רמב"ם על פאה ג
פאה פרק ג
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה פאה ג רמבם
מלבנות — הם ערוגות מרובעים, דומים לדפוס שעושין בו הלבנים, והם מרובעות.
וכבר פירשנו (פ"א מ"ד), ששם התבואה נופל על חמשת המינין.
ומחלוקת בית שמאי ובית הלל אינו אלא כשיהיו אלו האילנות רחוקות זו מזו, כגון שיהיו מהן עשרה אילנות בתוך חמישים אמה על חמישים אמה. אבל אם היו רחוקות יותר, אין שם מחלוקת שיש לו להוציא פאה מכל אחד ואחד; וכן אם הם היו יותר קרובים מזה, אין שם מחלוקת שהוא מוציא פאה מאחד על הכל:
מנמר — הוא שיזרע מקומות מקומות מן השדה, כדמות עור הנמר שהוא נקודות נקודות.
וביאר התלמוד שזה הדמיון הוא שיעקור היבש ויניח הלח, וזהו מה שאמרו: ושייר קלחים לחים, רוצה לומר שעקר היבש והניח הלח.
ופירוש שבת - בלשון לע"ז "אינטן", ובלשון ערב "אל שבת".
וחרדל - הוא בלשון ערבי "אל-כרדל", ובלשון לע"ז "שינאפרי". וטעם זה העניין, שמנהג בני אדם לזרוע אותן פרודות בערוגות, והוא מה שאמרו בתלמוד: "מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות".
ואין הלכה כרבי עקיבא:
המחליק — החותך, כמו "מחליק פטיש"(ישעיהו מא, ז).
ואפונין — זרעונים.
וכרם המדל — כרם מדולדל, גזור ממלת "דל". והוא שיבצור מקצתו וימכור, ויעזוב הנשאר לדרוך או לייבש.
אמר שחייב לתת פאה מן השארית הנשארת כפי מה שנשאר, לא כפי הכרם כולו. וזה כשיבצור הענבים מכל צד מצידי הכרם; אבל כשיבצור מצד אחד ומכר, והניח הנשאר, יתן ממה שנשאר פאה המחוייבת לכל הכרם.
וזהו פירושו מה שאמר: המחליק מאחת יד רוצה לומר: הבוצר או הקוצר מצד אחד:
האמהות — הם הבצלים השמורים לזרע.
ואין הלכה כרבי יוסי בשני דברים אלו:
משנה ו [נוסח הרמבם]
עריכהקלחי אילן — הם שורשי צמחים שהם מחוייבים בפאה, ואינם אילן. וכן יבואר בתלמוד.
ומה שאמר: נותן פאה מכל אחד ואחד — חוזר על הלוקח.
וזה העניין שביאר רבי יהודה, רוצה לומר, שבזמן שיתחיל בעל השדה לקצור, אז נתחייב בפאה כשמכר והשאיר, מפני שאמר הכתוב: "ובקצרכם את קציר ארצכם", ואמר: מעידנא דאתחיל לקצור, איתחייב ליה בכוליה שדה.
ורבי יהודה המבאר זה הדבר שהקדמנו למעלה, אין חולק עליו, וביאורו אמת:
בית רובע — מקום שיזרע בו רובע קב. ועוד נבאר אלו המידות והסאין בסוף מסכת זו (להלן ח, ה).
ולקצור ולשנות — הוא שיקצור מן השיבולים כפי שתי אגודות, שלא יוכל לקבץ אותם בידו באגודה אחת.
ובכורים — רוצה לומר הבאת ביכורים. ועוד יבאר לך בסוף זה הסדר, שהביכורים לא יתחייב להביאם אלא מי שיש לו שדה.
ופרוזבול — שטר שלא יכתבוהו אלא על הקרקעות, ועוד נבאר עניין זה השטר, במסכת שביעית מן הסדר הזה.
ומן העיקרים שיש בידינו, שכל הנכסים חוץ מן הקרקע, כגון מיני סחורות וזהב וכסף ואבנים יקרות, נקראים נכסים שאין להם אחריות. ופירוש "שאין להם אחריות" – שאין להם חזרת תביעה; וזה, שכל מי שיש עליו חוב, ומכר סחורות שהיו אצלו אחר שלקח החוב, ואחר כך טען שאין לו מה שיפרע, אין לבעל חוב לחזור באחריות על קונה הסחורות, ושיוציאם מיד הקונה. אבל אם ימכור מי שיש לו עליו החוב, קרקע אחר שלקח החוב, וטען שאין לו מה שיפרע, יחזור בעל חוב על קונה הקרקע, ויוציאנו מידו. ובשביל זה נקרא הקרקע נכסים שיש להם אחריות.
ומן העיקרים שיש בידינו גם כן, שהנכסים שאין להם אחריות, והם הנקראים "מטלטלין", אין נקנין בכסף ולא בשטר, אבל נקנין במשיכה, והוא מכלל הדברים המקנים. והקרקע הוא נקנה בנתינת כסף, ובכתיבת שטר כולל ענייני המכירה, ובהשתמשות בו, וזו היא חזקה. לפיכך כל מי שיקנה קרקע ומטלטלין בקניה אחת, וקנה הקרקע באחת משלשה פנים שזכרנו, זכה גם כן במטלטלין.
ואלו העיקרים כולם והראיות שלהם והשלמת דיניהם עוד יתבארו במקומן במסכת קידושין (דף כו.). אבל זכרנו לך מהם בכאן ראשי דברים, כדי שיתבאר לך בכאן על דרך קצרה.
והלכה כרבי עקיבא:
שכיב מרע — השוכב מחולי, כששייר לעצמו קרקע כל שהוא, כבר גילה דעתו שיקווה לקום מחוליו, ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר. ומפני זה יתקיים כל מה שנתן, ואינו יכול לחזור בו כשיקום מחוליו, ובלבד שקנו ממנו בקניין. אבל אם לא קנו ממנו, יכול לחזור. ואם לא שייר לעצמו שום קרקע, ואחר כך נתרפא מחוליו, חוזר במתנתו ואף על פי שקנו ממנו, כי מאחר שלא שייר לעצמו כלום, גילה דעתו שמתנתו היתה מחמת מיתה.
ומה שאמר בכאן, כשיכתוב לאשתו קרקע כל שהוא, איבדה כתובתה - זה העניין הוא על שני תנאים:
- האחד מהם, שכלל אות(ן)[ה] בחילוק נכסיו עם בניו, כגון שיכתוב להם: לפלוני כך ולפלוני כך ולפלונית כך, והיא שומעת ושותקת, ולא תערער כגון שתאמר: כתובתי אני גובה.
- והראיה על זה מה שאמרו: "איבדה כתובתה", ולא אמר "א[י]בדה", רוצה לומר כי בשתיקותה כשחילק לה עם הבנים, איבדה מה שיש לה לקבל בכתובתה.
- והתנאי השני, שיהיה שכיב מרע, אבל אם יהיה בריא, תיקח כל מה שיש בכתובתה, אלא אם כן יוציא שטר שהיא נתנה או קיבלהו.
ודברי רבי יוסי: אם קבלה עליה, אינו רוצה לומר שהיא לקחה בקניין שהיא רוצה בדבר זה, לפי שאין בזה מחלוקת. אבל הוא אומר, שאם קיבלה היא על עצמה שתהיה שותפת בין הבנים, ואפילו אם לא לקחה בקניין ולא כתבו בדבר ההיא צוואה, כבר איבדה כתובתה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
הכותב נכסיו לעבדו, יצא בן חורין — מפני שעבדו בכלל נכסיו, וכבר הקנהו גופו.
ואם שייר קרקע כל שהוא, ואומר לו: "כל נכסיי נתונין לך, חוץ ממקום פלוני", לא יצא בן חורין לדעת תנא קמא, לפי שדעת תנא קמא שאין חולקין הדיבור, לפיכך זה התנאי תלוי בגוף העבד, וכאילו היתנה באבר מאבריו, ויצטרך לספר כריתות וליכא, ועל כן לא ישתחרר העבד ולא יקנה בנכסים בשום פנים, ואפילו ייחד שם המקום שהתנה בו; וכל שכן כשלא ייחד אותו. ורבי יוסי חולק על זה, וקילס רבי שמעון [בתוספתא] שהוא אומר שחולקין על הדיבור. ואין לנו לומר כשהיתנה בנכסים – שהיתנה בגופו של עבד, אלא אם אמר: "כל נכסי קנויין לך, חוץ ממקום פלוני", יצא לחירות, וקנה כל הנכסים לבד המקום ההוא. ואפילו לא היה לבעליו אלא אותו המקום שהיתנה בו, ואין לו קניין אחר זולתו, יצא העבד לחירות, ואף על פי שלא נשאר לו קניין שיקנה, אחר שהיתנה בכל קנייניו מלבד העבד.
וזה עניין דברי רבי שמעון: לעולם הוא בן חורין, רוצה לומר, כי כל זמן שלא היתנה בפירוש בגוף העבד, כבר הוא בן חורין, אחר שהיתנה בקצת נכסיו שהיקנה לעבד קצתם, או שהיתנה בכל נכסיו, שלא הקנה מהם לעבד כלום. אלא אם התנה בדבר סתם, ואפילו אם יהיה דבר מועט, ואמר: "חוץ מאחד מריבוא שבנכסי", כבר נכנס בחלק ההוא בלא ספק חלק מגוף העבד, מפני שהוא מנכסיו, ואז נאמר לו: "כרות גיטא".
ואין הלכה כרבי שמעון.
ומה שאתה צריך לדעת, כי מה שאמר בעניין שכיב מרע, ובכותב נכסיו לבניו, ובכותב נכסיו לעבדו: שייר קרקע כל שהוא, וכן אם שייר מטלטלין, הדין אחד. אבל אמר "קרקע" בכולן, מפני שהקדים לומר "קרקע כל שהוא", חייבת בפאה, ומיגו דתני רישא "קרקע", תני סיפא "קרקע", כי הפאה לא תהיה אלא בקרקע:
משנה פאה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב