" - הנה משה לא היה עמהם אבל הנבואה באה לשלשתן כאחד וטעם פתאם שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר כי "פתאום" על דעת המפרשים דבר שלא עלה על לב מגזרת פתי ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים כי משה רבינו ראוי לנבואה בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה כמו שפירשו רבותינו (שבת פז) בטעם פרישתו מן האשה אבל אונקלוס אמר "בתכיף" והטעם כי כאשר היו נדברים במשה עוד הדבר בפיהם נאמר להם צאו שלשתכם לא איחר להם כלל ו"פתאום" ענין מהירות הוא וכן ואקוב נוהו פתאום (
) וכן במאד מאד (שם יז ב) וכיוצא בהם ו"פתאים" הם הנמהרים ביותר שאין להם עיון בדבר ולא עצה כלל כמו ועצת נפתלים נמהרה (
) ואם בפתע בלא איבה (להלן לה כב) בתכיף והוא כמו פתי מלשון פתאום וטעם צאו שלשתכם ויקרא אהרן ומרים כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו ויהיה מצוי להם שלא ימחול השם להם רק על ידו כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם ויקרא אהרן ומרים שיאמר שבחו שלא בפניו
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אם יהיה נביאכם" - אם יהיה לכם נביא כדברי אונקלוס ורבי אברהם פירש כי טעמו אם יהיה נביאכם נביא ה' כמו והנבואה עודד הנביא (דהי"ב טו ח) ויפה אמר וטעם הכתוב שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה' אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות והזכיר כן כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה אבל יהיו נביאים ברוח הקדש כענין שנאמר רוח ה' דבר בי (
כג ב) והיא יד ה' האמורה ביחזקאל ויתבאר בדברי זכריה
"
במראה אליו אתודע" - לא אמר הכתוב "במראה אליו אראה" אבל אמר "אתודע" והנה הפסוק הזה כפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (
שמות ו ג) יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא לא בשמו הגדול כמו שאמר (שם) ושמי ה' לא נודעתי ואמר כי הדיבור יהיה בחלום ולא כן עבדי משה כי בכל ביתי אשר בו יראו הנביאים חלומות נאמן הוא ויודע מעצמו כל המדות ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום ולשון ספרי (בהעלתך קג) ותמונת ה' יביט זה מראה אחורים והנה בכאן למד הכתוב מה בין נבואת משה לנבואת האחרים אשר בדורו וכבר הזכיר כן בקודמים לו וארא אל אברהם וגו' כאשר פירשתי ויזכיר כן בסוף התורה בבאים אחריו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (
דברים לד י) והענין בכולן שוה ואל תחוש למה שאמרו בשמואל ששקול כמשה דכתיב (
ירמיהו טו א) אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה כי בעבור שהזכירו עמו חשבוהו רבותינו לגדולה לא שישוו הנבואות חלילה להם וענין הכתוב כי הזכיר משה מפני עמדו לפניו בפרץ להשיב חמתו מהשחית גם בעגל וגם במרגלים שהיו חייבים כליה והזכיר שמואל מפני שהכתוב הזה על דברי הבצרות שהיו צריכים גשם אמר היש בהבלי הגוים מגשימים וגו' (שם יד כב) ואמר השם שאם יעמוד שמואל לפניו המוריד גשם שלא בעתו בימי קציר חטים (
שמואל א יב יז) לא ישמע אליו להורידו לאלה בעת צרתם והנה הזכיר גדולי השבט אשר בחר השם לשרתו ולברך בשמו המתפללים על ישראל וכן הטעם במה שנאמר (
תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו'
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וטעם ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן" - לומר כי כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר זה אל מדבר אחר כאשר במסע הראשון שנסעו ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן (לעיל י יב) אבל נסעו מחצרות אשר הוא במדבר פארן וחנו במקום אחר מן המדבר ההוא עצמו והוא קדש ברנע כי משם נשתלחו מרגלים כאשר אמר במקום אחר (להלן יג כו) אל מדבר פארן קדשה וכן כתוב (דברים א יט כב) ונבא עד קדש ברנע וגו' ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים ולא אמר הכתוב "ויסעו מחצרות ויחנו בקדש ברנע" כי אולי מסעות הרבה ביניהם ואין עתה מקום להזכירם אבל הזכיר מדבר פארן להודיע כי קדש זה הוא קדש ברנע אשר במדבר פארן לא קדש אשר במדבר צין שהיה שם ענין מי מריבה בשנת הארבעים
