רמב"ם על שבת כד

שבת פרק כדעריכה

משנה אעריכה

התרנו לו שיתן כיסו לנכרי, מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שיזרוק כיסו, ולולי זאת ההתרה היה מביא אותו הוא בעצמו.

ומה שאמרו מניחו על החמור - בתנאי שיניחנו על החמור בשעת הילוכו, וכשיעמוד שיטלנו מעליו כדי שלא יעשה הנחה, וכשיחזור לילך מחזירו עליו עד שיגיע לפתח ביתו ויטלנו מעליו כשהוא מתהלך, ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהיה מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

ומה שהטרחנו אותו להניחו על הבהמה כשהיא מתהלכת, כדי שלא יהיה מחמר. ומחמר הוא הנותן דבר על הבהמה ומנהיג אותה, או ינהיג אותה במשאה, וימהר אותה ללכת אף על פי שלא נתן עליה דבר, ואפילו יהיה המשא דבר מועט.

ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור, וכבר הודעתיך כי פטורי שבת, פטור אבל אסור.

ואם אין עמו לא בהמה ולא גוי, הוא עצמו מביא אותו וילך בו פחות מארבע אמות.

ומה שאמרו הגיע לחצר החיצונה - אינו נקשר בדין הכיס:

משנה בעריכה

פקיעין וזרין - הם אלומות עמיר, אלא שהפקיעין הן קטנות והם משתים שתים, והזרין הן גדולות משלשה שלשה.

ואמרו אבל לא את הזרין - רוצה לומר אין מפספסין את הזרין, אבל להתיר האגודות מותר.

ופירוש מפספסין - כמו מפרכין, והוא שמחככין אותן בין שתי הידים.

וכיפין - מין מן הפקיעין.

ומרסקין - כמו מחתכין.

ושחת - ידוע, ובלשון עברי "גז" אחר "גזי המלך"(עמוס ז, א).

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה געריכה

אבוס - שם המקום שמשימים בו המספוא לבהמה.

ועניין אמרם אין אובסין - שלא יאכילנה מזון ימים רבים, והוא אמרם "אין עושין לה אבוס בתוך מעיה".

ודורסין - הפירוש הקרוב אצלי, שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה.

מלעיטין - נתינת המאכל לתוך פי האוכל.

ממרין - זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים.

ואמרם "מלעיטין" - למקום שיכולה להחזיר, ואמרם "ממרין" - למקום שאינה יכולה להחזיר. ושתיהן מלות עבריות, "מלעיטין" מגזרת "הלעיטני נא"(בראשית כה, ל), ו"ממרין" מעניין הפטום [של] שור ומריא.

מהלקטין - שישים האוכל בידו, והם לוקטין אותו.

מורסן - ידוע.

גובלין - כמו לשין.

דורסיות - יוני הבית, והם מיוחסות להורדוס שהיה מגדל אותן בהיכלו:

משנה דעריכה

ואין הלכה כרבי יהודה.

משנה העריכה

ה"הפרה" - שיפר הבעל או האב כאשר יתבאר במסכת נדרים, ו"שאלה" - הוא שיתחרט וישאל לחכם ויתיר לו נדרו.

וההפרה מותרת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, אבל שאלה אינה מותרת אלא לצורך שבת.

ופוקקין את המאור - הוא שיסתמו את החלון שממנו תכנס האורה בכלי מן הכלים, אבל לסתמו בבגד תלוי כמו מסך כבר נתפרש דינו בפרק י"ז.

ומטלית - חתיכה של בגד, מודדין אותה לידע אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות, ואם יש בה יותר היא מקבלת טומאה כאשר יתבארו אלו העיקרים במסכת כלים, ואם היא פחותה מזה השיעור אינה מקבלת טומאה.

וכמו כן ימדדו המקוה, לידע אם יש שם שיעור מקוה, והיא אמה על אמה ברום שלש אמות אם לא.

וטפיח - קיתון.

מקידה - לוח קטן.

גמי - גומא.

גיגית - קערה.

ועלת זה המעשה, כי כשיש מת בבית אחד, ויש בין אותו בית ובית אחר חלון, אם יש באותו חלון טפח על טפח או יותר נטמא הבית השני, כי העיקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות.

ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון, ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית ונשבר באותו השמשית שבר, וקשרו לוח אחד בעץ,וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח בשמשית, ואחר כך מדדו הלוח, אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה, ואם הוא פחות אינו מטמא הבית האחר בטומאת האחר.

ומה שהתרנו מדידה בשבת בתנאי שתהיה מדידה של מצוה, וכמו כן קשירה של מצוה, ותנאי השני בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא, אלא בגמי ודומה לו כאשר המשיל: