפרט בבית שני שהגלות היה על שהרגילו עצמם במדות רעות ושנו באִוַלתם, וכמו שהאריך בזה מהר"ם אלשיך בתחלת ס' שושנת העמקים, אשר לפי דרכו וכמו שכתב שם יהיה שיר השירים בכללו, כלם תנחומות על כל מה שאמר, וכמ"ש בעה"ו: