רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/לג

ל"געריכה

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח, וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים (איוב ל, לא). תַּמָּן תְּנֵינַן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶם יוֹצְאוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים, כְּדֵי שֶׁלֹא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ, וְכָל הַכֵּלִים הָיוּ טְעוּנִים טְבִילָה, וּבָהֶן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה נִפְנֶה לְשָׁם, וּמָה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ, אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זֶה מַּתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בִּשְׁלָמָא יוֹם כִּפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וְכַפָּרָה לְיִשְׂרָאֵל, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא, רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמִּי אָמַר: שֶׁבּוֹ זְמַן קְצִיצָה יָפֶה לָעֵצִים, וְכָּל עֵצִים שֶׁנִּקְצָצִים בּוֹ אֵין עוֹשִׂים מַאֲכֹלֶת, וְתָנֵי כָּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בוֹ תּוֹלַעַת אוֹ מַאֲכֹלֶת פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי אַסֵי מִשּׁוּם דְּעוּלָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמְרֵי, שֶׁבּוֹ בִּטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוּזְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים. רַב כַּהֲנָא שָׁאַל מִן קֳדָם רַב, אֲמַר לֵיהּ אֶפְשָׁר דְּכָל דָּא טִיבוּתָא עֲבַד וּכְתִיב בֵּיהּ (מלכים ב יז, ג): עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וגו', אֶלָּא עַל שֶׁהֶעֱבִיר קוֹלָר מִצַּוָּארוֹ וּנְתָנוֹ בְּצַוַּאר הָרַבִּים, וְלָא אֲמַר כָּל עַמָּא יִסְקוּן וִיצַלּוּן, אֶלָּא אֲמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי לְמֵיסַק יִסַּק. כל המאמר.

[רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי וְאָמְרֵי לָהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לו, ח): וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה וגו', וּכְתִיב (במדבר לו, ט): וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר וגו', וְכִי אֶפְשָׁר לְבַת שֶׁתִּירַשׁ שְׁתֵּי מַטּוֹת, אֶלָּא אֱמֹר מֵעַתָּה אָבִיהָ מִשֵּׁבֶט אֶחָד וְאִמָּהּ מִשֵּׁבֶט אַחֵר. רַבָּנָן אָמְרֵי יוֹם שֶׁהֻתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל, דִּכְתִיב (שופטים כא, יח): אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִקְרָא קָרְאוּ וְקֵרְבוּהוּ, מִקְרָא קָרְאוּ וְרִחֲקוּהוּ. מִקְרָא קָרְאוּ וְקֵרְבוּהוּ (בראשית לה, יא): גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמְּךָ. מִקְרָא קָרְאוּ וְרִחֲקוּהוּ (בראשית מח, ה): אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, שֶׁאֵינָן נֶחְשָׁבִין עִם אֲחֵיהֶם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים. רַב מַתְנָה אָמַר יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אָמַר נִיחָא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, מִכָּאן וָאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְאָמַר רַב מְנַסְיָא וּקְרֵי לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל, מִכָּאן וָאֵילָךְ הַמּוֹסִיף יוֹסִיף וּדְלָא מוֹסִיף יְסִיף. רַבִּי אָבִין וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרֵי יוֹם שֶׁבִּטֵל הַחֵפֶר מִן מֵתֵי מִדְבָּר. אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה משֶׁה מוֹצִיא כָּרוֹז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר צְאוּ לַחְפֹּר, וְהָיוּ יוֹצְאִין וְחוֹפְרִין קְבָרוֹת וִישֵׁנִין בָּהֶן, לְשַׁחֲרִית הָיָה מוֹצִיא כָּרוֹז וְאוֹמֵר קוּמוּ וְהַפְרִישׁוּ הַמֵּתִים מִן הַחַיִּים, וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצִיאִין עַצְמָן, חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף וּפְרוֹטְרוֹט חָסְרוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹן עָשׂוּ כֵן וּמָצְאוּ עַצְמָן שְׁלֵמִים, אָמְרוּ דּוֹמֶה שֶׁטָּעִינוּ בַּחֶשְׁבּוֹן, וְכֵן בְּעָשׂוֹר וּבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלשָׁה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר, כֵּיוָן דְּאִתְמַלֵּא סִיהֲרָא אָמְרוּ דּוֹמֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה מֵעָלֵינוּ וְחָזְרוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב, וְגָרְמוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם וְנַעֲשָׂה אֵבֶל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחֻרְבַּן הַבַּיִת פַּעֲמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ל, לא): וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים. (במדבר יד, א): וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְכֵיוָן שֶׁגָלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד].

והנה למעלה הביא ר' חנינא פ' עלי לבי דוי וכו'. ומצינו הכתוב אומר בס' משלי: דאגה בלב איש ישחנה. כמשז"ל (סנהדרין ק' ע"ב): ישיחנה מדעתו, אי נמי יסיחנה לאחרים. ומסיים הכתוב ודבר טוב ישמחנה (משלי יב, כה). באופן כי אעפ"י שעלי לבי דוי, אפשר כי בנגן המנגן רָוַח אל מי שדוה לבו, ולכן עתה הוסיף ר' זעירא ואמר ויהי לאבל כנורי וכו' (איוב ל, לא). והוא ע"ד ושר בשירים וכו' (משלי כה, כ). כי אדרבה דחוון‏[1] לא הנעל קדמוהי (דניאל ו, יט). ואם נפרש אותו כביכול כלפי מעלה, הרי הכתוב אומר אל תאיצו לנחמני (ישעיה כב, ד). ופסוקים רבים דומים לאלו, אמנם לפרש הכתוב נוכל לומר מ"ש רז"ל (ברכות ג' ע"ב): כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכשהגיע חצות לילה היה קם להודות להלל בשירות ותשבחות. ועתה אחרי החרבן נאמר (איכה ב, יט): קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך וכו'. שצריך לבכות ולהתאונן באותה שעה על חרבן בית המקדש ועל גלות שכינה ועל הרג הצדיקים, כמשרז"ל שצריך אז להתעורר ולהאריך בזה, וזהו "לאבל כנורי", וגם "עוגבי" שבו היה מנגן אח"כ, היינו אחרי קימתו בהיותו עוסק בשירות ותשבחות הכל היה לאבל. וזהו "לקול בוכים" לסבת קול בוכים כמ"ש לקמן, שהוא על מה שאמר הכתוב (במדבר יד, א): ויבכו העם בלילה ההוא. שהוקבע עליהם בכיה לדורות, ואעפ"י שאמר הב"ה למשה (במדבר יד, כ): סלחתי כדבריך. וגם אח"כ נכנסו לארץ ונבנה בית המקדש, מכל מקום היה הדבר שמור לדורות, וכמ"ש בזוהר פ' ויקרא (ד' ע"ב) על פ' מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א) ז"ל: ומאי אמר ליה מאהל מועד, דזמין לאתמשכנא בחובייהו ולא אתקיים בקיומיה, אבל אסוותא להאי אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א, ב). הרי לך קרבנין דאגין על כלא וכו' עכ"ל. הרי לך כי גלוי היה לפניו ית' שעתידים לחטוא עד שיתחייבו גלות בעו"ה, והטעם אפשר לומר כי כיון שחזרו והמשיכו עליהם הזוהמא שפסקה מהם בעמדם על הר סיני אז חזר היצה"ר למקומו, ובזה הנה הם מעותדים לחטוא ולהוסיף על חטאתם פשע, כאשר כן עשו עד שחרב הבית בראשונה ובשניה:

עוד נוכל לומר על פ' ויהי לאבל כנורי וכו'. שמביא במדרש, שהרי כונת דוד המלך ע"ה היתה לתקן תיקוני השכינה ולשמחה בשירותיו וזמירותיו, ולתקן כל קלקולי הדברים ולהחזיר כל הדברים על תקונם, וכמ"ש בס' הזוהר במקומות רבים, ובפרט בפ' ויצא על פ' כהניך ילבשו צדק וכו'. והכל היה עולה בידו והיה נגמר הדבר ע"י שלמה המע"ה בבנין ב"ה ושאר דברים אילולי שחטא בנשים נכריות, ולסיבה זו משם ואילך התחילה ירידת הירח עד כי נתהוה הגלות, ועל זה נאמר לטוב קויתי וכו'. וזהו ויהי לאבל כנורי ועוגבי וכו'. וכמו שפירשנו והביא ר' זעירא ראייה לכל זה ואמר תמן תנינן ארשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ. והנה יוה"כ הנה הוא זכר לכפרת מעשה העגל, וט"ו באב הנה הוא זכר לכפרת עון המרגלים, והנה נדקדק תחלה אומרו לישראל, היה די לו לומר לא היו י"ט כט"ו באב וכיוה"כ. ואפשר לומר כי כל המועדי' נקראי' מועדי ה' ואלו הם לישראל בפרט, ואעפ"י כי מועדי ה' הכתוב בתורת כהנים בסוף עניינא אכלא קאי, אפסח ושבועות וסוכות ר"ה ויוה"כ ג"כ, מ"מ לא נקראו י"ט רק ג' רגלים בלבד וכמ"ש רז"ל. ואפשר ג"כ לומר ששאר י"ט הם זכר לניסים שנעשו בהם, פסח זכר ליציאת מצרים וקריעת ים סוף, שבועות למתן תורה, סוכות זכר ורמז לענני כבוד, ראש השנה זכר לבריאת העולם, אבל יוה"כ אין בו שום זכר לשום דבר ונס שאירע בו, ואינו אלא לתועלת ישראל למחול בו עונותיהם, וכמ"ש ג"כ רז"ל כי בו ביום נתרצה הב"ה לישראל וירד משה עם לוחות שניות, וכן בט"ו באב לא נצטוו על שום י"ט, רק נהגו אותו ישראל מעצמם לסיבת דברים שאירעו בו כמ"ש לקמן, והנה הרמ"ע מפאנו זלה"ה בס' מאה קשיטה פ' פ"א האריך בפי' מצוה זו וטעמים רבים בשני י"ט אלו ע"ש. ולפי דרכו נוכל לומר שהי"ט הללו הם לתועלת ישראל כי עי"ז היו פרים ורבים, וכמו שאמר אח"כ במדרש, כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. ואמנם טעם היותם יוצאות בכלי לבן, אפשר שהוא להורות על דרך: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ובפרט ביוה"כ יום מחילה וסליחה, וכן ביום ט"ו באב בטל החפר ממתי מדבר, ובזוהר פ' שלח לך על ענין מתי מדבר אמרו בינוקא וז"ל: עאלו וכו' אוף כראן קברין ומיד מתין, ומתהדרין חיין בגופין חדתין מנהרין כאינון גופין קדישין דקיימו על טורא דסיני וכו' עכ"ל. ואפשר לומר שביום ט"ו באב בטל החפר כמ"ש ז"ל במדרש כנז', ופי' משם ואילך לא הוצרכו להזדכן כנז', רק היו מוכנים לקדש עצמם וגופם בעה"ז ולהזדכך ע"י מעשיהם הטובים, ולא היו צריכים עוד לחפור קבריהם כמ"ש, ולכן היו יוצאות בכלי לבן, להורות מה שאמר הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכו'. ואמנם על ענין אמרו שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר בהקדים משאז"ל כי ע"י עסק התורה והמצות שהאדם עושה נעשים לו מלבוש, גם אמרו במקום אחר כי לפעמים כשהאדם חוטא מפסיד אותם הלבושים, בסוד יכין וצדיק ילבש (איוב כז, יז). וכתוב בס' הכונות שעל זה תקנו בברכת על הצדיקים: ושים חלקנו עמהם לעולם ולא נבוש. ופירושו שחלקנו וחלק מצותינו ומעשינו הטובים אשר אנו אובדים אותם ע"י מעשינו הרעים, ישימוהו עם אותם הצדיקים והחסידים הגדולים הרשומים, כדי שישאר לנו קיום בהיותו עמהם, כי כאשר נשוב אליו ית' יהיה שמור אליהם עכ"ל. והנה יום ט"ו באב הוא התחלת ימי התשובה, כי כן הוא המנהג למתענים ארבעים (יום) עד יוה"כ, מתחילים ביום ט"ו באב כדי להשלים מנין הימים שאין מתענים בהם, כגון שבתות ויומי ר"ח ור"ה וערב יוה"כ, ויוה"כ ג"כ יום סליחה וכפרה כידוע, ומ"מ ארז"ל יום הכפור אינו מכפר אלא בסופו, באופן שאם חטא אדם ואבדו ממנו הלבושים כנז', הגם כי יתעורר בתשובה והבא ליטהר מסייעין אותו, מ"מ סברא הוא שלא יחזירו לו הלבושים שאבדו ממנו עד גמר הכפרה שהוא ביום הכפור בסופו, שאז נאמר וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ונשא השעיר עליו את כל עונותם, עונות-תם. וזה נאמר בשעת נעילה, כמ"ש בזוהר פ' אמור בתוספתא. והנה על אותם אז"ל במדרש: יצאת בת קול ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכו'. ואפשר לומר שזהו ג"כ מ"ש אח"כ בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כי כיון כי כבר רצה האלקים את מעשיך, והוחזרו אליו הלבושים שלו, ראוי הוא שישמרם יפה שלא יטנפם ויהיו בכל עת לבנים. ונחזור לענין שבט"ו באב שבו מתחיל הכפרה וביוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה, היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים, שהם לבושי מחלצות הנעשים ממעשיהם הטובים, והיו שאולים שהיו משאילים אורותיהם זאת לזאת כל א' מהם לחברתה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו שנאבדו ממנו בשביל עונותיו:

אי נמי שלא זכה אליהם מעולם, ומ"מ כל הכלים היו טעונים טבילה, שהיו צריכים טבילה להכין עצמם ולבושיהם הנז' ע"י מה שהיו מטהרים עצמם, ועי"ז טהרה מביאה לידי קדושה, ולפי דברי המשנה נר' דדוקא בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ויש ג"כ קצת ראיה מהפ' שאמר הנה חג לה' בשילה. נראה שהוא דוקא בשילה ולא במקום אחר, וה"ה בירושלים אחרי שנבחרה ירושלים, אמנם במדרש אומר ובנות ישראל וכו'. ואפשר לישב הכתוב שאומר הנה חג לה' בשילה, כי להיות כי כל ימי משכן שילה אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, לא היו יוצאות וחולות בכרמים אלא בשילה ששם היו סנהדרין של ע"א ואימת בית דין עליהם אך לא בשאר מקומות, וכאשר העמידו עליהם מלך כל ימי בית ראשון שהיו מכשירים עצמם ולא היה בישראל פורץ פרץ, היו בנות ישראל בכל מקום שהם יוצאות וחולות כמ"ש, אמנם אח"כ ובפרט בסוף בית שני שרבו הפריצים בישראל, לא היו יוצאות רק בנות ירושלים שהיא עיר שיש בה בית דין הגדול ומורא מלכות והרבה דברים שלא היו בשאר מקומות, והנה במדרש ובגמ' ג"כ הביאו הרבה טעמים על יום ט"ו באב, ועל כלם רמז הרמ"ע מפאנו זצ"ל טעם לשבח על כל א' וא'. וכאשר נדקדק לפי פשוטו אפשר לומר כי מ"ד שבו זמן קציצה לעצים, וכן מ"ד שבו בטל החפר למתי מדבר, נ"ל שהם עיקר דלכלהו שאר טעמי לא שייכי אלא בזמן הזה, ובס' שופטים מצינו הנה חג לה' בשילה. וביטול פרזדאות היה זמן הרבה אחר זה, וכן יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, וגם טעם שהותר שבט בנימין לבא בקהל, אופן ההיתר מצאוהו ע"י שהיו חולות בכרמים, וכמו שאמר הכתוב וארבתם בכרמים. והנה בענין שבו זמן קציצה לעצים, פי' עד אותו היום ואותו היום בכלל, ופי' הרמ"ע ז"ל הנ"ל משז"ל וקרו ליה יום תבר מגל, שהוא סוד שבירת הקליפות, בסוד שלש נשים מ'חלת, ואג'רת בתה, ול'ילית סבתא, סימנם מג"ל. וידוע כי בעת השבתת הקליפות אז יפתחו המקורות העליונים וירדו נשמות טהורות, ולפיכך הוקבע יום זה לצאת בו בנות ישראל כדי לעורר הזיווג בקדושה ובטהרה, והאי טעמא שייך נמי לדעת מי שאומר שהותרו שבטים לבא זה בזה, וכן שהותר שבט בנימין לבא בקהל, והעיקר אפשר לומר שבתחלה הוקבע יום זה לי"ט מפני שבו בטל החפר למתי מדבר כמ"ש למעלה. והטעם שבו נתכפר עון המרגלים ונשלמה אותה גזרה שאמר הכתוב וביום פקדי. ואז"ל במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם של עגל. וזה היה בראותם כי הגזרה התחילה משנה ראשונה, אעפ"י ששלוח המרגלים והגזרה לא היתה אלא בשנה שניה, הבינו כי כונת הכתוב כך היא ועתה נשלם ונמחל הכל. והנה כתב האר"י זלה"ה כי לתקון עון העגל נתקנו הרגלים, וזש"ה אלקי מסכה לא תעשה לך, וסמיך ליה את חג המצות תשמור וכו' עכ"ל. ולפיכך לפי דרך זה נוכל לומר, כי בראותם שבטלו בו מתי מדבר, עשאוהו י"ט לטעם הנז', להשלים בו כפרת מעשה העגל. והנה עיקר הי"ט היה שבהם בנות ישראל יוצאות, להיות שלא חטאו במעשה העגל, גם לא חטאו במרגלים כמ"ש במדרש ר' תנחומא: ותקרבנה בנות צלפחד. אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכן אתה מוצא שאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב וכו', ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהם וכו'. וכן במרגלים שהוציאו דבה על הארץ וכו', עד אבל הנשים לא היו עמהם בעצה עכ"ל. ובסופו אומר ג"כ ר' נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים, אנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות תנה לנו אחוזה עכ"ל. ולפי' בנות ישראל דוקא יוצאות וכו'. והאי טעמא שייך נמי ביוה"כ שבו נתרצה המקום לישראל על מעשה העגל, ולכן ג"כ ביום ט"ו באב נתגלגל זכות ביום זכאי, שבו ביטל הושע בן אלה פרדזאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ובזה היה מזכיר עון להתפש על עון שני עגלי זהב של ירבעם בן נבט. וכל זה נתבטל ביום זה. ואפשר ג"כ כי זכות יום זה הועיל ג"כ כמ"ש לבני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות שהזכירו רז"ל במשנה ובגמ' (תענית כ"ח ע"א). וביום זה אשר בו נעשה הכנה לזווג כנר' מדברי הרמ"ע מפאנו זצ"ל, נתגלגל זכות ג"כ שבו הותרו השבטים לבא זה בזה, וכן ג"כ התירו שבט בנימין לבא בקהל, ובו ביום ניתנו ג"כ הרוגי ביתר לקבורה, ויש בזה תיקון לנשמותיהם, וזה כאשר נקדים מ"ש בזוהר פ' אמור אל הכהנים. בהיות נותן טעם על איסור הלנת המת, א' מן הטעמים כי שמא נתחייב גלגול כדי לתקן איזה דבר וכיוצא, וכיון שלא נקבר נמנע ממנו הגלגול וכו'. וביום זה זכו לקבורה, ואם היה בהם מאותם שהיו צריכים תיקון ע"י גלגול וכיוצא, היו יכולים לקבל תקונם. והנה בו ביום תקנו ברכת הטוב והמטיב, כמשז"ל: הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. אפשר לומר מ"ש האר"י זלה"ה כי הרוגי ביתר היו מסוד זווג יעקב ולאה, מאותם טפות הקרי שיצאו מיוסף הצדיק בה' מקומות כמ"ש בס' הגלגולים, ואלו היו מסוד זווג יעקב ולאה כמ"ש, והוצרכו ליהרג דמיון עשרת הרוגי מלוכה, והנה בענין י' הרוגי מלוכה אז"ל, שמסרו גופם אל הקליפות כדי להעלות מ"נ ע"י נשמתם, ועתה בענין הרוגי ביתר בראותם שלא הסריחו תקנו ברכת הטוב והמטיב, כי ראו שאעפ"י ששלטה הקליפה בגופם להמית אותם, מ"מ לא שלטה בהם לגמרי, ועדיין נשאר בהם הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא מצד הקדושה, וזה גרם שלא הסריחו דמיון בשר הקודש שלא הסריח, וזה מורה ג"כ כי נשמתם עלתה לרצון לפניו ית', וגופם נעשה דמיון אמורי קדשים ואברי עולה שלא הסריחו מעולם. והנה כל אלו הדברים הם נחמה במקצת, בראותינו כי אפילו בשעת כעסו הנה הוא ית' זוכר את הרחמים ולא יעיר כל חמתו ח"ו, ולפיכך אנו עושים אותו עדיין י"ט במקצת, אמנם כאשר נדקדק הרבה יש לנו לדאג, וביותר ויותר בראותינו איבוד הצדיקים בעו"ה, ולא הועיל זכותם כנגד גודל עונותינו, ועדיכם בירה החרבה ועדיין לא חזרה, וכל יום ויום ברכתו מרובה, ושחה לעפר נפשנו מפני חלול ה' ומפני ההיכל שנשרף, וישראל בגלות מפוזרים בעמים בגזרות קשות המתחדשות בכל יום, וזהו שאומר במדרש: וגרמו עוונותיהם ונעשה אבל בעה"ז בחרבן הבית פעמים, ובאמת כאשר נשים השני ימים אלו, היינו ט"ו באב ויוה"כ לנגד עינינו, ראוי שנמרר בבכי אם על ט"ו באב שאירעו בו כל אותם הנסים ועכשיו אין שוטה נפגע בעו"ה, וביוה"כ יום סליחה וכפרה והיה כ"ג נכנס לפני ולפנים ועושה כל התקונים הידועים וכתובים בס' הזוהר ובמקומות רבים, מלבד מה שלא ידענו ונרמז קצת ממעלתו ביום זה בס' ברית מנוחה בניקוד ע"ש, ועינינו היו רואות הלשון של זהורית מלבין, מלבד כמה מעלות טובות עצמו מספר, ומעת חסרנו כל אלו, דין הוא שנקרע סגור לבנו ולא תדום בת עינינו מלהוריד כנחל דמעה יומם ולילה, וזהו ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים, ע"ד מ"ש לעיל. וזהו שמביא ויבכו העם בלילה ההוא, שחזר ונתעורר אותה הבכיה, ושמורה היא לדורות עד ישקיף וירא, ונחזור לענין הראשון שאומר והיו יוצאות וחולות בכרמים, הנה סוד המחול פי' הר"ר ברכיה אהרן זצ"ל בס' מעבר יבק, כי סוד המחול הוא סוד נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן עכ"ל. ואפשר לפרש שהיו בנות ישראל הבאות מסוד המל', היו חולות כנז' בכרמים, בשביל ישראל שנקראו כרם, שנא' כי כרם ה' צבאות. והנה כרם בגימ' י' הוויות, אפשר לומר שהם ה' חסדים וה' גבורות, ואפשר ג"כ שהם י' ספירות המלכות שהיא נעשית בת עשר. והעולה מזה שהיו מעלים את המלכות למעלה לתועלת כרם ה' צבאות, שהם נשמותיהם של ישראל, ולפיכך כל מי שאין לו אשה נפנה לשם, כי להיות שהיו חולות כמ"ש ומעלות כל הבחי' מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ולכן כל מי שאין לו אשה, שלא היה לו בת זוג בסוד הגלגול כמשז"ל, או שלא היתה בת זוגו מזדמנת לו מפני עונותיו או איזה סיבה אחרת כמשז"ל, היה נפנה לשם, כי להיותם חלות כנז' וכוללות כל הבחי', לפיכך היה לוקח מה שירצה, שהיתה לכל א' מהם בחינה כוללת והיתה לה איזה שייכות עם נשמתו, באופן שהיה ראוי ליקח אותה, וכבר אמרנו כי הרמ"ע מפאנו ז"ל מאריך בשבח יום זה, ובפי' משנה לא היו ימים טובים לישראל וכו' ע"ש במאה קשיטה פ' פ"א. ופי' ג"כ מ"ש במשנה בחור שא נא עיניך וכו'. שהוא בסוד אשא עיני אל ההרים וכו'. ויתכן לפרשו עם מה שפי' הרמ"ע זצ"ל הנז' בס' חקור דין, כי פ' זה רומז לשני מיני זווגים, א' בסוד תולדת הנשמות, וזהו עזרי מעם ה', בסוד אעשה לו עזר כנגדו, ואחר שלא מדין התולדות אלא ברחמים בזווגה של לאה, כמה דכתיב מאין יבא עזרי, כי הפלא העליון נק' אין וכו' ע"ש עכ"ל. לפיכך היו אומרות בחור, אפשר לומר אתה הנבחר היינו שנמחלו עונותיך, שא נא עיניך וכו' וראה מה אתה בורר לך, בין בסוד הרחמים כמ"ש מאין יבא עזרי, ובין בסוד התולדה בסוד עזרי מעם ה' וכו'. וראה מה אתה בוחר לך. והביא המדרש ראיה מפ' צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וכו'. אפשר שכונתו כמשז"ל על פ' זה, במלך שברא בריותיו שלימות כנגד זיווג ראשון מתחילת התולדה, שכן נבראו שלמים, זכר ונקבה בראם וכו', וכן כל הנשמות מתחלת ברייתם וצאתם לאויר העולם ג"כ יוצאות זכר ונקבה, וכנגד זיווג שני שהוא ברחמים אומר במלך שהשלים לבריותיו. כי אעפ"י שאינם שלימים רק בגופו יבא פלג גופא מ"מ ע"י רחמים, הנה הוא ית' ישלים בריותיו ויזווג אותם בסוד הרחמים, ומסיים הפ' ואומר בעטרה שעטרה לו אמו, לפי דרך זה העטרה הנז' היא התפלה אשר היא נעשית עטרה בראש חי העולמים כמשז"ל, וע"י התפלה הנאמרת בכונה, יצאו נשמות זכרים ונקבות כמ"ש המקובלים ז"ל, וע"י התפלה ג"כ כבר אז"ל שמא יקדמנו אחר ברחמים, באופן כי ע"י התפלה שנעשית עטרה אדם זוכה לזווג שלו, אם בסוד התולדה ואם בסוד הרחמים, ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב"ה שיבנה בבי"א, שבכל א' מהם היה תיקון לנשמות, אם במתן תורה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וגם בבנין ב"ה אמרו עליו אף ערשנו רעננה, שעל ידו היו ישראל פרים ורבים כמשז"ל, וכן יהיה בבנין בית המקדש לעתיד לבא בבי"א. וכל זה היה בזמן שב"ה קיים, ועתה בעו"ה ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים. פי' במקום שהמלכות היתה עולה ע"י בנות ירושלים אשר היו חלות בכרמים, ומעלות השכינה בכל עשר בחינותיה כמנין כר"ם כמ"ש עשר הויות חו"ג:

אי נמי י' ספירות המלכות, ובזה היה הייחוד בכל שלש בחינותיה: הוי"ה אדי"ד, הוי"ה אלקי"ם, הוי"ה אדנ"י. והיתה מתייחדת עם הז"א שיש שם הוי"ה העולה כ"ו אשר בין הכל הוא כנו"ר, וכמשז"ל ג"כ כי כנו"ר הוא כ"ו נ"ר, ועם י' ספירות הנז' הם כנור"י. והנה כאשר היה מנשב רוח צפונית, מצד הגבורה שמשם התעוררות הזווג היה הכנור מנגן, פי' היה בא אליו הארה מצד שם קמ"ג שהוא בגי' קמ"ג שהוא בגי' מנגן, ועי"ז היה גורם זווג לאה עם יעקב, הוי"ה ואדי"ד בגי' כמנין אלי"ו, ובאותו הזמן היה דהע"ה קם כמ"ש למעלה, והיה עוסק בתורה בשירות ותשבחות להשלים השכינה ולהעלותה ולשמחה בשירותיו וזמירותיו, וכמ"ש למעלה. והנה בזמן שב"ה היה קיים, היה הזיווג תדיר כמשז"ל בהרבה מקומות, וא"כ בודאי אעפ"י שהיה זווג יעקב ולאה כמ"ש, מ"מ לא היתה המל' רחל נדחית ממקומה למטה בבריאה, רק היתה עומדת באצי' שלימה בכל בחינותיה, וכמ"ש בענין כנו"ר - כ"ו נ"ר, והיתה נק' לבנ"ה כמנין מאילי"ו, כי כך שמה כשהיא שלימה, יפה כלבנה. והנה עתה בזמן החרבן הכתוב אומר ויהי לאבל כנור"י, שאינה אלא שיעור ג' ספירות כנגד נה"י, וגם הנה היא דמיון האבל שנסתלקו ממנו המוחין כמ"ש בענין האבל, וגם עוגב"י שהוא כמנין הוי"ה אדנ"י העולים צ"א, הנה הם לקול בוכים, שנסתלק השפע והלך אל הקליפות בעו"ה, וזה כמ"ש רז"ל: אתם בכיתם בכיה של חנם וכו'. והנה הקליפה של עשו נק' חנם כמשז"ל, וע"י אותה בכיה נתעוררו אותם הדמעות של עשו, כי ע"י אותם הדמעות הוריד ב' כחות הדין מבין העקביים דלאה לחו"ב, ועתה בעו"ה חזרו ונתחזקו ועי"ז הוקבע להם בכיה לדורות, והנה ל"ל יחזרו כל הדברים טובים לישראל, וזה יהיה בתוספת גדול מכל מה שהיה, ועל אותה שעה נאמר אז תשמח בתולה במחול וכו'. ולהבין יפה נפרש קצת כתובים שלמעלה מהם, שאומר שמעו דבר ה' גוים והגידו באיים ממרחק ואמרו מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו כי פדה ה' את יעקב וכו'. והנה מסדר התפלות תקנו לומר: וקרב פזורנו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. ופי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה וקרב פזורנו וכו', הנשמות המפוזרות בין הגוים, והם סוד הגרים שנתפזרו בין הקליפות, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, אינון נשמתין דאזלין ערטילאין, שאינם בקליפות ח"ו אלא בירכתי ארץ, שהם מדרגות תחתונות וכו' עכ"ל לענייננו. וידוע מ"ש רז"ל כי ה' אלקיך אש אוכלה וכו'. כי השכינה גולה עם ישראל, כדי לקבץ אליה את הנשמות שנפזרו ע"כ. והנה בודאי כי כדי להוציא הנשמות מן הקליפות צריך לטרוח יותר, וצריך זכות גדול ולהמשיך הארה גדולה יותר ממה שצריך לקרב אותם שנדחו בלבד, וזה פשוט. ועתה יאמר הכתוב שמעו דבר ה' גוים והגידו, כי בגוים שהם הקליפות אשר בתוכם הנשמות אשר הם מעושקות, צריך שישמעו דבר ה' ועי"ז יצאו משם הנשמות הקדושות אשר הנה הם מעושקות, כי כל זינא אזיל לזיניה, ולקול דבר ה' אמר הכתוב נפשי יצאה בדברו, אשר דרך רמז יאמר נפשי יצאה מן הקליפות בדברו, וזהו שמעו דבר ה' גוים, ואפשר לומר שאמר מלת שמעו לרמוז מ"ש רז"ל במלת שמע ישראל, כי ע"י מלת שמע שיש בו שם-ע', ופי' מלת שם הוא קבוץ רפ"ח ניצוצין ע"י שם ב"ן במלכות, ואח"כ אל ע' שהיא בינה, כן עתה ע"י שמעו דבר ה' גוים, אשר בתוכם הנשמות כנז', עי"ז יעלו בקדושה כדלקמן, אמנם באיים הרחוקים ששם הנשמות מפוזרות ולא נתלבשו בקליפות, על זה נאמר והגידו באיים ממרחק, פי' המשיכו שם הארה כדי להעלות הנשמות שבירכתי ארץ, כי כן פי' הגידו לשון המשכה, ור"ל המשיכו כמשז"ל. ועל מה שאמרנו למעלה על שמעו דבר ה', נוכל עוד לומר כי דבר ה' בגי' רל"ב כמנין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כי על ידיהם יעלו הנשמות כנזכר, והנה פי' ז"ל (זח"א רל"ד ע"ב) ג"כ כי הגדה הוא מצד החכמה, וכאשר נעיין אם ניתן לידרש, הנה מלת והגידו הוא בגי' ל"ד שהוא כמנין שם בוכ"ו אשר הוא חלוף אדי"ד השולחת בינה אל המלכות כדי להעלותה, וכן שם זה ג"כ מעלה את הנשמות, בסוד בידך אפקיד רוחי, ואפשר לומר כי ע"י אור הנמשך בהתלבשו בבינה אשר על ידו בורחים החצונים, עי"ז יקבץ נפוצותינו מירכתי ארץ, וזהו והגידו כמ"ש, באיים ע"י התלבשו באיי"ם שהוא שם ס"ג בגי' באיים, וזהו ג"כ ממרחק, פי' ע"י שיתלבש בה אור החכמה הבאה ממרחק, כמ"ש הכתוב מרחוק ה' נראה לי. כל זה אמר אח"כ ואמרו, אם שנפרש אותו כפשוטו או שנפרש מלשון את ה' האמרת והאמירך. לשון לבוש:

אי נמי לשון עליה כלם צדקו, ויהיה הפי' מ"ש אח"כ כי עי"ז מזרה ישראל יקבצנו, פי' כפשוטו כי הב"ה שהגלה את ישראל, והנשמות שנתערבו בגוים, וגם אשר נתפזרו בירכתי ארץ, את כלם יקבצם, והקבוץ יהיה על נ"ו, וזהו יקבץ-נ"ו, שהוא ע"י הארת הגבורות, כמ"ש בשם האר"י זלה"ה בפי' תפלת ראש השנה, כי בכל מקום שנא' נ"ו הוא דין, וה' פעמים נ"ו הם פ"ר כמנין מנצפ"ך. ונוכל לומר ג"כ דרך רמז כי ע"י קבוץ הנשמות כמ"ש, ע"י עלייתם במלכות יתוקנו רנ"ב איברי הנוק' שהוא כמנין מזר"ה, וכאשר מזרה ישראל יקבצנו כמ"ש, אז יתקיים מ"ש והביאנו לציון ברנה ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם, כמ"ש תלמידי האר"י זלה"ה בשמו שהוא בסוד חותם בתוך חותם, וז"ש אח"כ ושמרו כרועה עדרו, וכמ"ש פי' היינו הב"ה שהוא מזרה ישראל, הוא בעצמו יקבצנו, ואח"כ ישמר אותו כרועה עדרו של הב"ה, ומי הוא הרועה עדרו של הב"ה, עתה נפרש כי הנה מצינו כי יעקב אע"ה בהיותו רועה את צאן לבן, אמרו בס' הזהר וכל המקובלים פה א' כי עי"ז היה מוציא ניצוצות כאשר עלה בידו להוציא, בתחלה שתי בנותיו וי"ב שבטים, ואח"כ והכשבים הפריד יעקב, וכמ"ש בס' הזוהר בענין הצאן המקושרות, והנה הכתוב אומר ויצג יעקב את המקלות אשר פצל וגו'. ואמרו בס' הזהר ז"ל: יעקב דבעא לאתקנא תפלה של ערבית ולאנהרא לסיהרא ולאשקאה ולברכא לה מכל סטרין כתיב ויצג את המקלות, אילין דרגין וגבורן דנפקי מגבורה דלעילא וכו' עכ"ל. הנה שאומר מקלות דרגין וגבורן. אמנם באמרו דנפקי מגבורה דלעילא, אפשר לומר הוות כוונתו על בחי' המנצפ"ך שהוא מבינה גבורה דלעילא, כי הנה יש ב' בחי' מנצפ"ך הבונים את המלכות, א' מצד הזעיר וא' מצד הבינה, וכנר' בדרוש הנוק' בסוד ב' דלתין וב' צירין וכו'. והם ציון וירושלים, חותם בתוך חותם, ואין צריך להאריך בזה לבקי בדברי הרב זלה"ה, והנה ב' פעמים מנצפ"ך בגי' מקלות, היינו ב' פעמים ר"פ הם תק"ס, וי' אותיות הם תק"ע, וה' גבורות הם תקע"ה ועם הכולל תקע"ו, והדומה לזה פי' משם הרב זלה"ה במלת שערה בכונת העומר. וא"כ נאמר כי אחרי שהפריש יעקב והעלה ניצוצות, והמשיך מלמעלה הרהטים בשיקתות המים, שהם סוד ד' בתי תפילין, והמשיך ההשפעה במלכות, סוד תפלת ערבית כמ"ש בזוהר, אז שם המקלות שהם הב' מיני גבורות הנז', ב' פעמים מנצפ"ך כמ"ש, ובזה הנה הוא חותם בתוך חותם, לבל ישלוט זר במעין חתו"ם, והנה כדומה לזה אחרי שמזרה ישראל יקבצנו כמ"ש, אז ושמרו כרועה עדרו, שהוא יעקב אע"ה, שהיה רועה עדרו של הב"ה כמ"ש, ורמז לזה כרועה עדרו בגי' תקע"ה, שהם ב' פעמים מנצפ"ך עם י' אותיות וה' גבורות, ובזה כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו, הנה פדיה יאמר מצד אבא, כמ"ש הכתוב פדה בשלו' נפשי, שהוא יסוד אבא הנק' שלו', והזעיר נק' מלך שהשלו' שלו, בהתלבש בו יסוד אבא הנק' שלו' כנז', וכן אמרו ג"כ בס' מאה קשיטה בענין הטבת חלום ז"ל: ושלש פדיות הם מצד החכמה, כמ"ש הכתוב והרבה עמו פדות עכ"ל. וגאולה היא מצד הבינה, כידוע דמסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים, והנה על פ' כי יעקב בחר לו יה. פי' כי יעקב הוא מאור יסוד אבא הנכנס תוך ז"א, והכלי שלו הם אחוריים דאבא שנפלו בזמן שבירת הכלים, והנה אבא עצמו הוא המעלה את האחוריים, כי היסוד דאבא כשיורד בתוך ז"א, אז עולים לקראתו האחוריים שלו וכו'. עוד אמרו בס' אוצרות חיים, כי יעקב ועשו שניהם מיסוד אבא, שבהגלותו בחזה ז"א חוץ ליסוד אי', אז בוקע אור יסוד אבא מיסודו ויוצא חוץ לז"א, ושם הוא סוד יעקב דהיינו יבק"ע, ושם לשמאל יעקב יוצאת הארה אלכסונית והיא שורש עשו, וזש"ה ועשו אחיו בא מצידו. קרי ביה מצדו שר"ל מצד שלו עכ"ל. ובזה נבא אל כונת הכתוב לפי דרכנו דרך דרש, היינו שבא ליתן טעם ולומר כיון שהוא עת רצון שמעלים ניצוצות, ומזרה ישראל יקבצנו כמ"ש, למה צריך עוד שמירה שאומר הכתוב ושמרו כרועה עדרו, ולזה השיב ונתן טעם כי פדה ה' את יעקב, לא אמר פדה ה' ליעקב אלא את יעקב, פי' יעקב והטפל אליו, שהם האחוריים של אבא שמהם נעשו לבושים ליעקב, פדה ה' שהוא ז"א, ע"י הארת יסוד אבא שבתוכו, שמשם בא הפדיון כמ"ש על פ' פדה בשלו' נפשי. ומפני שבצאת הארת יסוד אבא מחוץ לז"א כמ"ש, אז בהמשך ההארה עשו אחיו בא מצידו כמ"ש, ויש לחוש שמא יאחז בקדושה, לכן בשביל זה נגלה ג"כ אור אי' שמשם באה הגאולה כידוע מסטרא דיובלא, ובזה אינם יכולים החצונים להאחז, כי בשביל זה אורות אבא בצאתם מתלבשים בלבושי אי', כדי שלא יהנו מהם החצונים כמבואר בדרוש ארון וכפרת ע"ש. והנה עשו בפרט פי' מהר"ם זכות נר"ו בס' יודעי בינה, כי לעשו אין לו אחיזה מצד אי' רק בדינין הנמשכין ממנה, וכאשר נמתקו הדינין אז אין לו בה שום אחיזה עכ"ל. וז"ש וגאלו מצד הבינה, מיד חזק ממנו, כי אעפ"י שבעת שליטת הדינים אז ח"ו עשו וחיילותיו מתחזקים ואז נק' חזק ממנו, אם שנפרש יותר מיעקב, ובין שנפרש מצד יעקב שנתן לו כח מצד העוונות, מ"מ עתה שהעלה ניצוצות ונמתקו הגבורות ע"י אור אי', וגאלו מיד חזק ממנו ואין כח בחצונים עשו וחיילותיו לשלוט עליו, ואז ובאו ורננו במרום ציון, ע"ד מ"ש והביאנו לציון ברנה. אמנם עתה מוסיף לומר ב"מרום ציון" שאינו ציון שהוא פנימיות המלכות, רק במרום ציון שהוא בבינה ששם הרינה, כמשז"ל על ועבד הלוי הוא:

אי נמי מרום ציון הוא על בחי' היסוד המתגלה בחזה דז"א, ושם מסתיים יסוד אי' ומתגלה יסוד אבא, וע"י עליה זו ונהרו אל טוב ה'. הנה בפי' גן עדן שבפ' ויקהל פי' הרח"ו זלה"ה, כי ההארה הנמשכת מן (הבינה) נק' נהר וכו'. ובס' הכונות בפי' העמידה במלת וקונה הכל, א' מן הפי' הוא כי החסד הוא שם ע"ב נ"ה אורות כמנין הכ"ל, נמשכים אל יעקב, וי"ז מהם כמנין טוב נשארים בז"א, וזהו הטוב הצפון עכ"ל בקצור. ועתה אומר הכתוב ונהרו אל טוב ה', כי אחרי שעלו במרום ציון שהוא יסוד עליון, אז יקבלו הארה מצד החסד אל חוורא בפום אמה, ויקבלו ג"כ מהטוב הצפון, וזהו אל טוב שהוא הי"ז הנשארי', עתה ונהרו כנז' אל טוב הנמשך מ"ה, וגן על דגן ותירוש שהם חו"ג שיקבלו הארה מהם, ועל היצהר שהוא השפעת השמן הבאה מן החכמה, ועל בני צאן ובקר הם הנשמות והניצוצות שעלו כנז', והיתה נפשם כגן רוה וכו'. הנה על מ"ש בזוהר פ' תולדות שהביאו פ' והיית כגן רוה, הביא הרמ"ז נר"ו מדרש שאומר: גן רוה זה גן ומוצא מים. ופי' שהם סוד ב' יסודות או"א, שגן הוא באי', ופי' בו הרבה פירושים וצירופים וגימטריאות במלת גן רוה, וא' מהם כי י' פעמים אדי"ד שבבינה בסוד חו"ג עולים עם הכולל רו"ה, עכ"ל בקיצור ושינוי לשון. והנה אז"ל מסטרא דיובלא (ולא מיובלא) שהיא מצד הבינה יצאו אבותינו ממצרים, ופי' האר"י זלה"ה בפי' פ' חנם נמכרתם, היינו דאתגלייא אי' עילאה באי' תתאה ובאי' תתאה נפקו, והשתא לאו הכי (פי' השתא בגאולה העתידה) אלא דאתגלייא אי' עילאה ביצחק ובה יפקון, וכלא כדקא חזי וכו' עכ"ל. הנה מפני שלא היתה רק מסטרא דיובלא ולא מיובלא ממש, לפיכך לא היתה גאולה ממש, אמנם ל"ל תהיה מצד הבינה עצמה ולא תהיה אחריה גלות, ועתה אמר הכתוב כי אחרי שיעלו במרום ציון כמ"ש, אז תהיה נפשם כגן רוה שהוא סוד הבינה בעצמה הנק' גן, וג"כ נק' רו"ה בסוד עשר אדי"ד חו"ג כמ"ש, ועי"ז ולא יוסיפו לדאבה עוד, שלא יהיה אחרי כן עוד חרבן ח"ו רק שמחה ותענוג בלבד, ועי"ז אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו, כי המלכות שנק' בתולה דתרעין דילה סתומות ובפרט בעת הגלות, אז בעת הגאולה אז תשמח בתולה מצד הבינה שמשם השמחה, ובפרט באותו זמן שיהיה מתוק הגבורות, וכמ"ש מהר"י סרוק זלה"ה, כי אין חדוה ושמחה כמו מיתוק הגבורות, ואז תשמח בתולה כנז' במחול ג"כ כמ"ש, שהוא בסוד נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, ועי"ז בחורים וזקנים יחדיו, זה יובן בהקדים מה שאמרו בס' הכונות, בעליית שבת בענין עליית זעיר, זה לשונו בקיצור: כי ג' עליונות (ראשונות) גדולות מן האמצעיות ומן התחתונות, כי הם עליונות והם מוחין גמורים, משא"כ באמצעיים ותחתונים, ועוד מעלות אחרות אבל הם פחותים מן התחתונות בערך א', והוא כי התחתונות הם מקום רחב, והראש הוא מקום צר וקטן מאד יותר מן הגוף והרגלים, וכן האמצעיים הם רחבות ופחותות מן הג' עליונות שהג' ראשונות הם מוחין והג' אמצעיות אינם מוחין, והג' תחתונות הם מגולים, ובזה הם גדולים מן האמצעיות ומן הראשונות, אבל הם תחתונות וצרים יותר מן הג' אמצעיות, ובלילי שבת בעלייתם הרויחו הרבה, והתועלת של זה ניתן לזה וכו'. ע"ש כי האריך הרבה כי יש הרבה בחי', וע"י העלייה ניתן של זה בזה ושל זה בזה, וכן ג"כ בס' הגלגולים בענין הנשמות אמרו בפי' כי לעתיד לבא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים, כי כל א' יחזור למקורו וכל א' יקבל תוספת הארה, כגון מי שהיה בראש וירד בכתף, עתה יחזר בראש בתוספת הארת הכתף, והבחי' הם רבות וכו' ע"ש. וא"כ עתה יאמר אז תשמח בתולה במחול כמ"ש, ובזה יהיה בחורים וזקנים יחדיו, פי' הן במדריגת בחורים שהוא בהיות הז"א בעל ו"ק, שאז נק' בחו"ר בסוד רי"ו חג"ת, וזקן כשיש לו ג' ראשונות ג"כ, וכן ג"כ כשעולה עד או"א הנק' זקנים, כמ"ש בזוהר פ' בלק ופ' כי תצא על פ' אל זקני עירו וכו'. ועיין במה שפי' על פ' זה של בחורים וזקנים וכו' בפתיחת ר' אבין פתח השביעני במרורים וכו' (פסקה י"ח). ועתה אמר כי עי"ז ישמחו יחדיו ויקבלו הארה זה מזה, ועי"ז והפכתי אבלם לששון, שהם המוחין שנסתלקו יהפכו לששון, שבתחלה יתגלה הארת ו"ק ויתגלו חו"ג, ואח"כ וניחמתים ושמחתים מיגונם, בסוד גלוי ג' ראשונות בסוד השמחה מצד הבינה, יין המשמח כידוע, והנחמה מצד הכתר, וזהו מיגונם. וזה בסוד גלוי ג' ראשונות בסוד השמחה. והנה כל זה נעשה ע"י מיתוק הגבורות, כי כיון שנמתקו הגבורות אין לעשו שום אחיזה מצד הבינה, כמ"ש על וגאלו מיד חזק ממנו. ואפשר כי מיתוק הגבורות נעשה ע"י מ"ש בפ' שלמעלה, מפ' שמעו דבר ה' שאמרנו לעיל שאומר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם וכו'. פי' ע"י מה שימשיכו מנ"ה דאבא ע"י הבכיה, וכמ"ש הרבה פעמים מ"ש האר"י זלה"ה בפי' מ"ש בזוהר פ' בראשית, אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי וכו'. ועתה אמר כי ע"י הבכיה ימשיכו מנ"ה דאבא כמ"ש, ועי"ז יתמתקו תרין דמעין דנחתין לימא רבא ובזה יבואו מעצמם, כי שערי דמעות לא ננעלו, וע"י תחנונים אשר לא ימשיכו רק מנו"ה דאי', בזה אובילם אני בעצמי שאינם יכולים לבא מעצמם, כי שערי תפלה ננעלו וצריך סיוע מלמעלה להביאם, ולכן אובילם. ופי' כל זה ואמר אוליכם אל נחלי מים, בסוד חותם בתוך חותם, היינו שיעלו למעלה עד יסוד או"א הנק' נחלים, ועתה הם נחלי מים בסוד הגבורות המתוקות, ונכללו עמהם החסדים, וזה הוא דרך ישר לא יכשלו בה, ששם אין אחיזה לחצונים ואין שם אבן נגף וצור מכשול ח"ו רק דרך ישר לא יכשלו, ואפשר לומר כי עתה ההנהגה היא ע"י החסדים, כי אין כח בעולם לסבול הנהגת הגבורות, אך ל"ל תהיה ההנהגה ע"י הגבורות, ומ"מ יהיה בדרך ישר לא יכשלו בה, שיוכל העולם לסבול ההנהגה ההיא, ונתן טעם לזה ואמר כי הייתי לישראל לאב, שנתגלה אור אבא, אז אור אי' הכלול עמו יש בה כח לגרש את החצונים כידוע, ואז מתגלות הגבורות למטה ביסוד ז"א בסוד אפרים בן יוסף, וזהו ואפרים בכורי הוא, פי' אפרים שהוא בסוד הגבורות כנז', וכמ"ש אפ"ר מ"י, הנה בכורי הוא, והעבודה הנה היא ע"י הבכורות שהם מצד הגבורות, וכאשר יתגלו הגבורות כנז' אז יתקיים מ"ש ז"ל על והכהנים הלוים, שאמר האר"י זלה"ה שהכהנים ישובו לויים ויתוקן שם ס"ג, ואז נאמר שירו לה' שיר חדש, על גאולתינו מצד הבינה, ועל פדות נפשנו מצד אבא שמצדו הרבה עמו פדות כמ"ש, ואז בעבודת בית המקדש נשמח, ויקויים מקרא שכתוב: צאינה וראינה בנות ציון וכו' ביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש שיבנה בבי"א, ויחזרו בנות ישראל לחול בכרמים ולעורר היחוד מלמטה למעלה, היינו שיהיו מעלים המלכות עד הבינה, בית ראשון אשר באתכסייא, ובית שני באתגלייא. וזהו שיר השירים, שיר חד, השירים תרין, יתייחדו בית ראשון ובית שני כמ"ש, וזה יהיה ע"י מתוק הגבורות כמו שנפרש, וע"י גילוי שיר השירים היינו שיתקיימו, ובפרט במ"ש תשורי מראש שניר וחרמון. שאז"ל כשיגיעו הגליות לראש אמנה עתידים לומר שירה, וזה כמו שנפרש. והגם כי נצא מעט מן המכוון מ"מ תורה היא, וזה בהקדים מ"ש הרמ"ק זלה"ה בזוהר סוף פ' שלח לך (ח"ג קע"ה ע"ב) בענין מצות ציצית: ודא איהי כנור דדוד מנגן מאיליו למלכא עילאה עכ"ל ס' הזוהר. ופי' הרמ"ק זלה"ה היינו שיר השירים שהיא משוררת תמיד לנגד הת"ת כדי להתייחד, פי' בבינה. וממנה עולה התעוררות אל הבינה כדפי' בשיר השירים מהזהר, והיינו עייל עד רקיעא ת"ת, ומרקיעא לכרסייא בינה וכו' עכ"ל. ולפי דרכו נפרש ג"כ לפי דרך האר"י זלה"ה, כי מה שייכות יש אל כנור דוד הציצית או התכלת, גם מ"ש הרמ"ק היינו שיר השירים מה שייך הכא, ולהבין זה נביא כל מאמר הזוהר בענין זה וז"ל בסוף פ' שלח לך: ותאנא האי הוא רזא דדוד מלכא, ודא חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתריה, מאי תכלת תכלית דכלא, ר' יהודה אמר כסא הכבוד אקרי. ר' יצחק אמר ז' כריכן (בזוהר דפוס מנטובה כן כתוב שביעתא) דאיהי שכינתא (נ"ל שביעאה) דכלא ודאי, דהא איהי מתברכא משתא אחרנין ע"י דצדיק, ואי י"ג אינון כמה דאוקמוה בתלת עשר מכילן, והאי הוא פתחא דכלהו והוא חוטא חד, ורשימא בגוונהא, וגוונא דיליה נפיק מחד נונא דאזיל בים כנרת, וכנרת על שמיה אתקרי, וע"ד כנור הוה תלוי לעילא מערסא דדוד, דהא (דדוד) ודאי איהו כנור דדוד מנגן מאיליו למלכא קדישא עילאה עכ"ל. זה המאמר נ"ל שהוא מסכים עם מ"ש בתיקוני' דף כ"א ע"ב, דאינון ה' קשרים לקבל שמע ישראל ה' אלקינו ה', דאינון לקבל ה' נימין דכנור דדוד דהוה מנגן מאליו י"ג חליין כחשבן אח"ד, דקלא דנגונא סלקא באחד וכו' עד כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאילו אתקין כרסייא לקב"ה, ואינון יאקדונוק"י וכו' עכ"ל. והנה בדרוש א' של הציצית אמרו בס' הכונות, כי ד' אוירים וה' קשרים שיש בכל ענף, כי הקשרים הם ה' חסדים דיסוד הנק' קשר ושרק, והם כלולים בד' אוירים שהם ד' אותיות הוי' שלה, כי לעולם אויר הוא בסוד נוק' עכ"ל. וז"ש בזוהר: ותאנא האי (תכלת) הוא רזא דדוד מלכא. וכלל (הענין) כי בכל מקום שאומר רזא הוא ביסוד, וזהו האי הוא רזא, שהם ה' חסדים דיהיב בה ע"י היסוד, ולהוכיח שהם סוד החסדים אמר ודא הוא חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתריה. אמנם להבין יפה היאך הוא חוטא דאברהם וכו', והוא תכלת תכלית דכלא, צריך להביא מ"ש ז"ל בספר הכונות במקום א' בענין הציצית, כי הציצית שהיו נוהגים בזמן שב"ה קיים היה נמשך ממוחין דאי', מצד חכמה שבה היא בינה דאבא, וכמו שהאריכו שם ואמרו שהוא בסוד: וחכם בבינה (ס' יצירה). ואמר והם ד' אותיות יד"ו כנגד ד' כנפות הציצית, והם כ"ד מילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ויד"ו האחרון שהוא מילוי ההי"ן אין בו רק ז' אותיות, נמצא כי חסר חוט א' להשלים המנין והוא חוט של תכלת וכו', עד והענין הוא כי הלא סוד התכלת הוא לעולם במלכות, והוא סוד ה' אחרונה של שם וכו', עד אבל אין לוקחין רק המילוי שלה, והנה מילוי המילוי של שם ב"ן הם כ"ג אותיות כמנין חו"ט, והוא סוד חוט החסד שאנו משלימים אותו ע"י מילוי זה עכ"ל. ואח"כ אמר ובזה תדע איך תכלת הוא בג' עולמות וכלם א', כי בריש התקונים מצינו כי התכלת הוא חכמה גוון ספיר, ובזוהר אמרו כי התכלת הוא מלכות, גם נמצא שהיא בינה, ועם ז"ש כי הלא הוא בחי' המלכות שבבינה דאבא עכ"ל. והנה ידוע כי אברהם סודו באבא, וזהו שאמר ודא חוטא. שהוא המילוי הנז' בגי' חוט דאברהם שהוא אבא, דזכה ליה לבנוהי בתרוהי, שנשמותיהם של ישראל מצד הבינה, וזה ע"י מה שנתן אבא בינה שלו לאי' כמ"ש, וזהו ג"כ מאי תכלת, תכלית דכלא. שהיא בחי' המל' דבינה דאבא כמ"ש, ולפי מ"ש מהרמ"ז נר"ו בפי' זוהר דף קנ"ב על פ' ויתרון ארץ בכל היא וכו'. מ"ש הרח"ו זלה"ה בפ' ה' בחכמה יסד ארץ. שהוא ר"ת גימט' כ"ג שהוא מילוי המילוי דשם ב"ן שיש בו כ"ג אותיות, והשם הזה יורשת המלכות מאבא וכו' עכ"ל. יסכים לכל הנ"ל שהוא תכלית דכלא שהיא המלכות, ועם מה שפי' הרמ"ז נר"ו אח"כ על פ' ויהי האדם לנפש חיה, שהנשמות באות מכח בחינת הנפש שבחיה שהוא זה המילוי, יבא על נכון ודא חוטא וכו'. ר' יהודה אמר כסא הכבוד אקרי. אפשר לדקדק אומרו כסא הכבוד אקרי ולא אמר זהו כסא הכבוד, שבא לומר שאינו כסא הכבוד בעצמו אלא כך נק', וזה עפ"י הדרך שנפרש. היינו כי כבו"ד הוא בגי' ל"ב, והוא סוד ל"ב חוטין של הציצית, וזה החוט נעשה אליו בהיותו משלים מנין הל"ב, וזהו כסא הכבוד, פי' כסא אל החוטין שהם כמנין כבו"ד, גם אמרו במקום אחר כי מלת כס"א הוא כמנין י"ה אדנ"י עם הכולל, וידוע כי שם י"ה הוא באו"א, י' חכמה ה' בבינה, והמלכות נק' אדנ"י. וזהו מלכות דבינה דאבא כמ"ש למעלה, גם אמרו בענין הציצית כנז', כי ל"ב ול"א חוטין הם בגי' ס"ג, שהנה בזוהר פ' בראשית אמרו בענין ליל שבועות ז"ל, בכל יומי שתא אקרי אל והשתא דעאלת בחופה אקרי כבוד ואקרי א"ל עכ"ל. הנה שהמל' נק' לפעמים כבו"ד אל, וז"ש כסא הכבוד אקרי, כי אעפ"י שאינו כסא הכבוד עצמו מ"מ כך נק' לסבות הנז', ואפשר שלזה כוונו רז"ל שאמרו דומה לכסא הכבוד, ולעיל בפ' תנו לה' אלקיכם כבוד, הבאנו מ"ש בס' אוצרות חיים על מ"ש בזוהר שאמרנו בענין כבו"ד א"ל, והוא מסכים למ"ש כי בעלות המלכות עד או"א, שהוא ביום שבת או ביום שבועות שאז נק' כבו"ד א"ל, וג"כ כאן בעלות המלכות בבינה דאבא כך שמה ג"כ. ר' יצחק אמר שבעה כריכן דאיהי שכינתא (נ"ל שביעאה) ודאי, דהא היא מתברכא משתא אחרנין ע"י דצדיק. זה יובן במה שבא מפורש בתיקוני' כנז', שהוא ע"י שם מ"ב שיש בו ז' שמות של ששה, וז"ל: ואינון ז' לקבל ז' ימי בראשית דרמיזין לז' שמהן אבגית"ץ וכו'. שהם בו' קצוות והמלכות מקבלת מהם, ואפשר לומר כי ז' חוליין הם כ"א כריכות רמז לשם יד"ו.

אי נמי לשם אדי"ד כידוע שיש בו רמז לציצית, ובין שניהם ר"ל אדי"ד יד"ו הם בגי' מ"ב. ויש בהם ג"כ ז' אותיות כמנין ז' כריכות. ואפשר לומר ג"כ כי ב' שמות אלו אדי"ד יד"ו, הם עיקר לז' שמות המרגלא שהם בגי' תתמ"ט, ועם הכולל הוא בגי' כמנין תכל"ת. ואומר תלת עשר תלת עשר אינון, כמה דאוקמוה תלת עשר מכילן. זה יובן במ"ש בס' הכונות אח"כ ז"ל: והנה בק"ש ביארנו איך נכנסים כל אלו המוחין בז"א במלת אח"ד כנז' שם, כי הוא סוד אח"ד, זו"ן המקבלים אלו המוחין, גם פי' כי א"ח שהוא הז"א מקבלת הד' מוחין וע"ש. ושם כתב בזוהר פ' בראשית על פ' יקוו המים מתחת השמים. הוא סוד כניסת המוחין ברישא דזעיר בסוד מדידו דמשחתא, ושם ביארנוהו. והואיל ואתא לידן נבאר אומרו אל מקום אחד. פי' כי מחכמה זו דאי' הוא שם ד' יה"ו עם מילואם כנז', והם בגי' מקו"ם והם ל"א אותיות, ואלו נכנסין בז"א הנק' אח"ד. וזהו אל מקום אחד עכ"ל. והנה אח"ד בגי' י"ג, וזהו שאמר כנגד י"ג מכילן. וזהו ג"כ מ"ש בתיקונים, י"ג חליין כחושבן אח"ד. וזהו ה' קשרים לקבל שמע ישראל ה' אלקינו ה' וכו'. מלבד מ"ש למעלה. והנה ה' חסדים וה' גבורות אשר נכנסים בזו"ן בסוד יקוו המים, וזהו בפ' שמע ישראל וכו'. אל מקום אחד זה אח"ד כמ"ש. ונוכל ג"כ לפרש בתלת עשר מכילן, שהם רמז לי"ג מדות, והם נרמזים ג"כ בענין ח' חוטין וה' קשרים, וכן נחלקים הי"ב מדות לפעמי' לשני בחי': לח' בסוד ח' בגדי כהן גדול, ואח"כ ה' אחרים. גם ידוע כי או"א אינון תחות י"ג תיקוני דיקנא, וגם תרין מזלין דאינון נוצר ונקה אינון מתגליין אח"כ ביסוד או"א אשר שם ג"כ יורדין המוחין של הציצית הנז', וכן ג"כ יורדים שם החו"ג ובינת דאבא ואי', ושם יש המוחין של הציצית שהם שנו"ת חיים כידוע. וכל זה נרמז ג"כ במלת אח"ד, שהם ט' תיקוני ז"א א"ח, וד' תקוני דיקנא דאו"א הניתנים בסוד תוספת אל הז"א, וזהו א"ח ד'. ואמר אח"כ והאי איהו פתחא דכלהו, כי התכלת עיקרו במלכות שהוא פתח לכל הספירות מלמטה למעלה, וגם לפי מ"ש לעיל שהוא במלכות בינה דאבא, הנה הוא פתח לכל שאר המוחין דאבא כמ"ש, והוא חוטא רשימא בגוונאה. פי' אעפ"י שאינו אלא חוט א', שהוא מילוי המילוי של שם ב"ן כמ"ש, מ"מ הנה היא רשימא בגוונאה, שיש בה הארת כל המוחין ומתחבר עמהם, נוסף על זה אומר בס' הכונות הנז', שהתורה קראו פתי"ל בגימ' י' פעמים שם ב"ן כמספר עשר הוויות שבמלכות. אמר עוד וגוונא דיליה נפיק מחד נונא דאזיל בים כנרת, וכנרת על שמא אתקרי וכו'. הנה בפ' בהעלותך אמרו: כד אתנהירא מנהירו דאבא כדין אקרי ים. ופי' הרמ"ק דלא קאמר מאבא ממש אלא מנהירו דאבא, דהיינו אל דאקרי נהירו דאבא, דהיינו חסד וכו' עכ"ל. והוא מסכים עם מ"ש בזוהר פ' צו, אל דא נהירו דחכמתא. ולפי דרכו נאמר כד אתנהרא מנהירו דאבא, שהם המוחין שיש בהם ל"א אותיות כמנין א"ל, אז נק' ים. והנה בפ' בהעלותך אמר עוד, ים כנרת לעילא, ים כנרת לתתא וכו' עכ"ל. ואפשר לפרש על מלכות דבינה דאבא כנז', והנה על ענין כנור היה תלוי וכו'. אפשר לפרש על בחי' לאה נק' עו"ר, וכמ"ש בס' אוצרות חיים על עור בעד עור, וכן עולה כנו"ר כמנין עו"ר, והנה בענין ויעבור פי' משז"ל: רחל היתה תחת המטה כשנזדווג ישראל עם לאה, כי הלא בעת שמזדווג ישראל עם לאה שם מטתם למעלה עד חזה דזעיר, ומשם ולמטה יושבת רחל, הרי כי רחל נתונה תחת המטה, ולזה כונת רז"ל עכ"ל. גם ידוע משז"ל בהרבה מקומות כי בתפלת ערבית הזווג הוא עם לאה מן החזה ולמעלה, וז"ס יעקב משמש במרום. והנה דהע"ה מדתו היתה במלכות כידוע, ולכן כנור היה למעלה ממטתו שהיא בחי' לאה כנז', שהיא בחי' עו"ר שעולה כמנין כנו"ר, וגם ידוע כי בלאה יש ג' יחודים שהם כמנין נ"ר, ועם שם הוי"ה שבזעיר עולה כ"ו כמ"ש לעיל, הרי כנו"ר. וזה היה למעלה ממטתו של דוד. והנה אחר חצות לילה הזווג של יעקב ולאה הוא מן החזה ולמטה, ואז המלכות משוררת תמיד, בסוד אלקים אל דמי לך. וכמש"ה למען יזמרך כבוד ולא ידום. וזהו סוד שרוח צפונית מנשבת בכנור, שהוא כח הגבורה ועי"ז מנגן מאיליו. ונבאר דברי הזוהר וגם נבאר הקשר שיש אל הכנור עם התכלת, וכן ים הכנרת. והוא כי הנה בענין הציצית יש ג"כ רמוז ד' אדי"ד במילוי קס"א קס"א קמ"ג קנ"א שעולים תרי"ו, ועם אותיות הם כמנין כת"ר כמ"ש בס' הכונות. ואם נצרף עם כתר הנז' מספרם היה כמנין כנר"ת, וזהו וגוון דיליה נפיק מחד נונא דאזיל בים כנר"ת. פי' גוון התכלת נמשך מזאת המלכות הנק' ים שעולה נ', דאזיל שזאת הנ' אזיל בים כנרת שהוא בחי' לאה, כמשז"ל שיש בחי' לאה נמשכת ממלכות אבא כמבואר בפי' העמידה, וע"ד כנו"ר הוא תלוי לעילא מערסא דדוד, מלבד מ"ש אפשר לומר כבר כתב לעיל בסוד יקוו המים אל מקום אחד, כי הד' יה"ו במלואם הם בגי' מקו"ם, וכאשר נצרף אותם עם מי"ם שהם ה' חסדים, וז"ס ג"כ יקוו המים הם בגי' כנו"ר, גם עם מ"ש בתקונים והבאנו אותו למעלה, כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאלו אתקין כורסייא לקב"ה, ואינון יאקדונק"י, כאשר נצרף הוי"ה ואדנ"י שעולה צ"א, עם מספר מקו"ם יעלה כמנין כנו"ר עם הכולל. והנה הכנור הזה הנה הוא מנגן מאיליו ע"י הארת ד' מוחין שיש בהם ל"א אותיות כמ"ש, ועם י"ו תיבות. וזהו מ' אליו, וגם ד' יודי"ן שיש בעיקר כל שם מהם עולים מ', רמז אל מ' מ' אליו, וכל זה ע"ד דרוש וקבל שכר, דרך רמז בלבד, אמר עוד דהא דדוד ודאי איהי כנור דדוד מנגן מאליו למלכא קדישא עילאה. אפשר לומר כי אעפ"י שלעת עתה שהוא זמן הגלות בעו"ה מה שהשכינה משוררת הוא כדי לעלות מן הבריאה אל האצילות, הנה ע"י דהע"ה היה כדי לתקן השכינה, כדי להעלותה עד מלכא קדישא, שהוא עד או"א שהיא המדרגה הו' ששם עלתה אח"כ בזמן בנין ב"ה, והנה מלכא קדישא הוא באבא כמ"ש בפ' תהלות לאל עליון, וגם ע"י התכלת כמ"ש, ובג"כ גוונוי עייל עד רקיעא ומרקיעא עד כורסייא, כמ"ש ג"כ בגמ' תכלת דומה לים וכו'. שהוא המלכות בהיותה מקבלת מחכמה, וים דומה לרקיע שהוא יסוד דבינה הנק' רקיע, כמ"ש שבו חמה ולבנה וכו'. ורקיע לכסא הכבוד כמ"ש למעלה. והנה הכנור הזה היה מנגן מאליו ע"י שיר השירים כמ"ש הרמ"ק זלה"ה, פי' היה מאליו דרך רמז בלבד, כי עדיין לא נתגלה שיר השירים רק מעט דרך רמז כמ"ש בזוהר חדש דף ע"ב על מזמור מ"ה. רחש לבי דבר טוב. ולא נתגלה עד דאפיקת ברא חכימא לעלמא ואתקינת כורסייא למלכא, כדין מלכא שוי מדוריה עמה ושריאת למללא ישקני וכו' עכ"ל. וכן בזוהר פ' תרומה אמרו ז"ל: אבל ביומוי דדוד מלכא לא הוו כל אינון מנגנין מתתקנן בדוכתייהו לנגנא כדקא יאות ובי מקדשא דלא אתבני, ובג"כ לא אתתקנו לעילא בדוכתייהו, דהא כמה דאית תקוני משמרות בארעא אוף הכי ברקיעא, וקיימין אלין לקבל אליו עכ"ל. ונ"ל לפרש לפי פשוטו, כי אעפ"י שדוד המלך ע"ה תקן כ"ד משמרות, וגם תקן המשוררים והשיר שהיו הלוים אומרים כנר' בדברי הימים, מ"מ עדיין היה ארון אלקים מתהלך באהל ובמשכן ולא אתקנו במקום הראוי, הגם כי הכל היה במקום הקדש לא היה ק"ק כמו בבית המקדש, ולפיכך הגם כי אתתקנו לא אתתקנו בדוכתייהו שהוא בב"ה, וגם בכאן היה הכנור של דוד המלך ע"ה מנגן מאליו, דרך רמז בלבד כמ"ש כי המקום גורם שעדיין לא נבנה ב"ה, וכבר הפליג המקונן בקנתו ואמר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. וכאשר יבנה ב"ה בבי"א, אז ישובו כל הדברים לקדמותן, ואז תשמח בתולה במחול, וישובו אינון מנגנין בדוכתייהו, ועל הזמן ההוא נאמ' עלי הגיון בכנור, שלא יהיה בלבד מנגן מאליו רק הגיון ודבור ג"כ ע"י שיר השירים שיתגלו הסודות שבו, וזה יהיה עלי עשור שתהיה המלכות בת עשר, ותעלה למעלה עד הכתר שהיא המדרגה הז', ואנחנו נברך יה ונודה שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו אכי"ר:

  1. ^ ודחון הוא הפוך מן חדון, ור"ל שמחת כלי זמר (מצודת ציון).