עיקר תוי"ט על שבת כד

(א)

(א) (על הברטנורא) וכ"פ רש"י. וי"ל דלקמן גבי מניח כיסו על החמור מפרש הר"ב משתחשך והכא בעינן מבע"י. והרא"ש הקשה דמה צריך לטעם דא"י אי אתה מצוה כו' הא ב"ה מתירין מבע"י ע"י קציצת שכר. ומסיק דאה"נ דהכא משתחשך מיירי וכתב ב"י סי' רס"ו דאע"פ שהמעות מוקצין הם במקום פסידא לא גזרו:

(ב) (על הברטנורא) ולהכי אי לית ליה לא א"י ולא חמור עשו חז"ל עוד תקנה אחרת שמוליכו בעצמו בפחות פחות מר'א אלא שחכמי המשנה לא רצו לגלות תקנה זו מפני שנאמר כבוד אלהים הסתר דבר דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר:

(ג) (על הברטנורא) פירוש קודם שתעמיד דלא תעשה הנחה כמ"ש הר"מ. וכתב עוד דכשיגיע לפתח ביתו יטלנו מעליו כשהוא מהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרה"ר לרה"י:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) ואגד אין בו קשר האסור להתיר בשבת:

(ה) (על המשנה) החרובין. דומיא דשחת דרכיכא. ומשום הכי אין מתתכין, דמטרח באוכל לא מטרחינן:

(ג)

(ו) (על המשנה) אין אובסין. לשון הר"מ אין מאכילין בהמה חיה ועוף כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישה או לישה:

(ז) (על המשנה) מלעיטין. לשון הלעיטני נא:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) מאתמול דמחובר כיון דלא לקטו מבע"י אקצינוה מדעתיה. ב"י:

(ט) (על הברטנורא) ותמיהה דהא אף לאדם לא קיימי בה"ש בספק שבת. ובגמרא פסחים דנ"ו קאמר מהך משנה דלר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה. ופירשו התוספ' דמוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ולא הוקצה שלא יהנה בה אדם אלא שאסורה מחמת איסור שבת והלכך אי לאו דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוי שרי ליתן לכלבים דראוי אפילו חיים כגון עופות. ועתוי"ט:

(ה)

(י) (על הברטנורא) לפי שהנדר המותר ע"י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה לכך תני נשאלין שהחכם שואל בהן אבל הפרה דלאשה הניחו בלשון הכתוב הפר יפר שא"צ שאלה:

(יא) (על הברטנורא) פירוש אם היתה מתחלה ג' על ג' ונטמאת שוב אינה מטמאה:

(יב) (על הברטנורא) פירוש הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שהטומאה יוצאה ממנה ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח ומשום הכי לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה. תוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) וצ"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאל"ה אכתי יש אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. תוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) וכתבו התוספ' דפקיקה לא בעינן של מצוה, כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשריה משום מצוה והאריך התוי"ט ומסיק, כללו של דבר, מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה היא שרי ופקיקה שיש בה משום בנין לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינה של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה: