רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/לד

ל"ד עריכה

עַל הֶהָרִים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי וגו' (ירמיה ט, ט), אָמַר רַבִּי אֲחָא שְׁלשָׁה דְבָרִים צִוָּה נְבוּכַדְנֶצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן עַל יִרְמְיָהוּ (ירמיה לט, יב): קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו, עָלָיו וְלֹא עַל אֻמָּתוֹ. וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָע, לוֹ לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל עִם אֻמָּתוֹ עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ לְרָעָה. כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ, וְלֹא לְאֻמָּתוֹ. וְהָיָה יִרְמְיָה רוֹאֶה כַּתְּ שֶׁל בַּחוּרִים נְתוּנִים בְּקוֹלָרִין, וְנוֹתֵן אֶת רֹאשׁוֹ עִמָּהֶם, וּנְבוּזַרְאֲדָן בָּא וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶן. וְחוֹזֵר וְרוֹאֶה כַּתְּ שֶׁל זְקֵנִים שְׁלוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת, וְנוֹתֵן אֶת צַוָּארוֹ עֲלֵיהֶם, וּבָא נְבוּזַרְאֲדָן וּמַעֲבִירוֹ מֵהֶן. אָמַר נְבוּזַרְאֲדָן לְיִרְמְיָה חֲזֵי חַד מִן תְּלַת מִילִין אִית בָּךְ, אוֹ נְבִיא שֶׁקֶר אַתָּה, אוֹ מְבַעֵט בְּיִסּוּרִין אַתְּ, אוֹ שׁוֹפֵךְ דָּמִים אַתְּ וכו' ע"ש.

[אוֹ נְבִיא שֶׁקֶר אַתָּה, שֶׁכָּל הָדֵין שְׁנַיָּיא אַתְּ מִתְנַבֵּא עַל הֲדָא קַרְתָּא דְּהִיא חָרְבָה, וְכַדּוּ דְּחָרְבָה נַפְשָׁךְ בְּאִישָׁה עֲלָךְ סַגִּיא. אוֹ מְבַעֵט בְּיִסּוּרִין אַתְּ, דַּאֲנָא לֵית אֲנָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד בִּישָׁא, וְאַתְּ בָּעֵי לְמֶעֱבַד לָךְ בִּישָׁא, לְמֵימַר לֵית יִסּוּרַיָא חֲשִׁיבִין עָלַי מִידֵי. אוֹ שׁוֹפֵךְ דָּמִים אַתְּ, דְּמַלְכָּא פַּקִּיד לִי עֲלָיךְ סַגִּי בְּדִיל דְּלָא לְמֶעֱבַד לָךְ בִּישָׁא, וְאַתְּ בָּעֵי לְמֶעֱבַד בִּישָׁא בְּגִין דְּיִשְׁמַע מַלְכָּא וְיִקְטְלוּנֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא. וּבַסּוֹף אָמַר לוֹ, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ בֹּא וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלֶיךָ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה, עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַגְּבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ, א): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ, א): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים. וְדִכְוָתֵיהּ כְּתִיב (יחזקאל א, א): וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה, עַד הֵיכָן הָיְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָהוּ, רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי אַבָּא, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר עַד (ירמיה לא, ט): מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנוּ. וַחֲרִינָא אֲמַר עַד (ירמיה לא, טז): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. וּבַחֲזִירָתוֹ הָיָה מוֹצֵא אֶצְבָּעוֹת מְקֻטָּעִין מוּשְׁלָכִין בֶּהָרִים, וְהָיָה מְלַקְטָן וּמְגַפְּפָן וּמְחַבְּקָן וּמְנַשְׁקָן וְנוֹתְנָן לְתוֹךְ טַלִּיתוֹ, וְאוֹמֵר לָהֶם, בָּנַי לֹא כָּךְ הִזְהַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָכֶם (ירמיה יג, טז): תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר (ירמיה ט, ט): עַל הֶהָרִים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה, עַל אוֹתָם הָרִים נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים אֶשָֹּׂא בְכִי וָנֶהִי, עַל נְאוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁנֶּהֶפְכוּ לְקִינָה. וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לְקוֹל דִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא לְקוֹל דִּבְרֵי נְבוּאָה, אֶלָּא מִקְנֶה, אֶלָּא לְקוֹל דָּבָר הַמְקַנֵּא, שֶׁהָיוּ מַקְנִיאִים אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים לב, טז): יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים, לְפִיכָךְ (ירמיה ט, ט): מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם עַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא נִרְאֶה עוֹף טָס בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַה טַּעַם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם עַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ, בְּהֵמָה בְּגִימַטְרִיָא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא קֹדֶם לְאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ נוֹטְעִים תְּמָרִים בְּבָבֶל, לוֹמַר שֶׁמִּינֵי מְתִיקָה מַרְגֶּלֶת לָשׁוֹן לַתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרַבִּי אַבָּהוּ שְׁבַע מֵאוֹת מִינֵי דָּגִים טְהוֹרִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת מִינֵי חֲגָבִים טְהוֹרִים וְעוֹפוֹת לְאֵין מִסְפָּר, וְכֻלָּן גָּלוּ עִם יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, וּכְשֶׁחָזְרוּ חָזְרוּ עִמָּהֶם חוּץ מִדָּג אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ שִׁבּוּטָא. וְדָגִים הֵיאַךְ גָּלוּ, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר דֶּרֶךְ תְּהוֹם גָּלוּ וְדֶרֶךְ תְּהוֹם חָזְרוּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה הִיא חֲצוּפָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲדַיִן עוֹשָׂה פֵּרוֹת, וְלָמָּה עוֹשָׂה פֵּרוֹת, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר עַל שֵׁם שֶׁמְזַבְּלִין אוֹתָהּ, וַחֲרִינָא אָמַר עַל שֵׁם שֶׁהֵם מְהַפְּכִים בַּעֲפָרָהּ. אָמַר רַבִּי יוּדָן שֶׁבַע שָׁנִים נִתְקַיֵּם בָּהֶם גָּפְרִית וָמֶלַח, וְכָל כָּךְ לָמָּה, עַל שֵׁם (דניאל ט, כז): וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד. כּוּתִיִּים שֶׁבָּהּ כֵּיצַד עוֹשִׂין, זוֹרְעִין אוֹתָהּ מַטְלִיּוֹת מַטְלִיּוֹת, זוֹרְעִין כָּאן וְהִיא נִשְׂרֶפֶת, זוֹרְעִין כָּאן וְהִיא נִשְׂרֶפֶת. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד דַּהֲוָה קָאֵים וְרָדֵי בְּבִקְעַת בֵּית עֲרָבָא, וּתְקַף יְדֵיהּ אֲסִיכְּתֵיהּ, וּסְלֵיק עַפְרָא יְקִידָא וְאוֹקֵיד דְּרָעֵיה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (דברים כט, כב): גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ. רַבָּה בַּר כַּהֲנָא אָמַר אֵינָן לֹא מִמְחִילוֹת הָאָרֶץ, וְלֹא מִשִּׁמְמוֹת הָאָרֶץ, אֶלָּא לְפָנָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ב): וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ. וּלְעָתִיד לָבוֹא הַכֹּל חוֹזֵר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לו, לד): וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר].

בכאן אין בו שום פתיחה, ואפשר שהוא מחובר עם מה שלמעלה, שאמר וכיון שנחרב הבית אז נתקיים ויהי לאבל כנורי וכו'. ועתה הוסיף כי לא די זה לישב בשב ואל תעשה שלא לחול בכרמים, אלא שאפילו אם אצא השדה הנה על ההרים וכו'. והענין כמו שנפרש בפ' פרשה ציון בידיה, לשעבר הייתי מהלכת והאילנות על ראשי, ועכשיו תלויה לשמש עכ"ל. והטעם כי דרכי ציון אבלות ושוממות, וכל עובר עליהם ישום וישרוק באמר על מה עשה ה' ככה, כי הארץ אשר היתה כגן עדן, עתה מדבר היתה וארץ שוממה, באופן כי במקום גילה אשר אמרתי אלכה וירוח לי שם תהא רעדה ובכיה על צרותי כי רבו, וזהו שאמר הכתוב על ההרים וכו'. כלומר אם אלכה לי על ההרים אשא בכי ונהי, והנה המדרש מדקדק אומרו "על ההרים" שהיל"ל בהרים אשא וכו'. וגם מ"ש על ההרים אשא בכי ונהי ולא במישור, ולפיכך לתרץ זה מביא המעשה של נבוזראדן עם ירמיהו כמ"ש במדרש. ואמר כי בחזרתו היה מוצא אצבעות מקוטעי' ומושלכים וכו'. וזה היה דוקא בהרים ולא במישור, כי בדרך ישר לא יכשלו בה. אמנם כאשר נרצה לתת טעם למה כשהיה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין היה נותן ראשו עמהם, כת של זקנים שלולים בשלשלאות נותן צוארו עליהם, מלבד לפי פשוטו שהוא להצטער עמהם, אפשר לומר שהוא מסכים עם מ"ש למעלה, אמר משה לירמיהו לך לפני ואלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם וכו', מיד הלך משה וירמיהו לפניו וכו'. ופי' למעלה שאפשר לומר כי ירמיהו עשה יחוד וכיוצא בזה ועי"ז נתלבשה נשמת מרע"ה בירמיהו בסוד העיבור כידוע, וזהו הלך משה וירמיהו לפניו, וכמ"ש לעיל. ועתה אומר כי היה ירמיהו משתתף עמהם אולי בזה ינצלו מצרותיהם, אמנם לא הועיל כלום בתקנה זו, כמ"ש למעלה יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני. וז"ש ג' דברים צוה נבוכדנצר וכו'. קחנו ועיניך שים עליו ולא על אומתו וכו', עד ולא קיבל עליו עד שנאמר לו מפי הגבורה, הה"ד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר, אחר שלח נבוזראדן רב טבחים את ירמיהו והוא אסור בזיקים, מה היה אותו הדבר אלא אמר אין את יתיב הכא אנא אזיל עמהון, ואין את אזיל עמהון אנא יתיב הכא וכו', עד הה"ד אחר שלח אותו רב טבחים את ירמיהו והוא אסור באזיקים (ירמיה מ, א). אמר ר' אחא כביכול הוא אסור באזיקים. ובילקוט מביא לשון הפסיקתא קרוב למ"ש במדרש זה, ובסוף כתב וז"ל: נטלו הגלייות עיניהם וראו את ירמיהו שפירש מהם, געו כלם בבכיה א"ל רבינו ירמיהו הרי אתה מניחנו, שם בכו שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וכו'. וזה דומה למה שאמר למעלה גבי מרע"ה, שאומר מיד געו כלם בבכיה וכו'. והנה בכאן בפסיקתא אומר א"ל רבינו ירמיה וכו'. לא מצינו בשום א' מהנביאים שהזכירוהו רז"ל בשום מקום בלשון רבינו זולתי מרע"ה, וירמיהו ג"כ לא נזכר במקום אחר בלשון זה, אלא אפשר לומר שבא לרמוז מ"ש שנתלבשה בו נשמת מרע"ה אשר הוא רבן של כל ישראל כידוע. ולפיכך אמרו "רבינו ירמיהו" לרמוז שהוא רבינו מרע"ה וג"כ ירמיהו. ובזה מדוייק אומרו "נטלו הגלייות את עיניהם". שאינו דבר הנראה רק ע"י הסתכלות בהיות האדם נושא את עיניו ומסתכל יפה. אמר עוד במדרש: עד היכן היתה נבואתו של ירמיהו, ר' יעקב ור' אבא, ואית דאמרי ר' אליעזר ור' יוחנן עד מזרה ישראל יקבצנו, וחרינא עד ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם עכ"ל. על כרחין צ"ל כי כוונת המדרש לומר עד היכן היתה נבואתו באותה שעה, דאל"כ מקרא מלא הוא בסוף ירמיהו, עד הנה דברי ירמיהו. אלא סברא הוא שלא הניחם בפחי נפש והלך לו, ולפיכך שואל עד היכן נבואתו וכו'. כלומר עד היכן הגיעו התנחומים שניחם את ישראל כשהניחם, ועל זה פליגי בה וכו', ואע"ג כי פ' הדבר אשר היה אל ירמיהו הוא הרבה אחר פ' מזרה ישראל ופ' ויש תקוה וכו', מ"מ אין מוקדם ומאוחר. אמנם טעם מחלוקתם הוא דומה ג"כ למ"ש המדרש למעלה, א"ל משה בני להחזיר אתכם א"א שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה. ודומה לזה ג"כ כאן א"ל מזרה ישראל יקבצנו ויחזיר אותם במהרה, ובזה קבלו ניחומין. וחד אמר עד ויש תקוה לאחריתך וכו'. וכבר הארכנו למעלה במקומו בענין בכיית רחל וספור טענתה לפני המקום ב"ה בטענה ניצחת עד כי נעתר לקולה ואמר לה מנעי קולך מבכי וכו' עד ושבו בנים לגבולם. ומלבד זה יש בפ' ושבו בנים לגבולם נחמה יתירה, שהוא אומר בפי' שישובו לארץ ישראל איש לעירו ואיש אל אחוזתו. ונוכל לפרש ג"כ עד היכן נבואתו של ירמיה, כלומר עד מתי יהיו ויאריכו להתקיים הדברים הרעים שהם עיקר נבואתו של ירמיהו, חד אמר עד מזרה ישראל יקבצנו, כי כאשר יתחיל קבוץ גליות אז אעפ"י שאח"כ אפשר שתהיה מלחמת גוג ומגוג וד"א, מ"מ כיון שכבר התחילה הגאולה לא ירגישו ישראל שום צער ויקבלו הכל מאהבה, וחד אמר עד ושבו בנים לגבולם, שישובו כל א' לעירו ולאחוזתו ויהיו ג"כ נטועים בארץ כשורות הכרם כמ"ש ז"ל. ואז יתקיים מקרא שכתוב לא ישמע עוד חמס בארצך וכו'. ואם נפרש על ענין הנשמות, הנה אמרו בס' הגלגולים כי מלבד מ"ש בעון אדה"ר נתערבו טוב ברע ורע בטוב, הנה מלבד זה נתערבו בחי' נשמות זו בזו, והנה חד אמר מזרה ישראל יקבצנו, כלומר שכל הצרות המתהוות אינם אלא לצרף את ישראל, והצירוף הזה יתמיד צירוף בתר צירוף עד כי מזרה ישראל יקבצנו, שיצטרפו כל הנשמות ויוסר הטוב מהרע, וכמ"ש וקבץ פזורנו וכו' ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. וחד אמר עד ושבו בנים לגבולם כמ"ש, והביאנו לציון עירך ברנה וכו'. וכן ג"כ כמ"ש למעלה מ"ש בס' הגלגולים על והשיב לב אבות על בנים וכו'. שיחזרו כל הנשמות אל שרשם, וזהו ושבו בנים לגבולם, וזה יהיה בבי"א. אמר עוד במדרש בחזרתו היה מוצא אצבעות מקוטעים מושלכים בהרים, והיה מלקטן ומגפפם ומנשקם ונותנן לתוך טליתו, ואומר להם בני לא כך הזהרתי אתכם ואמרתי לכם תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם וכו'. מלבד לפי פשוטו כי היה ירמיהו מצטער עליהם ובאהבתו ובחמלתו עליהם היה מגפפן ומנשקן, הנה אפשר לומר כי בראותו כי עונותיהם גרמו להם, כמש"ה לכן נדמו עמי מבלי דעת. ואז נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב. ע"ד מ"ש בעץ חיים שער הקליפות (פרק ב'), ו"מבלי דעת" הוא שלא השכילו לד"ת ונבואה כמ"ש אח"כ, ולכן רגליהם ירדו מות. ואולי יותר ומר ממות דמשתמטי רגלייהו. הנה עתה אחר שקבלו את ענשם נתרצה עונם, והוא ע"ד מ"ש האר"י זלה"ה על פ' בשר חסידיך לחיתו ארץ. כי אחר שקבלו ענשם ע"י המיתה נק' חסידים, וראוי לקונן עליהם עכ"ל בקיצור. וכן עתה כשהיה ירמיהו מוצא אצבעות מקוטעים מושלכים בהרים, היה מלקטן מגפפן ומנשקן. בתחלה מלקטן בסוד ונפוצותינו כנס. ומגפפן בסוד הנשיקין, ונותן לתוך טליתו שהוא בסוד השערות, וגם עפ"י הדרכים שפי' והבאנו למעלה מ"ש בס' הכונות בענין ציצית. והיה אומר להם לא כך הזהרתי אתכם תנו לה' אלקיכם כבוד. ע"ד מ"ש לעיל במקומו שהוא בסוד דעת פנימי שבמלכות ביום ש"ק, שהוא שם ס"ג בגימ' כבו"ד א"ל כמ"ש בס' אוצרות חיים. והנה בשבת יש נשמה יתירה, ועל זה נאמר אם תשיב משבת רגליך. והרגלים עולים למעלה ואין לחוש ולומר דילמא משתמטי רגלייהו ח"ו, ובימות החול ג"כ לפי מ"ש לעיל בענין הציצית, שהוא סוד כבו"ד א"ל. פי' ל"ב ול"א כמ"ש. הנה ע"י קיום מצוה זו יתנו כבוד לאלקים ויקבלו המוחין מצד החכמה, אשר על זה נאמר החכמה תחיה בעליה. אמנם על אשר לא נתנו כבוד כנז', אדרבא חטאו ובפרט בביטול תורה כמשז"ל, וכמ"ש לקמן במדרש ולא שמעו לקול ד"ת. הנה אז נתקיים סופיה דקרא בטרם יחשיך. וכמ"ש במקומו מ"ש המדרש: בטרם יחשיך מד"ת וכו'. ואז נסתלקו בחי' הרוח והנשמה. ואולי גם בחי' הנפש, היינו שלא נשתיירה רק בחי' נפש הבהמית. והוא ע"ד משז"ל רשעים אפי' בחייהם קרויים מתים. ונתלבשה בהם נפש מצד הקליפה ע"י העונות, ובפרט ע"י עון ע"ז, ונתקיים בהם כמו שאמרנו מש"ה גם בלא דעת נפש לא טוב. וזה גרם כי נדמו מבלי דעת. ורגליהם ירדו מות, ונתנגפו רגליהם על הרי נשף, מקום הקליפות בעו"ה. ועל אותה שעה נא' על ההרים אשא בכי ונהי וכו'. היה אפשר לפרש על אלו הרי נשף, ששם היה מוצא אצבעות אלו מקוטעים, אשא בכי ונהי וקינה וכו'. אמנם נראה דלא ניחא ליה לבעל המדרש לפרש כך, ואפשר דדייק שא"כ היל"ל בהרים אשא בכי ונהי וכו'. ולכן פירש בשביל ההרים אשא בכי ונהי. ואמר הנאים והמשובחים. אפשר לומר דדריש "על ההרים" על ת"ח, כמ"ש בזוהר פ' שלח לך: כל אילין טורי רישי מתיבתי אינון. ולפי דרך זה אפשר לומר שהוא הקדמה למ"ש אח"כ במדרש על רבתי בגוים: רבתי בדעות. וזהו הנאים והמשובחים. ע"ד משז"ל בשעה שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו נאה וכו', עד עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וגם משובחים כמשז"ל בכל מקום שהיה א' מירושלים הולך היו מושיבין לו קתדרא לשמוע חכמתו. ועל נאות מדבר קינה, על נאותיו של יעקב שנהפכו לקינה, נראה דהוקשה לו כי במדבר אין שום נאות, ולפיכך פי' מדבר לשון דבור, פי' במקום שהיה הדבור נאה של יעקב, שהם ד"ת נהפכו לקינה, וכמ"ש ויבואו וישבו בשער התוך. מקום שחותכין שם את ההלכות, שם נמנו הכשדים היאך להחריב את ב"ה, וכן אמרו ג"כ ואת כל בית הגדול שרף באש. זה בית מדרשו של ריב"ז, והרבה כיוצא בזה כמשז"ל. ואפשר לפרש על ההרים הנאים והמשובחים על י' הרוגי מלכות. עפ"י הדרך שאמרו בזהר איכה ז"ל: מאן חמא גו גנתא דעדן בשעתא דאתמסר דינא לעילא עשר מרגלאן ספיראן נהירו דכל גנתא וכו'. ואלו הם באמת ההרים הנאים המשובחים בין הצדיקים שבג"ע, וכן ג"כ נאותיו של יעקב שהוא הג"ע כמו שנפרש בעה"ו. וכמשז"ל ג"כ על ראה ריח בני כריח שדה וכו'. שנכנס עמו ריח גן עדן, ועתה נהפכו לקינה כמ"ש אח"כ בזוהר הנזכר: כד נחתת אי' ולא אשכחת תמן בגנתא, וכל אינון נהורין ובוסמין געאן ומיללן, כדין געאת ומיללת אינון כרובים נטורי תרעין בכאן ומיללן, פתחין בבכיה וכו'. ובמדרש ג"כ על פ' בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב. פי' נאותיו של יעקב על ענין י' הרוגי מלוכה, וכמו שנפרש במקומו בפ' הנז' בס"ד, ובתקונים תקון כ"א אמרו על פ' שמעו הרים את ריב ה' וכו' ז"ל, והאיתנים אלין תנאים, תנאים איתנים בהפוך אתוון וכו'. אפשר לפרש ג"כ ע"ד שמעו הרים, וזה עם משז"ל בגמ' פסלת לך ארבע טורי וכו'. ופי' ארבע סדרי משנה. ויהיה פי' הכתוב לפי דרך זה על ההרים הנאים והמשובחי' שהם משניות גדולות כמשז"ל, שהיו שם שש מאות סדרי משנה, ועל נאותיו של יעקב, שהם תפ"א בתי כנסיות שהיו בירושלים כמנין מלאת"י, ועתה נהפכו לקינה, וכמ"ש במס' ברכות על ענין ר' יוסי כשנכנס לחורבה א' מחורבות ירושלים להתפלל, שמע בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי שהחרבתי את ביתי וכו'. וזהו שנהפכו לקינה. ובתקונים תיקון כ"א כנז' אז"ל: שמעו הרים את ריב ה'. אילין תלת יודין, והאתנים מוסדי ארץ. אילין תלת ווי"ן דכלהו אתרמיזו בו'יסע ו'יבא ו'יט עכ"ל. ואפשר לפרש שהוא ע"ד מ"ש בתחלת פי' האדרא ז"ל: והנה נה"י דא"ק היו כלם בסוד עגולים ואח"כ נעשו בסוד קו שלשתם יחד, ואח"כ באמצעות חוט זה המאיר בתוכם, נבקע ויצאו לאור בסוד ג' ווי"ן, והם רמוזי' בר"ת ויסע ויבא ויט. ואח"כ הג' ווי"ן נגלו הג' יודין כי אלו הג' ווין היו תחלה ג' יודין בסוד העגולות אשר אמרנו, ואחר שבאו אלו הג' ווי"ן נשארו הג' יודי"ן כנשמה בתוכם ומאירים ג"כ למטה ומתפשטים, ומאלו הנה"י נבנה ז"א וכו' עכ"ל:

ולפי דרך זה יאמר שמעו הרים וכו'. כי הנה שמיעה היא באוזן, ובדרוש א"ק כי ענין רא'ייה שמיע'ה רי'ח דיב'ור אמרנו כי שמיעה היא בנשמה מצד האוזן בינה דא"ק, והיא מתגלית למטה, היינו ה' אחרונה של ס"ג וכו'. וגם ידוע כי מנו"ה דא"ק נעשו תרין אודנין דעתיק, וכמ"ש בהקדמת ביאור אדרת האזינו ובמקומות אחרים. וזהו שמעו מצד הבינה. אם שנפרש בינה דא"ק המתגלית למטה, או תרין אודנין כמ"ש הרים שהם היודין הנז', שמעו את ריב ה', שהוא ז"א כמו שנפרש. והאיתנים ג"כ שהם הווי"ן שיש בתוכם היודי"ן הנז', כנשמה בתוכם והם מוסדי ארץ שמהם נעשו כל בחי' האצי' עד המלכות, והנה הריב הנז' אפשר שהוא ע"ד מ"ש אח"כ בפי' האדרא הנז' ז"ל, והנה כל העניינים מא"א ולמטה, וגם א"א בכלל כלם נעשים ע"י הג' יודי"ן אלו, שאח"כ הם נחלקים לכמה חלקים כאשר אבאר בעו"ה. והנה בזמן ב"ה היו משגיחין אפין באפין, והיו אלו הג' יודי"ן מאירות ומתייחדות ומזדווגות ז"א פנים בפנים, ואחר שחרב ב"ה ונתמעטו כנפי החיות חסרו הב' ווי"ן שנסתלקו אורם למעלה, ולא נשאר כ"א מעט הארה מן הו' של שם, ולהיות הג' יודין רואי' שנחרב הבית, גם הם נסתלקו לצד ההוד ולא נתעלו, שאם ח"ו יתעלו היה נחרב העולם, אבל נשארו מן הצד. הי' של ההוד ישבה תחתיה. הי' של היסוד להיות שנסתלקה מן הצד נתרחקה יותר הי' של הנצח נתרחקה יותר ויותר, ומטעם זה בנקוד ההוד באו ג' נקודות והם באלכסון, מפני שבעת החרבן לא היה שום זיווג כלל פנים בפנים כ"א מצד אחור, וגם מצד אחור לא היה שלם כ"א מצד ההוד וכו' עכ"ל. והנה ידוע כי מצד הפנים יש שם הוי"ה פשוטה עם מילוי מ"ה, וכמ"ש בתקון הנז' למעלה מזה, כי לזה שם הג' של ע"ב הוא סב"ט העולה ע"א כמנין הוי"ה ומ"ה, ועתה בזמן החרבן שהוא בסוד אחור באחור הנה הוא ק"ל ע"ב העולה רי"ב עם הי' אותיות. וזה עפ"י הדרך שאמרנו ביחודי' של נעברה נא וכו'. וזהו שאמר שמעו הרים שהם הג' יודי"ן הנז' שהם בנה"י דא"ק כנז', שמעו את רי"ב ה'. שהזווג הוא אחור באחור כמנין רי"ב כנז', וזה בעו"ה. וגם האיתנים שהם הווי"ן עם היודי"ן הנז', והם מוסדי ארץ, העולמות עד המל' הנק' ארץ כמ"ש. שמעו כלם כנז', ומפני כי עתה בעת החרבן שאין הזווג פב"פ, בשביל זה המלכות יורדת למטה כידוע בהרבה מקומות בעו"ה, אפשר כי בשביל זה בתיקון הנז' אח"כ: אר"ש לר"א קום אלעזר ונטיל קירטא דאיהי שכינתא, ואקיף לה תגא וזריק מנה וכו'. כדי להעלותה למעלה. ולפי זה יאמר המדרש "על ההרים" שהם היודי"ן הנז' שנסתלקו והיו הנאים מצד היסו"ד, והמשובחים מצד הבינה, ועל נאותיו של יעקב שהם הווי"ן שהיו נוה אל היודין הנזכר, והיו נקראים איתנים ע"ש כי בהיות בתוך הווי"ן הארת היודי"ן היו חזקם ותקפם, וכשלא האירו היודי"ן רק באלכסון כמ"ש בפי' האדרא, אז נסתלקו הב' ווי"ן כמ"ש שנתמעטו כנפי החיות, וזה בסוד החצוניות כמ"ש הן אראלם צעקו חוצה. וזה גורם את זה וזה נמשך מזה בעו"ה. והיו נו"ה כמ"ש אל יעקב שהוא ז"א שיש בו ההוי"ה, וגם הוא הו' של הוי"ה שנשארה, ומשם נמשכת הארה כמ"ש בפי' האדרא כנז', וע"ד מ"ש בתקונים בהפוך תנאים, אף אנו נאמר בהפוך נאותים, וזהו ועל נאותיו של יעקב שהיו הנוי של יעקב, כי ע"י היה הזווג לז"א הנק' יעקב, פנים בפנים כמ"ש, ועתה נהפכו לקינה, היינו שנסתלקו הווי"ן והיודי"ן ג"כ נהפכו בסוד שלה נקודות לקינה, כי גם מצד ההו"ד נהפך ונעשה דו"ה, וכמ"ש והודי נהפך עלי וכו' בעו"ה. עוד אמרו בתקונים כנז' שמעו הרים אלין אבהן וכו'. ולפי זה יאמר על ההרים הנאים והמשובחי' שהם האבות, והם נאים מצד עצמם ומשובחי' מאחרים, אשא בכי ונהי, וזה ע"ד משז"ל במד' שלמעלה, שאמר הקב"ה לירמיהו לך קרא לאברהם יצחק ויעקב וכו' שיודעי' לבכות שיבואו לבכות על חרבן ב"ה, שהוא היה נאותיו של יעקב, ובאו ובכו ועשו הספד בתוכו, וזהו ועל נאותיו של יעקב שנהפכו לקינה, ועל זה אמר ירמיהו אשא בכי ונהי, שבכה עמהם. וידוייק ג"כ מלת אשא, שהבכי עלה למעלה עד נה"י דאבא, וכמ"ש למעלה במקומו, וכל אלו הדברים עפ"י כל הדרכים אשר אמרנו, אירעו לישראל מפני כי לא שמעו קול מקנה כמ"ש הכתוב אח"כ, ואמרו במדרש לא שמעו לד"ת, ועי"ז נסתלק אור התורה מב"כ וב"מ, ושלטה בהם כח הקליפה ונחרבו בעו"ה, וגם עון זה גרם שפשטו האויבים ידיהם בתחי' ונסתלק אור ז"א, גם מפני כי ולא שמעו לדברי נבואה, ונסתלקו אור נה"י שמשם באה הנבואה, ונתמעטו כנפי החיות כמ"ש בפי' האדרא. ונתמעטו הלבבות ג"כ ולא נשארו כ"א שתא סדרי משנה. רק שמעו לקול ע"ז המקנה, וזה גרם ג"כ פגם אל המלכות, היינו שנתגברו הקליפות והחריבו א"י שהיא רומזת למלכות ומקבלת ממנה, ונחרבה מכל וכל עד כי מאדם ועד בהמה נדדו הלכו וכו'. וכמ"ש במדרש. והנה הגם כי המדרש אינו אומר כלום בפ' איכה, אפשר שכל זה נרמז ג"כ בפ' איכה, וכמ"ש על רבתי בדעות, ועתה נוכל לומר ג"כ ישבה בדד מחכמיה, גם ישבה בדד - תורה שבכתב מתורה שבע"פ, וזה גרם שנתמעטו ולא היו רק שתא סדרי משנה, בדד מזכות אבות, בדד שאין בה רק ו' אחת מהתלת ווי"ן, ולא האירה רק ו' אחת כמ"ש, וגם היודי"ן ישבו להם מן הצד באלכסון, ועל זה נאמר דאזל בפרודא, שאין הייחוד נעשה כתיקונו פנים בפנים לסיבת הנז' וכמ"ש. והנה גם על זה בא הרמוז נחמה בשיר השירים, וזה עפ"י מ"ש בזוהר פ' תרומה ז"ל: בספרא דאדם קדמאה הנה כתיב ביה יומא דיתקם ביה משכנא יתערון אבהן שירתא עילא ותתא, ובג"כ אשכחנא שי"ן מאתוון רברבן, ואלין אינון דקא אתערו, לאו דאינון מנגנין אלא דאינון מתערי לגבי עילא, כביכול שיר דאינון מתערי שירין רברבן דממנן על עלמין כלהו, ותנינן בההוא יומא קם יעקב שלימא ועאל בגנתא דעדן בחדו על דוכתיה, כדין גנתא דעדן שארי לנגנא וכל אינון בוסמין דגנתא, מאן גרים שירתא ומאן אמר ליה הוי אימא יעקב, ואלמלא איהו לא עאל בגנתא לא אמר גנתא שירתא עכ"ל. וכבר הבאנו למעלה מ"ש הרמ"ק זלה"ה בענין שיר השירים שהיא משוררת תמיד לנגד הת"ת כדי להתייחד ע"י בבינה וכו'. והנה כאשר נדקדק מה היא הבחי' שבמלכות שהיא משוררת, הנה לפי מה שאמרו בס' הכונות, הנה היא הבחי' העשירית שהיא הבחי' העקרית שבמלכות, כי השאר באים מסוד תוספת, ועליה נאמר אלקים אל דמי לך. וכמו שמבואר בתחלת כונת התפילין, והנה בענין הקמת המשכן אמרו בס' הזוהר פ' פקודי על ויקם משה את המשכן, אז"ל שרותא דשארי משה לאתקנא להאי אתר דאיהי סטרא דקדושה, אוקים קימה דנקודא דקיימא באמצעיתא דהוה חשוך ושקיע באתריה וכו', ועל דא ויקם משה את המשכן, 'את' דא נקודה דהות חשוכא ושקיעא באתריה, ולבתר ויתן את אדניו אינון סמכין דאינון מכאן ומכאן, בגין דאית אדנים ואית אד[ני]ם, וכלהו הוו מאה וכו' עכ"ל. ונ"ל לפרש דרך דרש וה' יצילנו משגיאות, כי בתחלה הקים משה זאת הנקודה שהיא העיקרית ואמר דקיימא באמצעיתא, שהיא כנגד הת"ת, שכן היה מקומה ביציאת מצרים כנגד החזה דז"א, כמשז"ל ואמר דהוה חשוך היינו שלא היו מאירים בה אור ה' ראשונות, ועתה הקימה וזהו ויקם משה את המשכן בתחלה ואח"כ ויתן את אדניו, אינון סמכין דאינון מכאן ומכאן, אפשר לומר שהם שני הארות מאיר למל', כמ"ש בפי' מאה ברכות של כל יום, פי' כי בתחלה מתפשטת אי' עד שליש ת"ת העליון שהוא בחזה שהם ששה ספירות ושליש שהם כח"ב דח"ג ושליש העליון דת"ת, והוא שם ס"ג. וכל זה הוא מקום סתום, ואח"כ יוצאים החסדים ומתגלים מן החזה דז"א ולמטה, והם שני שלישי ת"ת ונה"י דז"א, והוא מילוי שם ס"ג המתגלה מן השם דס"ג עצמו, וכללות ס"ג ול"ז הרי ק' ברכאן אל ז"א, ואח"כ תכוין להמשיכם ג"כ אל המלכות הנק' אדנ"י וכו' עכ"ל. וז"ש אינון סמכין, שהם מצד אי' הסומכת לכל הנופלים, דאינון מכאן ומכאן, מצד הסתום מצד הגלוי, בגין דאית אדנים ואית אדנים, וכלהו הוו מאה כמו שאמרו בשם אדנ"י שציורו עולה מאה כזה: יו"י ד"י נ"י. והנה לפי פי' זה ידוייק אמרו בגין דאית אדנים וכו'. שהוא אדנ"י כמ"ש. ואפשר לפרש פי' אחר, וידוייק אמרו דאינון מכאן ומכאן שר"ל ימין ושמאל, ויהיה פי' ג"כ שנבנית המלכות ע"י נה"י דאו"א שנכנסו בז"א, ועל ידם נתגדל הז"א, ונעשו לו ג"כ נה"י חדשים שמהם נעשה בנין הנוק', ונו"ה הם נקראים סמכין בכל מקום, וזהו אינון סמכין דאינון מכאן ומכאן. עוד צריך להקדים משז"ל שיש משכן תחתון - מלכות, ומשכן עליון - בינה. ונלע"ד כי זה לא יסתור מה שאמרו כי המשכן הוא בסוד מטטר"ון משכן הנער, כי הנה ידוע כי מטטר"ון הוא ביצירה, ושם מקנן זעיר כמ"ש כי ז"א הוא ביצירה, וכבר ביאר הרמ"ק זלה"ה בס' פרדס רמונים בשער ערכי הכנויים, כי המלכות נקראת משכן הפדות, בהיות הזעיר שוכן בתוכה עכ"ל. וכן ג"כ ידוע כי הזעיר עולה לפעמים ג"כ אל הבינה, ונחזור לענין כי כשהוקם המשכן למטה במלכות הוקם ג"כ למעלה בבינה, וראיה לזה ממ"ש בזוהר פ' פקודי וז"ל: כד אוקים ליה משה למשכנא אתקם משכנא אחרא עמיה, ומשכנא עלאה אוקים וסעיד כלא, בגין דמשכנא עילאה סתים וגניז איהו לעילא לעילא, ומשכנא אחרא אתקם על משכנא דלתתא וקיימא עליה, בחילא דההוא משכנא עילאה על כלא וכו' עכ"ל. וכן נראה מדברי הזוהר פ' תרומה דף קנ"ט דפוס מנטובה, תרין משכנין אינון. והכוונה נ"ל לפי פשוטו, כי כשהוקם המשכן גשמי למטה הוקם ג"כ רוחני למעלה, וזה פשוט. ואפשר לומר שהוא במלכות, וזהו כד אוקים ליה משה למשכנא - פי' למטה, אתקם משכנא אחרא עמיה - שהוא המלכות הנק' משכן כמ"ש, ומשכנא עלאה שהיא בינה אוקיר וסעיד כלא, פי' המלכות וגם המשכן בעצמו, וז"ש כלא. ואם נפרש כלא על זו"ן יצדק ג"כ עפ"י הדרך שנפרש בס"ד, ואמר אוקיר וסעיד. ששניהם מצד הבינה ששם היקר, וסעיד ע"י נה"י שלה, ונתן טעם לזה ואמר בגין דמשכנא עלאה זה סתים וגניז הוא לעילא לעילא, ואין כח לעשות משכן פה בעה"ז כנגד הבינה, מפני שהוא סתים וגניז ואין לנו השגה בו, ולכן משכנא אחרא שהוא מלכות אתקם על משכנא דלתתא כפשוטו, ע"י דמשה בחילא דההוא משכנא עלאה על כלא, שהיא הבינה כמ"ש, ומסיים בזוהר פ' פקודי ואומר: וכד אתקם משכנא דלתתא ע"י דמשה, אוף הכי לעילא. פי' על ידא דמשה שהוא בסוד הדעת, וכמו שנפרש. ועם כל זה נבא לפרש דברי ס' הזוהר פ' תרומה וז"ל: בספרא דאדם קדמאה הוה כתיב ביה, מלבד לפי פשוטו אפשר לומר כי אדה"ר הוא בחכמה, וספרו יהיה ביסוד, היינו ביסוד אבא. וידוע כי יסוד אבא על ידו נעשה בנין המלכות, כמש"ה ה' בחכמה יסד ארץ. ואפשר שהוא על בחי' יסוד אבא הנכנס בתוך ז"א הנק' תורה שבכתב, וזהו הוה כתיב ביה, והיה הדבר נעלם כלא היה כ"א בכח עד כי יצא לפועל, ולפי פשוטו אפשר לומר כי להיות אדה"ר מצטער על פגם שאירע על חטאו, הראה לו הב"ה דור דור ודורשיו וכו'. והתיקון שיהיה בכל דור ודור, ועל ספרו כלם נכתבו, והנה כתיב ביה יומא דיתקם משכנא, שאז תהיה בנין המלכות, אז יתערון אבהן שירתא עילא ותתא, הנה האבות הם חג"ת, והעיקר לפי מ"ש בכונת העמידה, וכן בכונת השופר, האבות הם תרין פרקין דחג"ת שנכנסים בתוכם נה"י דאו"א ונעשים חב"ד, ואמר שאלו האבות יתערון שירתא עילא ותתא, היינו בינה ומלכות, כי ע"י השיר יעלו, כי השיר גורם לכל דבר רוחני לעלות כמ"ש מהר"י סרוק זלה"ה בפי' השירים של שבת, ואפשר שהוא ע"ד מה שאמרו בשירה חדשה, כי כשיורדין המוחין אל הגרון שם במקום צר קודם שיתפשטו בגופא, שם היא השירה היוצאת מן הגרון. ואפשר לומר בדרך זה יובן ג"כ כמ"ש במלת האל הגדול וכו'. שאז במלת האל המוחין דקטנות יורדים אל הגרון, ואח"כ במלת הגדול הגבור והנורא - יורדים בחג"ת וכו' ע"ש בפי' ברכת אבות. וא"כ יאמר יתערון אבהן שירתא עילא ותתא, שהם בינה ומלכות כמ"ש, ואם נפרש על לאה ורחל בק"ק דבריאה, ואח"כ תכף אנו אומרים שירה חדשה, וכן ג"כ אחרי שירדו ג' פרקין עלאין דנה"י דאי' בג' ראשונות דז"א, אז נכנסין מוחין דקטנות כמ"ש, ואפשר שגם שם יש שירה אעפ"י שלא נתפרש בשום מקום כמ"ש, וה' ידריכנו בדרך אמת. והעולה מכל זה כי ע"י משה שהוא ביסוד אבא, וגם הנה הוא בסוד הדעת הנעלם דז"א, על ידו הוקם המשכן ונבנית המלכות, ע"י שהמשיכו האבות שהם פרקין קדמאין דחג"ת דז"א, המשיכו נה"י דאי' ועל ידם נתעוררה השירה עילא ותתא, כמ"ש אח"כ לאו דאינון מנגנין אלא שנעשה ע"י, וז"ש בזוהר שהבאנו למעלה, וכד אתקם משכנא דלתתא ע"י דמשה, אוף הכי לעילא. ואמר ובג"כ אשכחנא שי"ן מאתוון רברבן וכו'. כי הנה השי"ן רומזת לג' אבות שיש בה ג' קוים, ואותיות גדולות הם בבינה, ולהיות כי לצורך בנין המלכות כנז' עלו האבות והמשיכו אצלם נה"י דבינה כמ"ש, לפיכך נרמז השיר שהעלה המלכות בשירתה, שהוא שיר השירים העולה מן המלכות אל הת"ת כדי להתייחד על ידו בבינה, היינו שהת"ת מתייחד ממש בבינה, ונכנסים נה"י שלה לתוכו, נרמז כל זה בשי"ן שהוא רמז לאבות כמ"ש, וגם הוא מאתוון רברבן שהם בבינה, והנה צורת השי"ן היא ג' ווי"ן וג' יודי"ן, והג' ווי"ן אפשר לומר שהם סוד ג' קוין ז"א בהיותו ו"ק, והג' יודי"ן כשנעשה בעל י"ס. אי נמי ג' ווין כמ"ש. אי נמי ג' ווי"ן של ה' של אלקי אברהם כמבואר בפירוש תפלת ר"ה, וג' יודי"ן הם לג' יודי"ן שבג' אלקי כפי מ"ש בפי' הנ"ל, שהוא רמז לההיא נימא דקוצא דשערי דא"א שהכתה בעורף ז"א, ומכחה יצאו אח"כ המקיפין לחוץ וכו'. ועל כל זה אמר ובג"כ אשכחנא שי"ן מאתוון רברבן, ואילין אינון דקא אתערו. אפשר לומר מלבד מ"ש כי בעוד שז"א אינו רק ו"ק נקרא ישן, וכאשר נכנסים בו ג' ראשונות אז נאמר ויקץ כישן ה'. וז"ש ואילין אינון דקא מתערי, פי' שננערו משנתם, לאו דאינון מנגנן כמ"ש, אלא דאינון מתערי לגבי עילא כמ"ש, כביכול שיר דאינון שירין רברבן, פי' מהר"י קארו זלה"ה בפי' שעשה על פ' הליכות עולם, כי כשאומר כביכול רוצה לומר כ"ב אותיות יכולים לומר. אי נמי כתוב בתורה יכול, כי אנו מעצמנו לא היינו יכולים לומר דבר זה ע"כ. והנה להיות כי עיקר השירה במלכות, היאך אנו אומרים דמתערי אבהן שירתא עילא ותתא, ובאיזה כח היא עולה למעלה לז"א, כביכול פי' ע"י כ"ב אותיות היא עולה, וזה ע"ד מ"ש בפי' העמידה ז"ל, וזה שאמרו בזוהר כי י"ש עולמות הם תחות עלמא דכרסייא, עלמא דאתי, וכבר הודעתיך פי' "עלמא דאתי" שהיא התבונה בהתלבשותה תוך זעיר, שהוא תמיד בא השפע ונמשך תוך הזעיר. ואמנם הם בג' ראשונות דזעיר, ואז הארתם יוצא לחוץ אחר כלות יסוד בינה אשר בחזה דזעיר כנודע עכ"ל. ולמעלה מזה אמר כי הם כ"ב אותיות ונחלקות לג' חלוקות שהם ג' קוים, (ז' קוים) ז' אותיות לצד ימין, וז' לקו שמאל, וז' אחרונות לקו אמצעי, והנה הם כך: א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' הם בחסד, ח' ט' י' כ' ל' מ' נ' בגבורה, ס' ע' פ' צ' ק' ר' ש' ת' בת"ת עכ"ל. ואם כן כיון דאבהן אינון מתערי כמ"ש, יצדק מ"ש ג"כ שיר השירים ק"ק שהוא בג' ראשונות, וגם לעילא בבינה שהוא ע"י מה שהמשיכו האבות חג"ת כמ"ש נה"י דאי' ונעשו חב"ד שמשם נמשכים ש"י עולמות כנז' שהם כ"ב אותיות, וזהו כ"ב-יכול, להמשיך ולהעלות השיר כנז', ומה שנ"ל לדקדק הוא שאמר שהם ז' לכל קו וקו, והנה מצאנו כי באמצעי הם ח', והגם כי יש לדחות כי א"א בלאו הכי, שאין לחלק אות א' לחלקים, מ"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן, וכבר אמרנו כי כל זה דרך דרש לא זולת, והנה בדרש א' של תלמידי האר"י זלה"ה בענין האותיות פי' בענין אמ"ש וכו'. כי השי"ן היא ג' קוים והם ג' ראשונות, ולפי מ"ש בענין השי"ן רברבא, כי הג' ווי"ן רמז לז"א בהיותו בעל ו"ק, והג' יודי"ן בהיותו בן י"ס, ובזה יבא הכל על נכון, כי אעפ"י שהשי"ן נמשכת כמנין אות ה' שהם בקו האמצעי, מ"מ רבו יתירא אתוספת לה, שהיא עולה עד ג' ראשונות כמ"ש, ואפשר לפרש לפי דרך זה שי"ר- ש' י"ר, השי"ן היא העולה למעלה כמ"ש, ור"י הם י' פעמים כ"א אותיות שעולים ר"י, וצרוף כלם שי"ר, ואמר כב-יכול שירין - דאינון שירין רברבן דממנן על עלמין כלהו. אפשר עוד לומר כי כיון שנרמז דבר זה באות שי"ן, הנה אמרו במדרש הנעלם בשיר השירים ז"ל, שי"ן רברבא והיא תניינא מסיפא דאתוון דאלפא ביתא, ב' דבראשית רברבא, והיא תניינא משירותא דאלפא ביתא, מ"ט בגין דשי"ן רזא דרתיכא עילאה, וע"ד איהי בתלת סמכין, דהא אבהן אינון רתיכא, וכל שיר השירים רזא דרתיכא עילאה איהו, ובג"כ שירותא דיליה שי"ן וכו' עכ"ל. וזה שאמר כב-יכול, שנרמז בענין כ"ב אותיות בשירותא ובסופא, וזה ע"י אות שי"ן שהיא רמז אל האבות חג"ת שהם המרכבה, והיא עילאה מצד תרין פרקין קדמאין דחג"ת, ונרמז בשי"ן שהיא כנגד ג' ראשונות כמ"ש, והיא רברבא מצד הבינה, וזהו שיר דאינון שירין רברבין דממנן על עלמין כלהו, שהם העה"ז שמהם ועל ידם נעשה בנין המלכות הנקרא עה"ז, וגם העה"ב שהם נה"י דתבונה שנק' עה"ב, שהיא באה בתוך ז"א, ועל ידו נתהוה השיר הזה, וזהו שירין רברבן, שהם האבות למעלה שהם ממנן על עלמין כלהו כמ"ש, שהם ג"כ מ"ש בזוהר (חדש) שיר השירים, שיר אדון, שר רבון, י' שלימו דאשתלים מכלא. פי' שיר בכללו הוא אדון, שהיא המלכות כד אתקשטת במאני דדכורא, כמ"ש בזוהר על פ' את פני האדון ה'. שר רבוֹן היא הבינה, י' שלימו מכלא דאשתלימו, שהם י' ספירות דז"א דאשתלימו מכלא, מכל הפרקין ומכל נה"י דבינה, וזהו ג"כ שאמר אח"כ שיר המעלות, רבון ממנא על כל חיילין ומשריין דרגין דלתתא, ויהי' פי' לפי דרך זה, שיר המעלות, שכן עולים הפרקין, ומנה"י נעשו חג"ת, ומחג"ת נעשו חב"ד, ואח"כ רבון ממנא וכו'. שהם נה"י דבינה כמ"ש, ואומר בזוהר פ' תרומה אח"כ: ותנינן בההוא יומא קם יעקב שלימא ועאל בגנתא דעדן בחידו על דוכתיה וכו'. הנה אומרו "יעקב שלימא" יפורש ע"ד מ"ש בס' אוצרות חיים, בענין יעקב יעקב, בתראה שלים, כי בתחלה כשבא יעאע"ה לזה העולם, התחיל לתקן מעשיו ועלה מדריגה אחר מדריגה, ותחלה השיג להיות מרכבה לזה יעקב החצון שהוא קדמה בערך יאע"ה, כי הוא היותר תחתון וקרוב אליו, ואז לא הוה שלים, ואח"כ עלה ונעשה מרכבה ליעקב הפנימי שבתוך ז"א שהוא בתראה מלמטה למעלה, ואז הוא שלם וכו' עכ"ל. וז"ש בההוא יומא שנעשה הזווג כנזכר, ונכנסו אלו ההארות שאמרנו תוך ז"א, הנה כאשר נכנסי' ג' פרקין עליונים דאי' בז"א, נכנסים ג"כ ג' פרקין תתאין דאבא, ומהארת יסוד אבא יוצא יעקב, וגם אח"כ ע"י הכאת קוצא דשערי יוצאי' ממנו אורות ונגמרה בחי' לאה, אותה הנק' דור המדבר, אשר בעת ההיא היה הזווג עם לאה הנז', כמבואר כל זה בארוכה בס' אוצרות חיים הנז', והנה אז קם יעקב שלימה כנז' ועאל בגנתא דעדן. אם שנפרש ג"ע על לאה הנז' הנק' ג"ע במקומות רבים, וגם נוכל לפרש ג"ע בקבלתו מהארות אי' הנקרא גן, ובהתחברותה עם אבא שהוא עדן נקרא גן עדן, וז"ש ועאל בגנתא דעדן בחידו, מצד הבינה שמשם באה השמחה מצד מיתוק הגבורה והיין המשומר אשר הוא משמח, ואמר "על דוכתיה" שהוא הז"א אשר שם מקומו של יעקב שלימא הנז', היינו בפנימיותו כמ"ש, ואז כדין שארי גנתא דעדן לנגנא ע"י היחוד והזווג שנעשה ע"י יעקב בגנתא דעדן, וכמו שנפרש בעה"ו. ובתיקונים תיקון י"ג דף כ"ב ע"ב אמרו ז"ל: תניינא בשיר - ש"ר י', ותלת יודי"ן אינון י'י'י', רישא וסיפא ואמצעיתא דאת א. ואינון רמיזין בשמא סתים דאיהו יו"ד ד"י וא"ו ד"י עכ"ל. לפי הפשט נראה כי כונת התיקונים לומר כי שיר הוא בחכמה, וכמ"ש בתחלה קדמאה באשרי, שנראה כי כונתו לומר שהוא בכתר, ותניינא בשיר שהוא חכמה, מלבד מ"ש למעלה בפ' תנו לה' אלקיכם כבוד, אמנם אם נעמיק בדבר אפשר לפרש ולומר כי כוונתו הוא על מוחא סתימאה שהיא חכמה דאריך וכמו שנפרש. וזה כי הנה פי' הרמ"ז נר"ו על מ"ש בזוהר פ' תולדות על פ' אמרתי אחכמה (קהלת ז, כג). כי כל חכמתו של שלמה היתה בסוד מוחא סתימאה עכ"ל. ועוד באותו דרוש כתב הרמ"ז נר"ו הנז' ז"ל: ועוד רמז שבסוד השיר היה מעלה הגבורות לשרשם דאיהו מוחא סתימאה, ולכן היה שלמה ושלום בימיו, כי תמן דינין משתככין עכ"ל. ופי' כי בתוכה מתלבש גבורה דעתיק, והיא טלא דבדולחא שאין הדינין נראין בה, והנה כבר הבאנו למעלה מ"ש בפי' האידרא, כי בנה"י דא"ק היו הג' ווי"ן, ואח"כ הג' יודי"ן, ומהם נעשה כל העניינים שהם מא"א ולמטה וא"א בכלל וכו'. ובס' עץ חיים שער ג' ח"א פ"א אמרו כי נה"י דא"ק הנק' א"ס בכל מקום מתלבשים בתלת רישין, וכפי מה שפי' שם בארוכה, היינו כי הא"ס מתלבש באמיתות ברישא עילאה שהוא ע"ק, ורישא תניינא מקבלת אור הא"ס דרך מסך רישא עילאה, ורישא תליתאה מקבלת דרך מסך התרין רישין וכו' עכ"ל. ועל מ"ש באדרת האזינו ז"ל, אור דשירותא אשתכח הוא נהירו דחכמתא. פי' שהוא על האי מוחא סתימאה שמשם מתחיל גלוי האצילות, ולפי כל זה שאמרנו אפשר לפרש דברי התקוני' דרך דרש כמו שנזכיר, תניינא בשיר. פי' שהוא בחכמה, ויהיה פי' חכמה דאריך שהוא מוחא סתימאה. ופירש ואמר שר - י'. אם שנפרש כונתו לומר שהוא שר ושליט על העולמות שתחתיו שהם י"ס, או שנפרש לשון שרי שהוא לשון התחלה, שמשם תחלת הגלוי לכל הי' ספי', אך עיקר הפי' נ"ל דאפשר לומר שר - י', כי משם התחלת הגלוי לי' אחת, היינו לאחד מאותם היודי"ן שבנה"י דא"ק, כי אעפ"י כי נה"י דא"ק הנז', הנה הם מתלבשים ברישא עילאה דלא אתיידע, מ"מ שם בתכלית ההעלם, אמנם ממוחא ולמטה שם מתחיל להתגלות, וזהו שר י', פי' מתחיל להתגלות הי'. ואמר אח"כ תלת יודי"ן אינון, כמ"ש שהם תלת יודי"ן שבנה"י דא"ק שמהם נעשה כל האצילות. והנה בח"א פ"א הנז' לא פירש היאך מקבל רישא תניינא אור הא"ס דרך מסך רישא קדמאה הנז', ונ"ל כי פירש אותו אח"כ בש"ג ח"ב פ"ג וז"ל: ולכן הוצרך העתיק יומין להלביש גם את הדעת שבו גו רישא דאריך, ונתלבש באמצע הכתר והחכמה דאריך בגו ההוא אוירא דיתיב לגו דגולגלתא, והקרומא הנ"ל מפסקת בין האי אוירא למוחא סתימא כדי שתוכל המוחא (להכיל צ"ל) לסבול אור גדול דהאי אוירא דע"ג קרומא דמוחא עכ"ל. עוד אמרו בפ"י משער הנזכר בענין תקון הג' קרומא דאוירא, שזה הקרום מבדיל בין חסד וגבורה, דמיון יריעה כעין הרקיע הנטוי בין החסד והגבורה הם כדמיון ב' יודין. ונמצא שלשתם צורת א' אל"ף. עוד אמרו שם בענין [עמר] נקי, שהם נו"ה והם רמוזים בגולגלתא ומוחין שבהם חו"ג דעתיק וטמיר תמן, ומתמן נפקי דרך ההוא קרומא שהוא הת"ת, ויוצאים משם הנצח וההוד בבחי' ווי"ן וכו' עכ"ל. העולה מזה כי רישא דלא אתיידע ששם נה"י דא"ק אשר יש בתוכם הג' יודין הנז', הנה היא מאירה ברישא תניינא בין גולגלתא ומוחא ע"י אוירא. פי' קרומא דאוירא שהוא רקיע כעין ו' מבדיל בין חו"ג דעתיק, אשר הם מתלבשים בגלגלתא ומוחא, והם בצורת א'. א"כ זהו שאמרו בתיקונים שר י'. שמתחיל גלוי הי' בין גלגלתא ומוחא ותלת יודי"ן אינון, פי' אעפ"י שאינו מתגלה רק י' א' ע"י אוירא כמ"ש, מ"מ תלת יודי"ן אינון, שהם תלת יודי"ן דנה"י דא"ק כמ"ש, ואח"כ אמר רישא וסיפא ואמצעיתא דאת א'. פי' רישא וסיפא שהם חו"ג דעתיק, שהם ב' יודין ואמצעיתא שהיא אות ו' דקרומא דאוירא. וזהו דאת א' א'. ומפני שיש בגלגלתא ומוחא הנז' ג"כ עמר נקי כמ"ש שהם נו"ה בבחי' ווי"ן, לפיכך בא הרמז שלהם באות וא"ו של ס"ג שהוא א' באמצע, רמז לגלגלתא ומוחא ואוירא, וז"ש ואינון רמיזין בשמא סתים דאיהו יו"ד ד"י וא"ו ד"י. שיש בו ג' יודי"ן וג' ווי"ן עפ"י הדרך שאמרנו, ואעפ"י שאם נחשוב הו' שבתוך הא' יהיו ד', אפשר לומר כי הו' העיקרית המאירה דרך הדעת דעתיק יומין, היא הו' של מילוי יו"ד, והו' של קרומא היא הו' שבאמצע האל"ף, וב' ווין של נו"ה של עמר נקי הם הב' ווי"ן שהם מצד הב' יודי"ן של אות א', והנה מ"ש למעלה בתיקוני' תקון כ"א בענין הג' ווי"ן וג' יודי"ן, ואמר שהם משם ע"ב של ויסע ויבא ויט. ופי' שהם הג' ווי"ן והג' יודי"ן שבנה"י דא"ק, אפשר שהוא מסכים עם משז"ל בענין כוונת ק"ש, כי שם ע"ב ישר הפוך ישר הוא בחג"ת, ושם ע"ב כלו ישר הוא בנה"י, ומן התחתון נשפע אל העליון, והוא פשוט ודי בזה: ועם מ"ש בפי' התקון הנז' נפרש פי' א' בדברי הזוהר פ' תרומה שהבאנו למעלה, אשכחנא בספרא דאדם קדמאה. הוא א"ק כמ"ש, וספרו אפשר לומר שהוא ביסוד שלו המתגלה בדעת דעתיק יומין, והנה כתיב ביה, בסוד היד הכותבת שהיא מכונות את המלכות, בסוד מקדש אדנ"י כוננו ידיך כמו שנפרש. אי נמי בסוד והוכן בחסד כסא שהוא יד ימין, ונפרש על החסד דעתיק יומין שהיא בתוך הגלגלתא ומאירה במוחא סתימאה, כמו שאמרו כי רישא תניינא מאיר דרך רישא תליתאה, וממנה לכל האצילות עד המלכות. והנה בס' הנז' הוה כתיב ביה יומא דיתקם משכנא, שאז תהיה בנין המל' כמ"ש, וזה היה ע"י מרע"ה אשר ע"י הוקם המשכן, וזה להיותו בעלה דמטרוניתא כידוע, ואופן ההקמה היתה ע"י ההוא רוחא דשבק לה בעלה, אשר האי רוחא נמשך לה ע"י תלת אבהן עילאין, וזה בפי' מה שפי' הרמ"ז נר"ו הנז' על מ"ש בזוהר פ' תולדות על פי' מעיין גנים וכו'. הביא דברי האר"י זלה"ה על ענין זה בקצור ז"ל, בענין ההוא רוחא דשבק בה בעלה, ועניינו ופירושו בקצור הוא, דע שמקור רוח זה הוא בדעת דעתיק יומין הגנוז בין גולגלתא ומוחא, והוא בסוד אוירא דחפי על מוחא, וכבר ידעת כי י"ג תיקוני רישא אילין דאינון גולגלתא, טלא, קרומא, הם מחג"ת דעתיק שהם ג' אבות עכ"ל לענייננו. וז"ש ביומא דיתקם משכנא שהיא המלכות כמ"ש, יתערון אבהן שהם נאחזים בג' תיקוני' הנז', שהם חג"ת דעתיק יומין, יתערון שירתא עילא ותתא, פי' עילא בבינה ותתא במלכות, כי ע"י רוח זה נעשית כלי ונכנסי' בה המ"נ, ואז נאמר אז ישיר ישראל וכו'. ועשיית כלי זה הוא ג"כ ע"י הבינה שקבלה גם היא מא"א, וכמבואר הכל בדברי האר"י זלה"ה במקומות מפוזרים א' הנה וא' הנה, והעיקר מה שנ"ל שאפשר לומר בקצור על דברי המאמר הנז' וכוונתו במה שנעשה ע"י הקמת המשכן הוא, כי הנה ההתחלה עיקר הכל, וכ"ש בבא הדבר לידי גמר, כמ"ש סוף המעשה מחשבה תחלה. והנה כאשר הוקם המשכן ונעשה הייחוד ע"י מרע"ה, היה דמיון מה שנעשה בכל יום ב"שים שלום", ונעשה הכל באותו יום, א"כ יצדק לומר כי האבות העליונים שהם גלגלתא טלא קרומא, חג"ת דעתיק יומין, למעלה עשו התעוררות ראשון שהוא כדי לעשותה כלי כמ"ש בק"ש של לילה, ונבנית המלכות בנין שלם, וגם נתייחדו או"א כנז' בייחוד ק"ש של שחרית, ונעשה היחוד ע"י הקמת המשכן והקרבנות והמצות שנעשו בו ביום, וכיון שנעשה הזיווג אז התחיל לומר שירה, וכמ"ש בזוהר חדש פ' חקת, כי בעת הזווג היא אומרת שירה לעורר הזווג ואומרת ישקני וכו', וכמ"ש ידוייק אומרו יומא דיתקם משכנא, ולא אמר כד אתקם משכנא, לרמוז כי כל זה לא נעשה ע"י הקמת המשכן בלבד, רק ע"י המצות והייחודים שנעשו בו ביום שנטל י' עטרות השנויות בסדר עולם, וכל זה נעשה ע"י מרע"ה שושבינא דמלכא אשר הוא נאחז בדעת הנעלם דז"א וביסוד אבא ג"כ, וכחו יפה להמשיך שפע מתרין מזלין, מזל עליון נוצר, ומהרצון העליון שבז' תקוני רישא כמשז"ל, וכ"ש בהיות אהרן עמו כי כבר ידוע מעלתו, וכ"ש בהיות כל ישראל עמו, וכלם כוונתם לטובה, כמשז"ל ויעשו בני ישראל וכו'. להגיד שבחן שלא שינו. ועל זה נאמר אשרי, אשרי העם שככה לו וכו'. וז"ש בזוהר יתערון אבהן שירתא עילא ותתא כמ"ש, ואמר אח"כ ז"ל: אשכחנא שי"ן מאתוון רברבן וכו'. אפשר לומר כי הוא רמוז לג' יודי"ן וג' ווי"ן דנה"י דא"ק שאמרנו, ונעשו אות א' כאשר נתלבשו בדעת עתיק יומין אשר האיר בין גולגלתא למוחא ששם יש גט"ק, שהם ג' אבות שנרמזו באות שי"ן כידוע, וגם זה אפשר לומר שהוא רמוז במדרש הנעלם של שיר השירים שהבאנו למעלה, שי"ן רברבא והיא תניינא דאלפא ביתא, מלבד מ"ש למעלה אפשר לדקדק מה הוא הדמיון לשי"ן דשיר השירים עם ב' דבראשית. ומה רמז באומרו תניינא מסיפא דאתוון, וכן ב' תניינא משירותא דאתוון, והנה בענין ויקרא את שמו ש"ת, אמרו ז"ל כי התחילו האותיות להתקן למפרע אחרי שנתקלקלו בחטא אדה"ר, ולא נגמרו להתקן רק עד שעמדו ישראל על הר סיני עכ"ל. והנה בבריאת העולם עלו האותיות ממטה למעלה כנראה מס' הזוהר. ואפשר לומר כי הטעם הוא כי בתחלה היה עולם התהו, וכשבא עולם התיקון נתקן בסדר, והיה ראוי להיות נברא בא', אלא שנברא בב' מן הטעם שאמרו שם בזוהר הנזכר ומן הטעמים שאז"ל במדרש, ומלבד זה ג"כ לרמוז אל החכמה שבה התחילו ההארות להתגלות, כמ"ש בפי' בתחילת ס' הפליאה, כי לכך נכתב בראשית ולא אראשית, להיות אצילות מן החכמה, ומלת ב' מורה על החכמה וכו'. והנה חכמה זו היא מוחא סתימאה, ועליה אמר הכתוב כלם בחכמה עשית. והנה כבר אמרנו שבבריאת