רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/כא
כ"א עריכה
ר' אֲלֶכְּסַנְדְּרִי פָּתַח, וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע וגו' (ויקרא יג, מה). וְהַצָּרוּעַ זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא מְטַמְאָה כְּנֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְחַלְּלוּ אֶת מִקְדָשִׁי וַיְטַמְּאוּהָ. בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ (ויקרא יג, מה), הוּא שֶׁנֶּאֱמַר וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיה כב, ח). גַּלֵּי דְכַסְיָא. וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין אוּמוֹת הָעוֹלָם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לְהוֹצִיא דְבַר תּוֹרָה מִפִּיו. וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא, חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְחֻרְבָּן שֵׁנִי. א"ר יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כַּמָּה שָׁנִים עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הוּא יוֹדֵעַ אֵימָתַי בֶּן דָּוִד בָּא, וְאִית ליה תְּלָתָא קְרָאֵי מְסַיַּיעי לֵיהּ, חָדָא וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם (הושע ב, טו), כִּימֵי הַבְּעָלִים. וְתִּנְיָנָא וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע (זכריה ז, יג). תְּלִיתָאָה וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ תַּחַת מֶה עָשָׂה ה' וגו' (ירמיה ה, יט). רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאַמְרֵי תַּרְוַויְיהוּ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יַעַן וּבְיַעַן, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ (ישעיה א, ז). רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי שָׁמַע לָהּ מֵהָדֵין קְרָא, כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא (ויקרא יג, מו). אֵיכָה.
ר' אלכסנדרי הולך לו לפי דרכו לפי מ"ש בפתיחה אחרת (פסקה כ') כי כאשר הכניסו ע"ז בבית ק"ק גרם חרבן הבית והגלות, וכמ"ש הירך מתוכה הסריחה. ועל זה הביא פ' והצרוע אשר בו הנגע (ויקרא יג, מה). והוקשה לו הכפל, כי בודאי אם הוא צרוע יש בו הנגע, ולפיכך דרש אותו וכו'. והנה מצינו לרז"ל שפי' ודקדקו על מש"ה ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא (שם יח). ובמכוה כתיב או בשר כי יהיה בעורו וכו' (שם כד). ולא כתיב 'בו בעורו'. ואמרו כי השחין מתחיל מבפנים ואח"כ מתראה מבחוץ אבל המכוה מתחיל מבחוץ מעורו בלבד ע"כ. הנה שדייקו מלת 'בו' ופי' אותו מבפנים, וכן ג"כ בפ' זה שאומר אשר בו הנגע, צריך לפרש אותו עד"ז, ולכן פי' אותו על בית המקדש שהכניסו בתוכו ע"ז, באופן שהיתה הטומאה מבפנים. והנה עד"ז פי' מהר"ם אלשיך זלה"ה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת (שם ב). כי בתחלה אינו אלא מבחוץ בעור בשרו וכו' ע"כ. והנה בתחלה לא היתה רק מבחוץ בשאר מקומות שבא"י, וזהו והצרוע פי' מבחוץ זה ב"ה, ואח"כ אשר בו הנגע מבפנים, שהכניסוה לבית קדשי הקדשים. והנה אז"ל ירושלים וחוצה לארץ אינם מטמאי' בנגעים. והטעם אפשר לומר כי ירושלים מפני קדושתה אין הנגע פוסל בה, ולהפך ח"ל מפני גשמיותה שאין בה קדושה, וזה מלבד מה שהביאו ז"ל ראיה מהכתוב שאומר בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד, לד), כמ"ש ז"ל (גיטין פב.). ואם העיר קדושתה כ"כ גדולה כ"ש בית המקדש שקדושתו חמורה כידוע, וא"כ היאך יתיחס בו טומאת נגעים, לפיכך פי' זו ע"ז שהיא מטמאה כנגעים, ומביא ראיה מפ' ויחללו את מקדשי ויטמאוהו. לא מצאתי פסוק זה בשום מקום, ואפשר שהוא מביא ראיה כי בהרבה מקומות כתיב שחללו את המקדש, וגם בשאר מקומות שטמאוהו, ועתה אומר כי בתחלה חללוהו מקדושתו כי לא שמו אלקי' לנגדם השוכן בבית ההוא, ואח"כ טמאוהו בגילוליהם. וסיים הפ' שאומר בגדיו יהיו פרומים, אלו בגדי כהונה, דלא שייך בגדים בב"ה זולתי עפ"י הדרך הנז' ולקמן נפרש בעה"ו, וכל זה נוכל לומר ע"ד הפשט, אבל נ"ל לפרש ע"ד הא', וזה בהקדים מ"ש בענין דרוש הנגעים, כי צרעת הוא סגירו כתרגומו, ופי' כי הוא סגירו דנהירו עילאה, והם בחי' מוחין דזעיר מצד אבא, חכמה עילאה שלא נגלו בזעיר, היא גורמת הצרעת שהיא אחיזת החצונים וכו'. ואח"כ אומר ג"כ ז"ל, גם נלע"ד ששמעתי כי זהו ענין אומרו זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד, ב). כי כל הבחי' היותו מצורע הוא לסיבת הסתלקות המוחין מצד אבא, חכמה הנק' תורה כנודע, וא"כ אין תקונו אלא ע"י עסק התורה כמשז"ל עכ"ל (ערכין טו:). ובמקום אחר אומר כי ב"ה ובית קדש הקדשים הוא נקודת היסוד שבה הפנימית, ששם ארון התורה יסוד דכורא נכנס ומשמש בה עכ"ל. גם אמרו שב"ה ראשון הוא בסוד אימא עילאה ע"כ. וכאשר נרכיב דברים אלו עם מ"ש בדרוש ארון וכפרת וכו'. נאמר כי ב"ה הוא בבינה, וארון התורה הוא יסוד, יסוד אבא נכנס ומשמש בה. וכאשר נגנז הארון והלוחות ושאר דברים בימי יאשיהו, באמת יאמר על זה כי נסתלק אור אבא, והוא ממש דברי המדרש והצרוע זה בית המקדש, שנסתלק ממנו אור אבא כנז', ולפי דרך זה הוקשה לו אומרו אשר בו הנגע, כי לפי מ"ש בדרוש הנז' 'הנגע' הוא קדוש, אלא שהוא דין והוא דוחה את הטומאה אשר באדם או בבית המנוגעת עכ"ל. וא"כ הוא נראה שהוא דבר לשבח, ולכן אמר זו ע"ז שהיא מטמאה כנגע, ולפי דרכו דקדק בכתוב אומרו 'הנגע' שהיה די לומר אשר בו נגע, אלא הוא הנגע המפורש במקום אחר, אשר עליו נאמר ונתץ את הבית וכו' (ויקרא יד, מה). והביא ראיה ואמר ויחללו את מקדשי ויטמאוהו. שנסתלק אור אבא כמ"ש, ונשאר מקום חלל ופנוי, וא"כ הוסיפו על זה ויטמאוהו, ואפשר ג"כ כי החלול הנז' הוא ביטול תורה, וידוע כי זה גורם הסתלקות מוחין דאבא, ואח"כ ויטמאוהו בעונותיהם, והנה זה גרם אח"כ בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה, ע"ד מ"ש לעיל בפ' מעדה בגד ביום קרה וכו'. שנסתלקו בגדי החמודות שיש בהם רמז לתקוני' עליוני', וראשו יהיה פרוע. גלי דכסייא, שנא' ויגל את מסך יהודה. לפי מ"ש בעל מתנות כהונה בשם הערוך, מלשון דוכסי' ונסיכים. ויהיה פי' שניטלה שררה מיהודה. ידוע כי בהסתלקות המוחין והארות העליונות אין לך ביטול שררה גדולה מזאת, וגם לפי פשוטו פי' שהסירו המסך מבית המקדש, אין לך מסך גדול יותר מהארות עליונות, ועתה שהוסרו נא' ויגל את מסך יהודה. וראשו יהיה פרוע. דמיון מ"ש בעגל וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב, כה). ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין א"ה לא היה א' מהם יכול להוציא ד"ת מפיו. דמיון האבל שאסור בדברי תורה, וזה מפני סלוק המוחין הנז', ועוד טעם אחר כי קדושתם היתה גדולה וקדושת תורתם ביותר, שהרי אמרו בזוהר פ' ויקרא דפוס מנטובה, דאפי' רשעי דרא הוו ידעי רזי דאורייתא. והביאו ראיה ממ"ש הנביא אל אחז שאל לך אות וכו' (ישעיה ז, יא). וכיון שגלו לא יכלו בארץ טמאה ובתוך עם טמא להוציא ד"ת מפיהם, והטעם כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בר"מ, כי נתחזקה הקליפה, וכמ"ש הנני יוסיף להפליא וכו' (ישעיה כט, יד). וטמא טמא יקרא, חרבן ראשון וחרבן שני. כי טומאת חרבן בית ראשון נתפשטה עד חרבן בית שני, כי אעפ"י שחזרו לא חזרו הארון והכפרת והכרובים (יומא כא:), גם לא היתה חזרתם שלמה כי לא חזרו כל ישראל, עד ירחמנו עושינו בבי"א. א"ר יוסי בן חלפתא כל מי שהוא יודע כמה שנים עבדו ישראל ע"א הוא יודע אימתי בן דוד בא, ואית ליה תלתא קרייא מסייעא ליה, חדא ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם (הושע ב, טו), כימי הבעלים. תניינא ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע. תליתאה והיה כי יאמרו תחת מה עשה ה' וגו'. ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו, ר"י אמר יען וביען מדה כנגד מדה, ר"ל אמר אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כנגדכם זרים אוכלים אותה. ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדין קרא, כל ימי אשר הנגע בו יטמא עכ"ל. אפשר שמביא ג' פסוקי' כי פ' הראשון נר' פקידה בעלמא, ומ"מ מביא ראיה ממנו מפני שאומר ותעד נזמה וחליתה, לדברי מי שמפרש [ותעד] ל' הסרה. והוא ע"ד ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שמות לג, ו). וגם אם נפרש ל' עדי, נאמר הכתוב אעפ"י שהיתה מקושטת בקישוטין נאים מאתו ית', מ"מ ואותי שכחה נאם ה'. אמנם עדיין קשה בפ' זה, מלבד מ"ש למעלה שצריך לפרש כימי הבעלים, לפיכך הביא פ' ויהי כאשר קרא ולא שמעו. ועדיין אפשר לפרש שיהיה להם צרות וכיוצא אבל לא גלות, לפיכך הביא פ' והיה כי יאמרו תחת מה עשה ה' וכו'. דכתיב ביה בהדייא כן תעבדו זרים בארץ לא לכם. ומפ' זה האחרון לא היה בו די להביא ראייה, שאפשר לומר שבא להורות על ענין הגלות בעצמו ולא על משך הזמן, כמו שמביא מפ' כימי הבעלים וכו'. ר"י ור"ל אפשר שהם לא הוסיפו כלום רק באו לתת טעם לדברי ר"י בן חלפתא, ור"ל הוסיף על דברי ר"י כי להיות שהם המשיכו הטומאה בא"י ע"י ע"ז, ולכן כנגד זה ניתן שליטה לאומות עליה, והנה כל זה הוא לתת טעם למה וטמא טמא יקרא, חרבן ראשון וחרבן שני, והטעם כי בבית שני אעפ"י שפסקה ע"ז ונסתלק יצרא דע"ז ע"י אנשי כנסת הגדולה (יומא סט:), מ"מ נתהוו שמדות ודברים רעי' בימי יוונים, ואח"כ הוסיף על זה המינות הגדולה אשר עדיין היא מרקדת בעו"ה ומעכבת את הגאולה. והנה ר' אלכסנדרי שנראה יותר מחמיר מכלם, שאומ' כל ימי אשר הנגע בו יטמא, כי כל הימים אשר יש טומאת ע"ז בישראל יטמא, בדד ישב וכו'. וזהו איכה ישבה בדד.
והנה בעו"ה בכל דור ודור רבו כמו רבו היוצאים מכלל הדת, וא"כ הוא מתי יהיה קץ הפלאות, ודבר זה באמת מבהיל אזני השומעים ומרפה ידיהם ח"ו, אמנם כאשר נדקדק בכתוב נראה שהוא מתרץ קושיא זו באמרו כל ימי אשר הנגע בו יטמא. פי' 'בו' דוקא, היינו בתוכו יטמא, אבל אם הוא חוץ ממנו אעפ"י שיהיה לו קצת אחיזה בישראל לא יטמא ח"ו, והנה סוד היוצאים מכלל הדת הוא בסוד מ"ש על והתעותו אנשי החיל (קהלת יב, ג). כי מפני העונות נתערב טוב ברע ורע בטוב, וא"כ הוא הרע היוצא צא תאמר לו ובשם ישראל לא יכונה, וכאשר יושלם הבירור אז בן דוד בא, וכבר אמרו בזוהר חדש במדרש הנעלם פ' בראשית דף ל"ז ע"ב, א"ל ר' אלעזר חייך דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא, בזכותא יתכנש כל גלותא, דקב"ה איסתכי תדירא אימתי יחזרון ויעבדון לון טבא עכ"ל. והנה אז"ל (סנהדרין ז.) ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן דמבי דינא לישקלו ליה גלימא, ליזמר וליזיל בארחא, א"ל שמואל לרב יהודה קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלו' (שמות יח, כג) עכ"ל. ומלבד פשוטו אפשרי לפרש דרך רמז, שמי שיצא מב"ד העליון חייב ועי"ז שקלו ליה לגלימיה, אלו בגדיו החמודות, וכמ"ש בגדיו יהיו פרומי' (ויקרא יג, מה), אלו בגדי כהונה. וכמ"ש ג"כ לעיל מעדה בגד ביום קרה וכו'. שהעדה מהם שני לבושין, וזהו דשקלו ליה לגלימיה, מאי תקנתיה ליזמר וליזיל בארחא, יעסוק בתורה, זמר בכל יום (סנהדרין צט:), בדרך אשר בה הולך בגלותו, והוא ע"ד מה שפי' רש"י על ושמתם את דברי אלה על לבבכם (דברים יא, יח). והוא ע"ד מש"ה הציבי לך ציונים וכו' שיתי לבך למסילה דרך הלכת (ירמיה לא, כ). כי אעפ"י שגלו כמ"ש למעלה ואבדתם מהרה וכו'. מ"מ ושמתם את דברי אלה על לבבכם. שצריך לעסוק בתורה ומצות, ומביא ראייה וכן הוא אומר הציבי לך ציונים וכו'. אמנם אם נדקדק אומרו 'ליזמר' הגם פי' אותו כמ"ש, וגם אומרו ליזיל יפורש, כאשר נקדים מ"ש המקובלים ז"ל בענין סדר התפלות, ואגב זה נדקדק ג"כ מה שמביא ראיה ואומר קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלו'. והנה בתפלת שחרית אנו מעלים העולמות מעולם לעולם עד אצי', ואח"כ מעלים את המלכות עד נה"י, ואח"כ בחזרה עד חג"ת, ובשבתות וי"ט עד או"א, ואין להאריך בס' העליות, ועי"ז ג"כ האדם ג"כ מעלה נשמתו, ובפרט ע"י נפילת אפים, ובתפלת המנחה הגם שאין עליה אל העולמות, הוא מפני הרשימו של שחרית, וכל זה מבואר בס' הכונות ע"ש. והנה הכתוב אומר והזהרת אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו' (שמות יח, כ). תרגם יב"ע ותהודע להון ית צלותא דיצלון בבית כנשתיהון וכו'. ואפשר שהוא מפרש הדרך אשר ילכו בה, ע"ד מ"ש כי ע"י התפלה הולכים מעולם לעולם כמ"ש, ודקדק אומרו דיצלון בבית כנשתיהון, כי עיקר העליות הם בבה"כ ע"י קדיש וקדושה וחזרת העמידה כידוע וכמ"ש. ולפי ד"ז נפרש את החקים ואת התורות, מלבד משז"ל נוכל לפרש שהוא על ענין הקרבנות שנק' חוקים. א"נ פרה דבהדייא כתיב בה חקה, והנה סגולתה היא לטהר את הטמאים, מלבד מ"ש בדרוש מרכבת יחזקאל, כי הנה היא בסוד קליפת נוגה, כפרה סוררה הנטהרת ונעשית אפר, ונק' ג"כ תורה כמ"ש זאת חקת התורה (במדבר יט, ב). והקרבנות ג"כ נאמר בהם זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב). וזאת תורת החטאת (שם יח), וכן באשם ומנחה, וידוע כי ענין הקרבנות הוא להעלות הנצוצין, ומעשה הקטרת יוכיח, וכן העולה מלכות עולה לה' ת"ת. ועתה לפי זה יאמר הכתוב והזהרת אתהם את החקים ואת התורות שהם הקרבנות כמ"ש, וזה יועיל בזמן שב"ה קיים, ובזמן שאין ב"ה קיים אז והודעת להם את הדרך ילכו בה זו תפלה, שע"י יזכו לעלות מטומאה אל הטהרה ולעלות במעלות כמ"ש, ועד"ז יאמר האי מאן דמבי דינא לישקלו ליה גלימיה, שהם בגדי כהונה כמ"ש, וזה מפני כי בטלה עבודה, הנה התקון הוא לזמר וליזיל באורחא בשירות ותשבחות לפניו ית', ויתפלל סדר התפלות כמו שתקנו ז"ל, והנה במדרש אומר והודעת להם את הדרך זו תלמוד תורה, והוא עפ"י הדרך הראשון שפי' על ליזמר וליזיל וכו'. והוא יותר מן התפלה, כמשז"ל כי ע"י עסק התורה מעמידי' המוחים כל היום, וגם ע"י התורה האדם מדבק נפשו בתורה ומטהר עצמו, והנה לפי הדרכי' שפירשנו יבא על נכון מ"ש שמואל לרב יהודה, קרא כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלו'. כי ע"י מ"ש למעלה והודעת להם את הדרך ילכו בה, הן בענין התפלה כמ"ש, וגם ע"י עסק התורה כל א' יבא על מקומו, היינו יבא טוב ויקבל טוב מטוב והרע משם יפרד, זינא לזיניה, ויעלה נשמתו מעולם לעולם עד מקום שממנה חוצבה ויותר מזה, וז"ש 'על מקומו' ולא אמר במקומו רק על מקומו. וזה יובן עפ"י מ"ש בס' הגלגולים ובפרט בפ' כ"ב בסופו, ודרך רמז נוכל לומר ג"כ כי מלת בשלו"ם הם אותיות מלבו"ש, וכמ"ש המקובלים ז"ל במקומות אחרים, וע"י והודעת להם כל מ"ש, וכן ג"כ ע"י דליזמר וליזיל באורחא כמ"ש, ישלימו לו כל מה שחסר מהלבוש שלקחו לו כמ"ש ונפגם והוסר ממנו בעונותיו, וזהו ג"כ שיר השירים, דליזמר וליזיל ויאמר שיר חד, השירים תרין, תורה ותפלה שיר ושבחה לפניו ית', ועי"ז אשר לשלמה. בין שנפרש כפשוטו, מל' שלו' כמשז"ל, מלך שהשלו' שלו. ויהיה פי' כמש"ה ואיש על מקומו יבא בשלו'. וכ"ש כאשר נאמר כי כל זה נעשה ע"י יסוד אבא המתגלה בתוך ז"א שנק' שלו'. והוא תורה בעצם, והוא מתגלה ג"כ ע"י התפלה, בסוד סמיכות גאולה לתפלה בתהלות לאל עליון כמשז"ל בס' הנז', ובין אם נפרש אשר לשלמה מל' בגד ושלמה. והוא מלבוש כמ"ש בשלו' אותיות מלבו"ש, כי בזה יושלם המלבוש החסר, וכן ג"כ לשון שלמות, כי זהו עיקר השלמות אשר יהיה במהרה בימינו אמן.