רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/כב

כ"בעריכה

ר' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם ר' לֵוִי פָּתַח, הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת (ישעיה ה, ח). רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, מַלְוֵהוּ עַל בֵּיתוֹ, מַלְוֵהוּ עַל שָׂדֵהוּ (לִטְלָהּ), אָמַר הב"ה מָה אַתֶּם סְבוּרִים, שֶׁאַתֶּם יוֹרְשִׁים אֶת הָאָרֶץ לְבַדְּכֶם, בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב (ישעיה ה, ח). רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כָּזֶה שֶׁהוא צוֹוֵחַ בְּאָזְנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ לֹא בְאַחַת אֶלָּא בִשְׁתַּיִם, כָּךְ בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת. הִגַּעְתֶּם חֻרְבָּן רִאשׁוֹן לְחֻרְבָּן שֵׁנִי, מַה חֻרְבָּן רִאשׁוֹן צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, אַף חֻרְבָּן שֵׁנִי צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. עַד אֶפֶס מָקוֹם, מִי גָרַם לַאֶפֶס מָקוֹם לֵחָרֵב, עַל שֶׁלֹא הִנִּיחוּ מָקוֹם שֶׁלֹא עָבְדוּ בוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, בַּתְּחִלָּה הָיוּ עוֹבְדִים אוֹתוֹ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶּן אָדָם וגו' עֹשִׂים בַּחשֶׁךְ וגו' (יחזקאל ח, יב). וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָם, חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂי' אַחֲרֵי הַדֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ (ישעיה נז, ח). וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן, חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים עַל הַגַּגּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם (צפניה א, ה). וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן, חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים בַּגַּנּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת (ישעיה סה, ג). וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן, חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ (הושע ד, יג). וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים בַּשָֹּׂדוֹת, דִּכְתִיב גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי (הושע יב, יב). רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי טֶבִי בְּשֵׁם רַבִּי יֹאשִׁיָה אָמְרֵי עַל כָּל תֶּלֶם וְתֶלֶם הָיוּ מַעֲמִידִין צֶלֶם. רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּהו בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמְרֵי הָיָה אֶחָד מֵהֶן חוֹרֵשׁ שָׂדֵהוּ לוֹכְסוֹן ומַעֲמִיד צֶלֶם בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיְהוּ רָאשֵׁי תְּלָמִים מַרְאִין לָהּ. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בְּרָאשֵׁי דְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ (יחזקאל טז, כה). וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בָּרְחוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וַתִּבְנִי לָךְ גָּב וַתַּעֲשִׂי לָךְ רָמָה בְּכָל רְחוֹב (יחזקאל כד). וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בָּעֲיָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה וגו'. וְכֵיוָן שֶׁלֹא מִחוּ בְיָדָן חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין בַּחוּצוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלַיִם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבּשֶׁת (ירמיה יא, יג). [עַד] אֵימָתַי, עַד שֶׁהִכְנִיסוּהָ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּיאָה (יחזקאל ח, ה). מַהוּ בַּבִּיאָה, אָמַר רַבִּי חייא הָא בִּיָּיא בִּיָּיא, מְפַנֵּי מָארֵי בֵיתָא. א"ר חייא כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ (ישעיה כח, כ). מַהוּ מֵהִשְׂתָּרֵעַ, שֶׁתָּרִיעַ לְקַבֵּל אִשָּׁה וּבַעְלָהּ וְרֵיעָהּ. וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס, עֲשִׂיתֶם מַסֵּכָה צָרָה לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם (תהלים לג, ז). כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה (עכ”ל המאמר).

דרך כלל בא לפרש מה שאמר ר' אלכסנדרי וטמא טמא יקרא, חרבן ראשון וחרבן שני. וזהו הוי מגיעי בית בבית. שכתב לבסוף הוגעתם את ה'. הוגעתם חרבן ראשון לחרבן שני, ואגב אורחיה הביא דברי ר"י וריש לקיש, רבי יוחנן אמר הוי מגיעי בית בבית, מלוהו על ביתו מלוהו על שדהו, ומה אתם סבורים שאתם יורשי' את הארץ לבדכם, באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב. מהר"ש לנייאדו זלה"ה בס' כלי פז כתב דנפקא ליה ממ"ש לצדקה והנה צעקה (ישעיה ה, ז). ופירש לצדקה שמלוה לו על ביתו, והנה צעקה לפי האמת, שסופו ליטלה ממנו עכ"ל. ולי נראה דהוקשה לו דאם הוא לענין השגת גבול בענין שדה בשדה יצדק, אבל בית בבית שהכותלים קיימים, לא יצדק בו השגת גבול, ולפיכך פירש שהשגת גבול הוא על ידי ההלואה כמ"ש, ולפי דרך מהר"ש לנייאדו אתי שפיר באזני ה' אלקים צבאות, כיון שאין הדבר נראה לבני אדם, והעני אינו יכול לצעוק לא לפני בית דין ולא עם שום אדם, רק לפני ה' ישפוך שיחו על רוע מזלו וכיוצא, ולזה יצדק לומר באזני ה' אלקים צבאות וכו'. והוא על דרך מ"ש ז"ל על פ' והיה כי יצעק אלי (שמות כב, כו). שדרשו הפשטנים שהוא מפני שאינו יכול לישן, והנה הוא מצטער וצועק מצרתו, ואפילו אין לו דין עם מי שמשכנו, שהרי היה חייב לו וגם משכנו בבית דין, מ"מ והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. וכל שכן הכא שמעיקרא הלוהו על ביתו ועל שדהו כדי ליטלה ממנו לבסוף, ולכן בצעקו נאמר באזני נאם ה' אלקים צבאות וכו'. והנה רז"ל אחרי שפירשו אותו גם הוא לפי פשוטו דנראה דלא פליג, הוקשה לו אמרו אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב. היל"ל אם לא בתיהם לשמה יהיו. ולפיכך פירש אותו הוגעתם חרבן ראשון לחרבן שני, מה חרבן ראשון ציון שדה תחרש, אף חרבן שני ציון שדה תחרש. ונתן טעם לזה ואמר עד אפס מקום, מי גרם לאפס מקום ליחרב, על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו ע"ז וכו'. ונ"ל שהוא מפרש הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו. וזה כי ידוע שיש בית אל, והוא מקום השכינה והקדושה, ואמרו ז"ל בית ה' ובית אלקים וכיוצא, ויש כנגדו בית און, בית רמון וכיוצא. ואמרו ז"ל בית ע"א, והן מקום מושב הקליפות, וכן בענין שדה יש שדה תפוחים, ויש שדה אשר עליו נאמר וילך עשו השדה (בראשית כז, ה). וכן ג"כ כי בשדה מצאה (דברים כב, כז). שפי' בזוהר בר"מ. שהוא מושב הקליפות ומקומם, והנה ידוע כי הקליפות אין מושבם בא"י, אדרבה עומדי' מרחוק כמטחוי קשת, ויש שומרים מכל הצדדי' שלא יכנסו, ואינם נכנסי' אלא ע"י מה שישראל נותנים להם כח בעבירות חמורות ח"ו, והנה ע"י העונות שעשו ישראל בימי ירבעם ן' נבט ועוד הוסיפו על זה, וכמו שדרשו ז"ל על אמללה יולדת השבעה (ירמיה טו, ט). פרצה הקליפה ונכנסה לפנים, וכסתה את כל המקומות שעבדו בהם ע"ז, ואח"כ כאשר הוסיפו שבט יהודה ובנימין גם הם לחטא, אז גברה הקליפה ונכנסה עוד לפנים, עד כי לבסוף הכניסוה לבית קה"ק, אז והמסכה צרה וכו' (ישעיה כח, כ). וזה גרם חרבן הבית וגלות ישראל וכל הדברים שאירעו בעו"ה, וכבר אמרתי כי כל דברים אלו כתבם מהר"ם קורדווירו זלה"ה פ' לך לך ובס' אור יקר ע"ש. ולפי זה יאמר הוי מגיעי בית