העולם עלו למפרע ונתקנו, ובב' נברא העולם. כן עתה שנעשה התקון מלמטה למעלה, ובפרט עתה ע"י השיר העולה מלמטה כמ"ש, נעשה ע"י התקון שהיא ג"כ במוחא סתימאה שהיא חכמה כמ"ש, שהרי אמרו בענין תשר"ק באידרא (רבה ח"ג קכ"ח ע"ב): תי"ו רשים (רשימו) [רישומא] לעתיק יומין. ואמר אח"כ מאי טעמא, בגין דשי"ן רזא דרתיכא עילאה, שהם חג"ת דעתיק יומין המתלבשים בגולגלתא ומוחא דאריך וקרומא דאוירא שביניהם, ואמר וע"ד איהי בתלת סמכין, שהיא סוד הו' שבין האל"ף, וגם ב' ווי"ן של מילוי וא"ו של ס"ג, כמו שאמרנו למעלה שהיא הו' של קרומא שבאמצע האל"ף, וב' ווי"ן של עמר נקי שהם מתחברים עם חג"ת שבמ"ס וגולגלתא כנז', ואמר דהא אבהן אינון רתיכא. פי' שהם האבות שהם בחג"ת דע"י, הם מרכבה לג' יודי"ן שהם מתלבשים בחב"ד שעליהם ומאירים בהם, והשי"ן רמז אל האבות, ובא הרמז בתחלת שיר השירים, רזא דרתיכא עילאה, ולפי מ"ש ז"ל כי רזא הוא ביסוד וגם הוא בחסד, וזה בסוד יהי או"ר, יהי ר"ז. יהי' פי' על (האי) אוירא, שהוא דעת דעתיק יומין שיש בתוכו יסוד דא"ק, והוא מתגלה בין גלגלתא ומוחא, ומשם מאיר לרתיכא עילאה חג"ת דעתיק יומין, ונחזור לדברי פי' הזוהר פ' תרומה שאומר אשכחנא שי"ן מאתוון רברבן, שהוא ליודי"ן ווי"ן כמ"ש, וגם לרתיכא עילאה כמ"ש, ואמר ואילין דקא אתערו, לאו דאינון מנגני אלא דאינון מתערי לגבי עילא כביכול, שיר דאינון שירין רברבן דאינון (ממנן) על עלמין, פי' אלו האבות העליונים שהם חג"ת דעתיק יומין, גט"ק שהם מתעוררים ע"י הדעת דעתיק יומין, שממנו בא ההתעוררות של ההוא רוחא ע"י שלשה ע"ב, אומר עתה לאו דאינון מנגני. שהרי לא נגמר הזווג על ידם, רק הנה הכנה לעשות אותה כלי כמ"ש, וגם נוכל לומר לאו דאינון מנגני, שהרי שם אין אמר ואין דברים רק התעוררות בלבד, אלא דאינון מתערי לגבי עילא כמ"ש, שעל ידם נגמר אח"כ הזווג בשים שלום, ועוד נוכל לומר שהכל הוא בהמשך א', דאינון מתערי לגבי עילא כביכול וכו'. פי' האבות הנז' הם מתעוררי' לגבי עילא, כ"ב-יכול, כ"ב אותיות שבהם נבראו כל העולמות, היינו שמהם נעשו הכלים של כל העולמות, וא"כ ע"י התעוררות שהוא הרוח הנמשך מאבהן הנז' יכולים ע"י לעלות הכ"ב אתוון שבמלכות ושבבינה לגבי עילא עד כ"ב אותיות שבא"ק, וזה ע"י השיר שי"ן רברבא שהוא חיבור היודי"ן והווי"ן הנז' בדעת דעתיק יומין כמ"ש, ועל ידו עולה התעוררות למעלה למעלה, וזהו שיר דאינון שירין רברבן דאינון ממנן על עלמין כלהו כמ"ש, כי עתיק יומין נק' רבון העולמי' שהוא ממונה על העולמות שתחתיו, ואדון עליהם בכח א"ס ב"ה המאיר בתוכו, ותנינן בההוא יומא קם יעקב שלימא בג"ע וכו' וכו'. מלבד מ"ש אפשר לומר כאשר ניתן טעם למה ע"י מ"ש קם יעקב שלימא בשתי בחינותיו כמ"ש, אפשר לומר כי ע"י קבלת הז"א מדעת דעתיק יומין שהוא אוירא דכייא כמ"ש לעיל, והנה הדעת הזה ביארנו במקום אחר שהוא משז"ל במדרש הנעלם פ' וירא, שהשיגו בני אדם דעה שלימה, שהוא הדעת הזה, ונק' שלימה שלא היה בו לא ביטול ולא שבירה לא בפנים ולא באחור, והנה עי"ז הדעת מקבלים הארה או"א, ומתגלה ג"כ הדעת העליון דז"א הנעלם, ובזה מקבל הארה יאע"ה בשתי בחינותיו, וזהו קם יעקב שלימא בשתי בחינותיו כמ"ש למעלה, ועאל בחידו בג"ע על דוכתיה כמ"ש למעלה, ואמר כדין שארי גנתא דעדן לנגנא, שכיון שנעשה הייחוד והזווג ע"י יעקב, כדין שארי לנגנא, כמ"ש לעיל שבעת הייחוד והזווג הנה היא משוררת והיא אומרת ישקני, כמ"ש לעיל מ"ש בזוהר חדש פ' חקת, ואמר כדין גנתא דעדן וכו' וכל אינון בוסמין דגנתא וכו'. אפשר לפרש שהם הנשמות של הצדיקי' שבג"ע שהם ראשי בשמים, בודאי שנותנים ריח מעשיהם לפני הב"ה, ולפי מה שנפרש בפ' נרד וכרכום וכו'. כי ראשי בשמים הם ז' מיני בוסמין, שהם ז' תיקוני עתיק יומין אשר שם ז' אותיות אדי"ד יד"ו. והם ראשי בשמים שמהם נתהוו שבעה שמות המרגלא, והם בבריאה דתמן אי' מקננא שהוא ג"ע עליון, וכלהו שארו לנגנא ע"י שנתייחד יעקב שלימא בג"ע כמ"ש, וז"ש מאן גרם שירתא דא ומאן אמר לה, הוי אימא דא יעקב. פי' מי הגורם שתאמר שירה זו במלכות ובבינה ג"כ, או רחל ולאה כמ"ש, ומאן אמר לה הוי אימא דא יעקב. כי כמו שהיא משוררת ואומרת ישקני וכו'. כמו כן אף הוא ישיב אמריו אליה, וכמשז"ל כי בשיר השירים היא מקלסת אותו והוא מקלס אותה, וסיים ואמר דאלמלא איהו לא עאל בגנתא לא הוה אמר גנתא שירתא. נ"ל דאפשר לומר כי אעפ"י שנכנסו הרבה הארות כמ"ש, וגם ירדה שכינה למטה ולא היתה שמחה לפניו ית' מיום שנברא העולם כיום שהוקם המשכן, מ"מ עיקר השמחה והשירה הוא מפני הזווג, וכמו שאמרו במדרש חזית על נגילה ונשמחה בך. וכן מ"ש לעיל שהובא בזוהר חדש פ' חקת ז"ל, קב"ה וכ"י אקרון דודים, הה"ד שתו ושכרו דודים, בג"כ שיר ידידות, דא משבחא לדא ודא משבחא לדא, וכמה דהתם כ"י שראת בתושבחתא דהכי אתחזי דכתיב ישקני, אוף הכא היא שריאת לשבחא למלכא עכ"ל. וז"ש כדין ג"ע שארי לנגנא וכו'. דאלמלא איהו לא עאל בגנתא ונעשה הזווג, לא הוה אמר גינתא שירתא כמ"ש. והנה הארכנו בפי' דברי הזוהר הנז'. וכבר אמרנו כי כל זה דרך דרש כפי מעט הקדמות שבידינו, ומסקנא דמלתא העולה מכל מה שכתבנו כי אעפ"י שעל ההרים בשביל ההרים, אשא בכי ונהי, שנתנגפו רגליהם בהרי נשף, וירדו אל הקליפות בעו"ה, ונחרבו נאותיו ובתי מדרשיו של יעקב, והעולה על הכל בית קדשנו ותפארתנו, וכלם נהפכו לקינה, וכן ההרים שהם תלמידי חכמים וראשי ישיבות, ועל כלם י' אבירי ישראל הרוגי מלוכה, ונאותיו של יעקב הם הנשמות וכל אינון נטיען דבג"ע נהפכו לקינה, והאבות ג"כ כמ"ש למעלה, מלבד ג"כ שהגיע הפגם עד גבהי מרומים, כב-יכול עד היודי"ן והווי"ן שבנה"י דא"ק שנסתלקו ונהפכו לקינה, וזה גרם כי הייחוד לא היה פנים בפנים וכמ"ש, זאת תהיה נחמתנו כי ע"י שיר השירים יצאו מתוך הקליפות, וגם ע"י שיר השירים כנז' ישירו האבות ויעוררו שיר חדש, וגם הג"ע וכל אינון בוסמין, והנשמות של צדיקים שבג"ע יתערון שירתא, והשיר הזה יעוררו אותו ע"י שיהיה הייחוד והזווג למעלה פנים בפנים, וזה יהיה על ידי שיאירו היודי"ן והווי"ן אשר יתגלו ע"י שי"ן רברבא, ויאירו דרך קוים כתקונם, ותתגלה הארתם ברישא דלא אתידע, ואח"כ בכל האצילות ע"י הדעת דעתיק יומין אשר יהיה מאיר באבות העליונים, חג"ת דע"י שהם גולגלתא טלא דבדולחא וקרומא דאוירא, ומהם ימשך אל המלכות ההוא רוחא דיהיב בה בעלה, ותעשה כלי ותהיה ראויה אל הזווג ותתייחד עם הז"א, ויתייחדו יעקב ורחל ולאה פנים בפנים, ואז ירונו יושבי סלע ומראש הרים יצווחו, ששון ושמחה ישיגו במהרה בימינו אמן. אכי"ר ובילא"ו: