רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/לב

ל"בעריכה

מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי. רבי חֲנִינָא פָּתַח הָכֵי, מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי (ירמיה ח, יח). מַהוּ מַבְלִיגִיתִי, מִבְּלִי (שלא) הוֹגִין בַּתּוֹרָה לְקַיֵּם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עָשִׂיתִי בֵּיתִי גִתִּי וְאַף עַל פִּי כֵן עָלַי לִבִּי דַוָּי, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ וגו'. וּכְתִיב הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים (ירמיה ח, יט), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דִּבּוּר זֶה מְשַׁמֵּשׁ שְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת: זְעָקָה, שַׁוְעָה, נְאָקָה. זְעָקָה, דִּכְתִיב וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם (שמות ב, כג), שַׁוְעָה, דִּכְתִיב: קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי. נְאָקָה, דִּכְתִיב וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות כב, כד). רַבִּי הוּנָא דְּצִפּוֹרִין אוֹמֵר לְשׁוֹן פִּרְפּוּר הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל (יחזקאל ל, כד). וּכְתִיב וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ (איוב כד, יב). הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּה (ירמיה ח, יט), אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיוּ גוֹלִים, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ גָלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

הנה מלת "מבליגיתי" כמעט אין לה דמיון במקרא, ולכן המפרשים ז"ל קצתם פירשו מלשון המבליג שוד על ע"ז, והרד"ק ז"ל הביא בשם ר' יונה שהיא מלה מורכבת, ולכן שואל במדרש מהו מבליגיתי, ופי' אותה כמו דרך ר"ת מבלי גתי. ופי' מבלי שהוגין בתורה וכו'. וזה ג"כ ע"ד מ"ש על איכה ישבה בדד, ולא פי' ממה ישבה בדד, וסמך על המבין כמשז"ל מיושביה וכו'. וכן ג"כ אמר הכתוב מבלי ולא פי' כלום, וסמך על המבין שהוא מ"ש אח"כ לבסוף על עזבם את תורתי. וז"ס מבלי שלא הוגין בתורה, ואמ' לקיים מצות ומעשים טובים, לומר כי אעפ"י שהיו הוגין בתורה לא היו הוגין ע"מ ללמוד וללמד לשמור ולעשות, רק כמי שקורא בשאר חכמות, והוא ע"ד מ"ש לעיל הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. כמ"ש מאר"י אברבנאל ז"ל, שהיו מואסים בתורת ה' ועוסקים בשאר חכמות, ועתה אמר כי אפי' בהיותם הוגים בתורה, אפשר לדקדק דוקא הוגים הגיון וקריאה בעלמא, לא היו הוגים בה לשמה לקיים מצות ומעשים טובים, רק כמ"ש ואמר שזה גרם שעשיתי ביתי גיתי, והנה אז"ל על פ' גת דרך ה'. כי גבה היכלא ודרכו עליו מן השמים, ופי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל בס' חקור דין ח"א פ' כ"ו, שההיכל עלה למעלה ונגנז, ומאי דאמור רבנן דרכו ביה מן שמיא אקרא קאי דקא מסהיד גת בעלמא הוא דדרך ה' וכו' עכ"ל. ונ"ל דהכי פירושא כי הרוחניות נסתלקה למעלה וננגז וגם האבנים בעצמם שקנו צד קדושה נגנזו באופן שעיקר החרבן היה כדורך בגת שהוא דורך ברגליו בגת ואינו אלא דורך ענבים וכיוצא, וזה היה ממש בעון ביטול תורה, היינו כמו שבעון ביטול תורה נמסרו סודותיה לחצונים, וכבר פירשנו דרך דרש כי ח"ו ששולטים החצונים בסודות התורה, שהרי הכתוב אומר לא עשה כן לכל גוי וכו'. אלא שהחצונים סתמו הדרכים שלא יגלו סודות התורה, והוא ע"ד מה שפי' המשנה דרך רמז המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור. וכמו שפי' במקום אחר. וכן ג"כ בבית המקדש גבה היכלא ונסתלק למעלה ולא שלטו האויבים רק כדורך בגת ואינו מזיז הגת ממקומו, ואעפ"כ אעפ"י שלא שלטו בו כמ"ש, מ"מ עלי לבי דוי על בית המקדש הה"ד על זה היה דוה. ונ"ל שזה יובן עם מ"ש במדרש ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר האשה הזאת ע"י מה שפירשה מביתה שנים או שלשה ימים קורא אותה התורה דוה, הה"ד והדוה בנדתה. אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו כמה ימים וכמה שנים אעכ"ו שיקראו דווים, לכך נאמ' על זה היה דוה לבנו עכ"ל. ונ"ל שבא לרמוז כי אעפ"י שבעלה עמה ואין בו פגם מ"מ לסבת טומאתה רוחק ממנה, ועל זה הכתוב קורא אותה דוה, כן על דרך זה ג"כ אעפ"י שהמקדש נסתלק ולא שלטו האויבים, מ"מ שרחקנו ממנו ואין אנו יכולים לעלות וכו'. הנה אעפ"כ עלי לבי דוי, והביא ראיה מפ' על זה היה דוה לבנו כמ"ש, והוסיף להביא ראיה מפ' שאחריו ואמר וכתיב הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים. פי' ל"מ על זה לבי דוי לפי שהנה קול שועת בת עמי וכו' ואינה בבית המקדש, ששם היה קרוב ה' לכל קוראיו, ועל כן עלי לבי דוי. יען כי עתה נתרחקו ממנו ית'. א"ר יוחנן דבור זה משמש שלשה לשונות זעקה, שועה, נאקה. זעקה דכתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. שועה דכתיב ותעל שועתם. נאקה דכתיב וישמע אלקים את נאקתם וכו'. אפשר שכונת ר' יוחנן היה להוכיח כי עיקר מה שהשכינה מצטערת הוא על ישראל, לא בלבד על מה שגלו אלא על מה שאומות העולם הורגים אותם, והנה שלשה לשונות הללו פירשו אותם בשמות רבה, לשון קינה על מה שהיו הורגים אותם בני ישראל בגזרת פרעה, ור' הונא רבה דצפורין הוסיף לומר לשון פורפרא הוא, הה"ד ונאק נאקת חלל. וכתיב ונפש חללים תשוע. והן הם הכתובים שמביא ג"כ בשמות רבה כמ"ש, ואפשר לומר שבא לרמוז על י' הרוגי מלוכה שהיו צועקים, וכונתם היתה כדי שבכח קול צעקתם יעלו מ"נ ויוציאו הנצוצות מתוך הקליפות, וכמ"ש המקובלים ז"ל ובזוהר פ' שמות על פסוקים אלו ז"ל, א"ר יצחק תלת ענייני הכא, אנחה, שועה, צעקה. וכל חד מתפרשא מאחרא וכו'. ופי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' אור יקר כנ"ל ז"ל, שהם כנגד מחשבה קול ודבור, שועה דבור, צעקה קול, אנחה מחשבה עכ"ל. והנה הכתוב אומ' הנה קול שועת בת עמי וכו'. והוקשה לו לר' יוחנן שהיל"ל הנה שועת עמי וכו'. לרמוז על קבלת התפלה שהיא עיקר, היינו הדברים הנחתכים ונאמרים בפה, ואם כונת הכתוב על הקול בלבד, היל"ל הנה קול צעקת בת עמי, ולפי' פי' כי שלשתם היו זעקת, וזהו הנה קול שועה כמשמעו, ונאקה שהוא לפי מה שאמרו במדרש, יותר מאנחה. ובפרט לפי מ"ש ר' הונא רבא דצפורין, לשון פרפור, הה"ד ונאק נאקות חלל. והוא ע"ד מ"ש שבא לרמוז על ענין י' הרוגי מלוכה, א"נ לפי מ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה במקום הנז' וז"ל, צעקה מושלת על מדת הדין ומהפכם לרחמים, ולאו דוקא מכל ימיו דהיינו אפי' חסד שלפי דברי ר' יצחק אם גם החסד הסכימה בדין, אין צעקה קורעת אלא אנחה או יותר ממנה וכו' עכ"ל. והנה על פ' עשה ה' אשר זמם. שאז"ל בצע אמרתו, בזע פורפירא דיליה. נפרש בס"ד כי פורפירא רמז לשני בחי' מנצפ"ך א' מצד הת"ת וא' מצד הבינה, ולפי זה נאמר לשון פרפור ע"ד מ"ש שבקול צעקתם ונאקתם ונאק נאקות חלל, העלו מ"נ עד הבינה מקום התשובה ששם יש מנצפ"ך, השני שהוא יותר רחמים, וזהו לשון פ"ר פו"ר ומסיים המדרש ואומר ה"ה אין בציון אם מלכה אין בה. אילו היה שם לא היו גולים וכו'. כבר הבאנו הרבה פעמים משז"ל כי בזמן בית ראשון היתה הנוק' פנים בפנים ואח"כ בעת החרבן עצמו היתה תחת היסוד דז"א וכו'. אמנם תכך אחר החרבן חזרה הנוק' בבחי' ב' ונעשית פרצוף של י' ספירות אחור באחור, מן החזה ולמטה, ואף גם היו מאירות בה ה' ספירות עליונות של ז"א וכו' עכ"ל. ובזה יפורש הכתוב ה"ה אין בציון, היינו שנסתלקו הארת ה' עליונות של ז"א, שהכל נסתלק בעת החרבן, אם מלכה אין בה היינו שנסתלקו גם ט' עליונות של מלכות למעלה, ואמר אילו היה שם לא היו גולים, כמשרז"ל בדרוש הנז' ז"ל, ואילולי שנתמעטה מעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולא"ה להחריב בית המקדש עכ"ל. ולכן כיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. נראה שמדקדק מלת ישבה שאינו אומר איכה היא בדד רק ישבה לפי שעה, וזה בעת החרבן והגלות, שאילולי כך לא גלו, אבל אח"כ בחרבן בית ראשון חזרה עד אחורי הזעיר ונעשית בת י', ולא היתה בדד. והנה אז"ל הקיצין כלן כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. וכשיחזרו ישראל בתשובה מיד נגאלים, ואפשר שזה רמוז בפ' זה, הנה קול שועת בת עמי וכו'. וידוע כי מלת הנה מורה הזדמן, ודבר שהוא מזומן, וזהו הנה דבר מזומן הוא, כי כאשר יבא לפני ה' קול שועת בת עמי שהוא שועה צעקה וגם אנחה הנרמזת בפ' עלי לבי דוי, וכמו שמביא במדרש דומה לזה, ונאק נאקות חלל, באופן שבפ' על פי' המדרש רמוז בתוכו הנחמה שיגאלו ע"י התשובה, ואפשר שגם זה רמוז בשיר השירים, שאמר בזוהר שיר השירים תתר"ו. ופי' אותו מלשון רתת וזיע, ולפי דרך זה נוכל לומר כי כאשר ימלא האדם רתת וזיע לשוב בתשובה לפניו ית', אז תתגלה המ"ם סתומה של למרבה המשרה הרמוזה במ' של שיר השירים, שעל ידה עולה מספר תתר"ו, היינו ס"ת של כל פ' שיר השירים בהחשב המ"ם סתומה למספר ת"ר, עולה הכל תתר"ה ועם הכולל תתר"ו, וכמו שפי' הרמ"ע זצ"ל, ולקמן נפרש ביותר המאמר הזה של תתר"ו וע"י התשובה תבא הגאולה כידוע וזה יהיה בבי"א.