בבית, שהוא בית ע"ז מקום הקליפות, בית און כמ"ש, מגיעים אותו אל בית אל הקדושה, ובין שדה אדום מקום החרבה הנז' בשדה תפוחי', יקריבו עד אפס מקום, כמ"ש בייא בייא מפני מארי דביתא, ולכן אם לא בתים רבים לשמה יהיו, כי כן דרך הקליפה להשחית ולכלה בכל מקום אשר תשב ובפרט במקום הקדושה, וזהו ג"כ גדולים וטובים מאין יושב. ואפשר ג"כ לומר בתים גדולים וטובים מאין יושב. בא לתת רמז למ"ש, כי מצורף לכל העונות שעשו, האחרון הכביד עון ביטול תורה, וזהו בתים רבים לשמה יהיו. והטעם מפני כי גדולים וטובים שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמ"ש על כל בית הגדול שרף באש (מ"ב כה, ט). במ' של ריב"ז היו מאין יושב, שלא היו יושבים בבית המדרש ללמוד, והנה על מה שהכניסו ע"ז בבית קה"ק זה גרם חרבן הבית, וכמש"ה אך לא שב ה' מחרון אפו וכו' על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה (מ"ב כג, כו). אמנם על זה בלבד אפשר שלא היו גולים כמו שגלו ונחרבה כל א"י, רק הטעם שנחרבה הוא כמש"ה עד אפס מקום, שלא הניחו מקום שלא עבדו בו ע"ז ולפיכך נחרבה כל הארץ בעו"ה, וזה גרם אח"כ חרבן בית שני ג"כ, כמ"ש ג"כ רז"ל‏[1] כי לעולם בבית שני יד האומות היתה תקפה, ולא יצאו מרשות הקליפות לגמרי. ואפשר שזה ירמוז מ"ש הכתוב שהיה מלעיג סנבלט החורני, מה היהודים האמללים עושי', נ"ל לומר שהיהודים היו אומללים, שנכרתו ממקום קדושתם ח"ו ואין להם סיוע אלקי, מה הם עושים היעזבו להם האומות לבנות כמו שפי' רש"י ז"ל וכו'. כל הפ' וטוביה העמוני אצלו ויאמר גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם (נחמיה ג, לה). רמז על שם העתיד שאם יעלה אומה זו שנמשלה לשועל, ופרץ חומת אבניהם כאשר אירע אח"כ בעו"ה, אמנם לתת טעם המקומות אשר הזכיר המדרש שעבדו בהם ע"ז, אפשר לומר כי בתחלה היו עובדים במטמוניות, וזה כי אעפ"י שבעו"ה הכניסו הקליפה לא"י, מ"מ היתה מטמנת עצמה, על דרך מפני שרי גבירתי אנכי בורחת (בראשית טז, ח). כל שכן שזכות הצדיקים היה גובר, ולפיכך היו במטמוניות, אבל אח"כ כיון שלא מיחו נתחזקה הקליפה יותר, ומ"מ זכות המצוות עדיין היה מגין ונועל בפני הקליפה, ולפיכך אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. כי זכות המזוזה היה מגין שלא תתפשט, וגם זכרון דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשעבר עליהם הב"ה ואמר כי לי בני ישראל עבדים. ולא עבדים לעבדים, וכ"ש לקליפות ולע"ז ח"ו, וכל זה עדיין היה מגין כנגד הקליפה, וכיון שלא מיחו בידם חזרו להיות עושים על הגגות, שנתפשטה הקליפה בבחי' החצוניות מבחוץ, בבחינה המפסקת בין הקדושה והקליפה, ומ"מ לא נכנסה מבפנים רק על הגגות, וכיון שלא מיחו חזרו להיות עושים בגנות, שאז דחקו רגלי השכינה, היינו בחינות המתפשטות ממנה, ובמקום כי בתחלה כגנה זרועיה תצמיח, צדקה ותהלה (ישעיה סא, יא). עתה ערוגה בחרבה שנינו (שבת פ"ה.), פי' השכינה אשר תערוג לעולם להיטיב לישראל, עתה בחרבה היא משפעת, וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושים בראשי ההרים. שגבר כח הקטרוג והקליפה עד כנגד היכל הזכות והיכל אהבה, ששם נאחזים ונעשים מרכבה האבות הקדושים אברהם ויצחק הנק' הרים, כמשז"ל על פ' שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו, ב). אילין אבהן וכו'. ומ"מ לא נתחזקה ליכנס לפנים, רק כח הקטרוג היה עולה עד כנגד המדורין מבחוץ, על דרך מ"ש מהר"א גלאנטי על פ' על ההרים דלקונו במדבר ארבו לנו (איכה ד, יט) וע"ש (בס' קול בוכים). אמנם אח"כ כיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בשדות, ואז שדה בשדה נגעו, ואז נאמר ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג). ובמקום כי בתחלה היה נק' שקר שאין לו רגלים, עתה נעשית גם היא שדה, ובמקום ה' מיני דגן הנזרעים בשדה המבורך, נזרעים בשדה המקולל, חירוב ומסאבו ושיצאה וקטולין וקרבין, כמ"ש מהר"ם זכות נר"ו בס' יודעי בינה על מ"ש בזוהר פ' חיי שרה דף קכ"ב א'. ובזה אתי שפיר וזהו שאמרו ר' יודן ור' איבו ור' טבי בשם ר' יאשיה, על כל תלם ותלם וכו'. כדי שיהיו ראשי תלמים מראים לה. ובזה היתה הקליפה נוטלת כל השפע, וכיון שלא מיחו בידם חזרו להיות עושים בראשי דרכים, ובזה כל הדרכים היו בחזקת סכנה והקליפה, ובמקום שבתחלה ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים (במדבר כב, כד), להגן שלא יכנסו בלעם ואתונו, ולא ינקו מן המקום ההוא, עתה תרמסנה רגל השור והחמור ח"ו, וכיון שלא מיחו בידן התחילו להיות עושין ברחובות. לפי פשוטו אפשר לדקדק כי בכאן לא אמר חזרו כמ"ש בכלם, ואפשר כי עד עתה לא היה כי אם איזה יחיד, אמנם לא הסכימו רבים ביחד לעשות רעה זו, ועתה התחילו לעשות כלם יחד ע"ז של רבים, ורעה זו גרמה רעה אחרת, שכן עשו אותה ברחובות, מקום שיש בהם קצת קדושה כמשז"ל, וזה בתעניות וכיוצא. ובזה פגמו בפנימיות הקדושה, היינו שנסתלקה ושלטה הקליפה במקומה, וזה היה בעשרת השבטים ואח"כ גם שבט יהודה ושבט בנימין, וזהו שאומר אח"כ חזרו להיות עושין בעיירות, שנאמר כי מספר עריך היו אלקיך יהודה (ירמיה יא, יג). ואח"כ בירושלים עד שהכניסוה לבית קה"ק, ובזה נסתלקה השכינה גם מהיכל הרצון, וסוף דבר גם מהיכל ק"ק, ואז נחרב הבית ופרצו החצוני' פרץ אפי' בהיכל הזה מבחוץ, וכמו שהאריך מהר"ם קורדווירו בפ' לך לך בס' אור יקר כמ"ש, והעולה מכל זה כי ע"י חטא ע"ז שחטאו בבית ראשון, הכניסו הקליפה בפנים עד כי גרם להם גלות וחרבן, ואעפ"י שחזרו בבית שני לא יצאה א"י, וגם ישראל עצמם לא יצאו מתחת יד הקליפות לגמרי, וזה גרם להם פירוד לבבות וקלקול דברים, כמ"ש למעלה כי כל פירוד ומחלוקת הוא מצד הקליפה, עד כי לבסוף נחרב בית שני ג"כ, ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ועדיין חטא פירוד הלבבות מרקד בינינו, מלבד עבירות אחרות. ועל זה אין לך יום שאין קללתו מרובה, וה' הוא יכפר וירחם על עמו ישראל, וז"ש כיון שחטאו גלו. מפני שנכנסה הקליפה ונטלה אותם, כיון שהשליטוה עליהם ע"י עונותיהם כמ"ש, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. שנסתלקה הקדושה מכל וכל, ולהחזירה צריך עתה טורח גדול, ובפרט בהיותינו על האדמה טמאה וכולי האי ואולי, והנה התיקון לזה, כי עתה בגלותינו נמסור עצמנו על יחוד וקדוש שמו ית', וכמ"ש כי על זה נאמר כי עליך הורגנו כל היום וכו'. ואז נאמר עורה למה תישן ה' (תהלים מד, כג-כד). ולזה ראוי לכוין בכל יום בק"ש שחרית וערבית. ועיין בס' הכוונות בענין כונת ק"ש וקבלת ד' מיתות בית דין בפרשת שמע ישראל, והנה גם זה נרמז בשיר השירים, וזה כפי מ"ש בזוהר חדש שיר השירים דף ו' ז"ל: ורזא דיחודא הכא, ושיר דא איהו ישראל דממנא בסהדו דיחודא, השירים ה' אלקינו ה'. וכלא חד ביחודא חד, ואוקימנא יחודא דא, והכא יחודא דעלמין כלהו. אשר לשלמה רזא דאחד, ודא איהו דאצטריך שלמה ליחדא ברזא דרוח קודשא, לאתחברא כלא ביחודא חדא ברעותא, לאתדבקא דא בדא למהוי כלא חד, דהא שלמה איהו מלכא דשלמא כלא דיליה וכו' עכ"ל. הנה שפ' שיר השירים הוא כנגד שמע ישראל, והנה בענין מ"ש שיר דא איהו ישראל. זה פשוט כמ"ש המגיה מ"ש בתיקונים, ישראל שי"ר א"ל. ולא נרמז כאן רק מלת שיר, להיות כי שיר בבינה משמאלא, אל בחכמה מימינא, וכאן כל שיר איהו משמאלא. ומ"ש אח"כ דממנא בסהדו דיחודא. אפשר לומר שהוא על דרך מ"ש יותר בבירור מדרש רות בזוהר חדש הנז' ז"ל: וכד אינון מיחדן שמיה דקב"ה, אמרי שמע ישראל, הוא (יעקב אבינו ע"ה) סהיד עלן, דאנן מיחדי שמיה דקב"ה כדקא חזי עכ"ל. ומלבד מ"ש במקום אחר יש לדקדק אומרו כדקא חזי, ומנין לו ליעקב להעיד על זה, אמנם נ"ל שזה יתורץ עם מ"ש בזוהר פ' תרומה (קל"ד ע"ב) ז"ל: והכי אמר יעקב לבניו, שמא אירע פיסול בזרעי או בערסי, כדין אינון אמרי כמה דלית בלבך אלא א' וכו' לית לן דביקו דס"א כלל עכ"ל. ובארתי במקום אחר כי לא נעלם מיעקב אע"ה כי עתידים בניו לחטא וללכת בגלות, כמש"ה את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט, א). ובראותו כי נסתלקה ממנו שכינה, חשש ח"ו פן יהיה זה סימן לבניו שיסתלק מהם שכינה לגמרי ולא תשגיח עליהם בגלות ח"ו, ולפיכך אמר שמא אירע פיסול בזרעי וכו'. באופן שהם מצד הקליפות ח"ו, והם אמרו כשם שאין בלבך אלא א' וכו'. כפי מ"ש אח"כ בזוהר, כמה דלית בלבך אלא א', דאנת ברזא דעלמא עילאה ואיהו אחד, אוף אנן דאנן ברזא דעלמא תתאה איהו אחד, ועם כל דא אדכרו תרי לבבות (פי' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך) תרי לבבות, רזא דעלמא עילאה דאיהו לבא דיעקב, ורזא דעלמא תתאה דאיהו לבא דבנוי, וכדין אעיל לה בלחישו עכ"ל. ופירש שם כמה דלית בלבך. פי' במוחין שלך, שהם לבו של יעקב ותוכיות שלו, אלא אחד, דאנת ברזא דעלמא עילאה ואיהו א'. שהם נמשכים מסוד עולם העליון. וזהו רזא דעלמא עילאה, שאינו עלמא עילאה רק מפני חיותו, וכמ"ש אין התורה (ז"א) מתקיימת אלא במ"י (בינה) שממית עצמו עליה. כמשז"ל במקומו. ואיהו א'. שאין שם פחד מהקליפות והחצונים, אוף אנן דאנן ברזא דעלמא תתאה איהו א'. פירוש אעפ"י שאנו במלכות עלמא תתאה, מ"מ ברדת המוחין אליה הנה הוא אחד, והכוונה הביאו לה עבדיה בחשאי, על ידי תפלתם וזווגם בחשאי, כדי שלא ישלטו ויאחזו בהם החצונים, והנה הם מיחדים אותה אעפ"י שהיא חסרת התקון, ואמרו ועל דא אדכרו תרי לבבות וכו'. הכונה כי הבינה תשלח פארותיה, ותפרוס כנפיה להגין כדי שלא ישלטו החצונים, וכדין אעיל לה בלחישו במלת 'ועד' שהוא 'אחד' בחלופי אתוון, כדי שלא ירגישו החצונים וימנעו היחוד, ע"כ מה שכתבתי במקום אחר. ולפי זה יצדק יפה לומר דאיהו פירוש יעקב, אסהיד עלן דאנן מיחדי שמא דקב"ה כדקא חזי. שהוא באופן שלא ישלטו החיצוני' ביחוד הנזכר, שאין בלבנו אלא א' כמ"ש, כי אעפ"י שאנו אומרי' 'ועד', כונתינו הוא לחלוף אתוון שהוא אחד, ולפיכך מ"ש נוכל לומר כי אעפ"י שהיחוד והארה לישראל הוא שי"ר א"ל, לא הזכיר רק שי"ר שהוא מצד אי' להיותו עיקר להגן מן החצונים, וז"ש דאיהו ממנא בסהדו דיחודא, שהוא מעיד על ישראל שהם כאן למטה אפילו עתה בגלות, מ"מ הנה הם מיחדי' יחודא דקב"ה כדקא חזי. השירים ה' אלקינו ה'. וכולא חד ביחודא, ואוקימנא יחודא דא. אפשר לפי מ"ש בפי' איכה ושיר השירים, ונביא דברי הרמ"ז נר"ו שפירש המעולה שבשירים. כי כל שיר הוא מצד הגבורה, ושיר זה הוא ק"ק שעולה עד ג' מוחין דז"א וכו' עכ"ל. ולפי זה יצדק לומר השירים ה' אלקינו ה'. שהוא או"א ודעת המזווגם, והנה בה' אלקינו ה' פי' שהם ע"ב קס"א ע"ב, שהוא או"א ודעת המזווגם, גם יש לכוין שמקבלים או"א מג' ע"ב עליונים שהם רי"ו, וכאשר נצרף ב' הכוונות יחד הם בגי' תקכ"א. וכאשר נצרף לזה שם מ"ה דז"א, יהיה הכל כמנין השירים עם הכולל, ובזה יהיה פירוש השירים ה' אלקינו ה'. וכלא חד ביחודא. לפי הב' הדרכים שאמרנו, כי אעפ"י כי מלת השירים אינו אלא תיבה א', וה' אלקינו ה' הם ג' תיבות, מ"מ כלא חד ביחודא. ואפשר לומר שבא לרמוז שכל העולמות העליונים, מתיחדים עד מקום שאין הפה יכול לדבר כמ"ש בכונת ק"ש ע"ש. ונחזור לענין כי כיון שהוא יחוד א', יפה נרמז בתיבה א' ואוקימנא יחודא דא. פי' כבר נתבאר במקום אחר, והכא יחודא דעלמין כלהו. פי' הכא במלת 'השירים' יש יחוד כל העולמות. ואפשר לומר כאשר נפרש מלת השירים מלשון שיריים, והוא רמז להעלאת כל שירי העולמות והאורות שנפלו. אי נמי לפי מ"ש במאמר זוהר רות שהבאנו למעלה, ושם פירשנו עם מ"ש רז"ל שעולים עולם העשיה והיצירה אל הבריאה בסוד גושפנקא אמת וכו'. והוא ג"כ יעקב שביצירה שעולה אל הבריאה, וזה סוד: יעקב אבינו לא מת. אדרבא עולה בארץ חיים ומעיד על יחוד. וכבר הארכתי בפי' הנז' במקום אחר. וא"כ אחרי שאמר דממנא על סהדותא. יצדק לומר והכא יחודא דעלמין כלהו, כי מלבד יחוד האורות העליונים כנז', עוד עולים היצירה והעשיה כנז', וא"כ הוא יחודא דעלמין כלהו, אשר לשלמה רזא דאחד. שהוא יחוד או"א, כמ"ש כי 'אשר' הוא בבינה ביסוד שלה, ושלמה הוא מלך שהשלום שלו, שהוא יסוד אבא כידוע. ובפרט לפי מ"ש לבסוף שלמא כלא דיליה, שמתפשט עטרה דיליה עד יסוד ז"א. ודרך רמז ג"כ נאמר כי ידוע כי במלת 'אחד' צריך לכוין א"ח ט"ס ז"א שם מ"ה, וגם שם א"ד ב"ד של א' עולים בין הכל ק"י, גם צריך לכוין יחוד הוי"ה אהי"ה שהם בין הכל קנ"ז, וד' מוחין הם בגי' שנו"ת, הרי בין הכל תתקי"ג כמנין אשר לשלמה העולה תתק"ו ועם האותיות הם תתקי"ד, וא' היתר נוכל לצרף עם מלת השירים, לפי מ"ש לעיל שחסר א'. והעולה מזה כי בשיר השירים נרמז יחוד שמע ישראל, ולפי מ"ש ברמז כי אפילו בהיותינו בגלות יעקב אע"ה מעיד שאין בלבנו אלא א', וזהו תקון גדול לכל מ"ש, עד כי עי"ז בחסד ה' בטחנו, וקיים בנו מ"ש בסוף זוהר שיר השירים הנז', ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואפשר שהוא ע"ד מ"ש בזוהר פ' תרומה על לעולם ועד. שלעתיד לבא יאמרו לעולם אחד, וכן יהיה במהרה בימינו אמן:

  1. ^ ראה רש"י (בבא בתרא ד, א) ד"ה מסתפינא ממלכותא: כפופים היו למלכות רומיים.