רמב"ם על סנהדרין יא

<< · רמב"ם · על סנהדרין · יא

סנהדרין פרק יא

• ראו גם: נוסח המשנה סנהדרין יא רמבם

משנה א

לפי שאמרו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה, ונלמד מזה המכה את המת פטור לפי שאינו בן חבורה באותה שעה, וסמך על העניין הזה זה חומר במקלל וכו'.

ורבי יהודה אומר, עד שישתמש בו שוה פרוטה. וחכמים אומרים, כיון שנשתמש בו אפילו פחות משווה פרוטה.

ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוחנן בן ברוקא:

משנה ב

זקן ממרא על פי בית דין - הוא אותו שאומר כך דרשתי וכך דרשו לי חכמים, כך למדתי וכך למדו לי.

ואמרו אם שמעו אמרו להם - רוצה לומר אותו הבית דין, אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו, יגידו מה שיודעים לזקן ממרא ולאותן שחולקים עליו, ויודעים האמת עם מי הוא. ואם אין אצל אותו הבית דין ידיעת אותו הדבר, שואלין מאותם שהם למעלה מהם, עד שיגיע הדבר לבית דין הגדול.

ואם בית דין הגדול מקובלים בדבר ההוא, יודיעם מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו שום דבר, ידינו בו כפי הסברות וההקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך, ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. ומי שיחלוק על מה שאמרו או הוציא אותו בסברא הוא זקן ממרא, דאמר רחמנא "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה"(דברים יז, יא), וזה הדבר שלומדים אותה בהיקש ויביאם אליו העיון צווה השם יתברך שנעשה כדברים שנאמר "תעשה". אחר כן אמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"(דברים יז, יא), וזהו המקובל אצלם בית דין מפי בית דין, והוא שיאמרו כך קבלנו, ולכן אמר "יגידו לך", שאין להם בזה אלא ההגדה בלבד שיגידו לך במה שהם יודעים בלבד שהוא מן הקבלה.

ולא יתכן היותו זקן ממרא שיהא חייב מיתה עד שידין הפך דינם בדברים הנעשים בהיקש וסברא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או שיתגלגל מצד דינו לזה. כגון שיחלוק עליהן באילן פלוני אם הוא חייב בערלה או אינו חייב, ובזה יוצא מעיקר הכוונה אם היא חייבת בערלה אם לאו, לפי שזה המחלוקת יצא לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, לפי שמי שקידש אשה באותן הפירות לדעת מי שאמר שהיא ערלה אינה מקודשת והבא עליה פטור, ועל דעת מי שאומר אינה ערלה הרי היא מקודשת והבא עליה בשוגג חייב חטאת במזיד חייב כרת. וכמו כן אם הנגע הזה טהור או טמא, יתגלגל ממנו בטומאת מקדש וקדשיו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ועל דרך זה תקיש. ודע זה העניין כי הוא דק, וצריך לחזרו הרבה מאד, ובמעשים שיתחברו לו בכל הקבלה או בקצתה, יהיה הבא ממנו בסוף לדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

וכן כשיחלק עליהם בפירוש מקובל שאין בו היקש, ואפילו לא יצא ממנו לבסוף אלא לאסור לאו או עשה, יהרג מצד שהוא מין.

ובחמש טוטפות יהיה זקן ממרא גם כן במצות עשה זו בלבד, לפי שנתקבצו בו תנאים אינם מצויים בזולתם, כמו שנתבאר בתלמוד.

וכבר בארנו בפתיחת חיבורינו זה עיקרים גדולים מועילים בזה השער, ממה שבארנו בפירוש המקובל, ואפילו הלמד בהיקש.

ולא יתכן היות זקן ממרא עד שיהיה חכם שהגיע להוראה, לפי שדבריו נשמעים והיה ראוי לדון, כמו שנאמר "כי יפלא ממך דבר"(דברים יז, ח) וגו' ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה, אבל תלמיד שלא הגיע להוראה אסור לו לדון ואפילו דין אמת שאין בו מחלוקת, ולפי שעבר והורה בהמראה, שזה תוספת כי הנה עבר שתי עבירות אסור ההוראה ואסור ההמראה, נפטר מן המיתה, ובא בזה המאמר שאינו חייב מיתה:

משנה ג

אמרו פטור - כשהודה בחיובו בהם, אבל הוא יבטל אותם בהוראה כמו שנאמר לעבור על דברי תורה, עד שיודה שהיא עבירה, ולפיכך אינו חייב מיתת בית דין לפי שלא יהרג מי שבטל מצות עשה. אבל אם אמר אין תפילין על דרך כפירה, יהרג מצד שהוא מין, לא מצד שהוא זקן ממרא.

ודע זה העניין היטב לפי שנסתפק על רבים מן החכמים זה העניין, וחושבין שזה שאומרים בתלמוד בזקן ממרא אינו חייב עד שיאמר כן ויעשה כן ובתנאי כן, וכשלא ישלמו אותו התנאי שהוא ניצל בעצמו, אין הדבר כן, אבל פירושו אינו חייב משום זקן ממרא ופטור מדין זקן ממרא, אבל הוא חייב מיתה מפנים אחרים. האתה סובר שיאמר אדם שדעתו ואמונתו השניות או השלישות, וזה בלי ספק מכחיש למה שכתוב בתורה "ה' אלהינו ה' אחד"(דברים ו, ד), שנאמר שאדם כזה אינו נהרג או שהוא זקן ממרא, ודאי זה יהרג משום שיצא מן הכלל כלומר מכלל ישראל, אשר מהם יהיו החוטאים שאחד מהם כלומר אחד מן החוטאים זקן ממרא. לפי שאין זקן ממרא ההורס לחומת התורה ולא המכחיש לכל הקבלה מכל וכל, כגון צדוק ובייתוס, אלא אדם שהוא רואה דבריו יותר מדברי בית דין הגדול, ולכן חייבתו תורה מיתה לכבוד בית דין ומעלתם, כמו שחייב המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו. ולפיכך אמר אחד מן החכמים "זקן ממרא על פי בית דין, שרצו בית דין למחול לו, מוחלין לו", אבל אין הדבר כן מן הטעם שזכרוהו, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. אבל צדוקין ובייתוסין שמכחישין את הקבלה מכל וכל, ומסתפקין על הכתוב בתורה וסברתם בהם, אינם מזה הכת, אבל הן מן הכת שאומרים "אין תורה מן השמים" כמו שבארנו בפרק עשירי מזו המסכת כשמנינו יסודי התורה, אבל הן נהרגין על הכפירה כמו שנהרג המכחש באלהות, או מי שמכחש משה רבינו עליו השלום, כי כל ההורס יסוד מאותן היסודות שאמרתי לך יצא מדין בעל התורה. ואמנם הארכתי בדבר זה לפי שגם הוא יש בו עיקרים מן האמונה, אין כל אחד מתעורר עליהם:

משנה ד

מבואר הוא שאין ממיתין ולא דנין אלא בעדים והתראה, לפי שאין בכל מחויבי מיתות או כרת מי שאינו צריך התראה אלא מסית ועדים זוממין. לפי שמציאות דין מסית אי אפשר בו התראה כמו שנתבאר בפרק שביעי, וכן עדים זוממין אילו התרינו בהם במה שהם מעידים היה נעדר מציאות דין זה, והתורה המציאו ודן בו.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ה

מה שלא שמע - הוא שיאמר מה שלא באה בו נבואה מאת השם יתברך מעולם.

ומה שלא נאמר לו - הוא שיתנבא בנבואת זולתו ,ויאמר לי אמר השם יתברך זה הדבר, ולא אמרו לו אבל נאמר לזולתו.

וכבר בארנו בפתיחת ספרינו זה חלוקי הנביאים כשאומרים שהם נביאים, והיאך יודע אמיתתו משקרו.

ומוותר על דברי הנביא - שיקל ויעלים עין בדברי הנביאים, ולא יעשה מצותם על הדיוק והדקדוק.

אמר רחמנא "והיה האיש אשר לא ישמע את דברי"(דברים יח, יט), כלומר מי שלא שמע ממנו, קרי ביה אשר לא ישמע כשישמע לאחרים, כי הוא עצמו כשלא השמיע לזולתו מה שצווה להשמיעו, או שלא שמע הוא עצמו מה שצווה בו וחלק על נבואת הכל, נאמר "אנכי אדרוש מעמו"(דברים יח, יט) וזה מיתה בידי שמים. וכבר בארנו בפרק תשיעי עניין מיתה בידי שמים מה הוא:

משנה ו

אמרו אף על פי שלא נבעלה - כשהיא נערה בתולה לא יעלה על דעתך שהיא בסקילה לפי שהיא בתולה, אלא כיון שנכנסה לרשות הבעל יצאה מעונש נערה המאורסה וחזר דינה כדין כל אשת איש, והיא בחנק.

ונתברר לנו שבועל בת כהן מן הכלל, כמו שנאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות"(ויקרא כא, ט) וגו', ונשאר בועלה בכלל.

לפי שזוממי בת כהן מיוחסין לבועלה לא לה, שנאמר "כאשר זמם לעשות לאחיו"(דברים יט, יט) ולא לאחותו, רוצה לומר כי כשתהיה העדות כוללת איש ואשה, רואין מה שיתחייב האיש בעדותם והוא מה שהם חייבים.

וזאת בת כהן, בין שהיא אשת איש או אשת נתין וממזר, ואף על פי שיש באישות זו עבירה, כיון שהיא אשת איש, כשזנתה בשריפה:

סליקא לה פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת סנהדרין

משנה סנהדרין, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב