רמב"ם על סוטה א
סוטה פרק א
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה סוטה א רמבם
הקנוי - הוא המניעה מהדברים הדומים להביא החשד.
וצריך שימנענה וימחה בידה בפני שני עדים, ואם נסתרה אחר כך בפני שני עדים נאסרה עליו עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר.
ודע שאדם חייב לקנאות על אשתו, ויקנא לה ולא יפשע בה, וכן אמרנו וקנא את אשתו חובה. ואמרו אין אדם מקנא את אשתו, אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה.
ובאיסור האשה על בעלה, שלושה חלקים:
- החלק הראשון, שיקנא לה בפני שני עדים, ואחר כך תיסתר בפני שנים כמו שיתבאר הרי היא אסורה עליו, עד שתשתה מי המרים ותבריא ואז תהיה מותרת.
- והיום שאין לנו מי המרים אסורה עליו לעולם, והוא מה שאמרו "והאידנא ליכא מי סוטה למיבדקה, ואסר לה איסורא דעלמא", ותצא בלא כתובה בלא ספק.
- והחלק השני, שיקנא לה בפני שנים, ואחר כך זינתה בעד אחד עם עדי סתירה כמו שיתבאר, הרי היא אסורה עליו איסור עולם, ואין משקין אותה מי המרים אחרי שיש שם עד בטומאה, אלא תצא בלא כתובה.
- וראיה לזה, שהעיקר אצלנו שכל מקום שאמרה תורה "עד", אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים, כמו "עד שקר העד"(דברים יט, יח) גבי עדים זוממין, ולא תתקיים הזמה אלא בשני עדים כמו שיתבאר במסכת מכות, וזה יסוד שבכל מקום שאמרה תורה עד הכוונה בו שני עדים, ואמר בסוטה "ועד אין בה, והיא לא נתפשה"(במדבר ה, יג), רוצה לומר שאין עליה שני עדים כמו שאמרנו אלא עד אחד, ועם כל זה "לא נתפשה" רוצה לומר שזינתה בלא אונס ונתפרסם הדבר, נאסרה עליו ואינה שותה, והוא עניין מה שאמרו "והיא לא נתפשה, הא נתפשה אסורה".
- והחלק השלישי, שלא נקדם לה קנוי אבל העידו עליה עדים שראו שזינתה, הרי היא אסורה ותצא שלא בכתובה. אבל אם העידו עליה שני עדים בסתירה ולא נקדם לה קנוי, או שהעיד עליה עד אחד שראה שזינתה, אינה אסורה עליו.
- ולשונם "זינתה אשתו בעד אחד הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים". ואמרו גם כן "טומאה בעלמא בלא קנוי ובלא סתירה, מנלן דלא מהני עד אחד, נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר" וכו', רוצה לומר נאמר כאן "מצא בה ערות דבר"(דברים כד, א) ונאמר "על פי שנים עדים יקום דבר"(דברים יט, טו).
וראיית הזנות לפי תורתנו כמו שאודיע, והוא שיעידו על תכונת העניין, והוא מה שאמרו במנאפים "עד שיראו מנאפים", ואינו צריך שיעידו כמכחול בשפופרת.
ושמור אלו העיקרים כולם, והבינם.
והלכה כרבי יהושע:
זאת ההלכה נכללת על שני מינין מהקנוי, אחד מהם קנוי אמיתי והוא שרמזנו עליו בהלכה הניקדמת.
והאחר הוא שמנעה מלדבר עם איש פלוני בפני שנים ואחר כך ראה אותה מדברת עמו בפני שנים הרי זה אינו קנוי, ואינה אסורה על בעלה ולא תאסר בתרומה אם היתה ישראלית אשת כהן. וכן כשנסתרה עמו בפני שנים לא תאסר עליו גם כן, אחר שלא מנעה אלא מן הדבור.
אבל אם אמר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני זהו הקנוי הגמור הרמוז אליו. ואם ראה אותה אחר כך מדברת עמו לא תאסר גם כן, אבל היא מותרת לביתה רוצה לומר לבא עליה.
ואם נכנסה עמו לסתר בפני שנים ושהתה כדי טומאה, ושיעור זה מן הזמן כשיעור לצלות ביצה של תרנגולת באש בינונית וכדי לגמעה אחר שנצלית, ואז תאסר על בעלה ואינו מותר לה לאכול בתרומה עד שתשתה מי המרים.
ולפיכך אם מת בעלה קודם שישקנה חולצת ולא מתייבמת וזה למה שאמרה התורה באדם שמצא באשתו "ערות דבר""(דברים כד, א), דומה לזה העניין "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר"(דברים כד, ב), ואמרו "לאחר, ולא ליבם" ולכך לא תתייבם. ועל כל פנים צריכה חליצה לפי שהיתה צריכה גט מבעלה, ולכך אנו מצריכין אותה חליצה ואז תהיה מותרת לשאר בני אדם.
מה שאמר ושבאו לה עדים שהיא טמאה - רוצה לומר אחר ששתתה מי המרים, אבל קודם שתיית מי המרים הרי זה מבואר.
ומה שחייב שמי המרים אינן ממיתין אותה, לפי שמי המרים אינן ממיתין אלא כשאין עדות כשזינתה בשום פנים, אבל אם יש עדים שזינתה ואפילו היו במדינת הים אינן ממיתין, אחר שהעדים יגידו מעשיה ותתגרש. והוא מה שאמרו "והיא נטמאה, טומאה דליכא שידע בה", רוצה לומר שאין שם מי שיתאמת בזנותה אלא היא עצמה, מיד ממיתין אותה מי המרים.
ומה שהצריכו תלמידי חכמים, לפי שהם יודעים ההתראה וימנעוהו שלא להתקרב עמה.
ורבי יהודה אומר, אחר שבעלה נאמן כשהיא נדה שהוא איסור כרת, לא יהיה נאמן על איסור לאו?
וחכמים אומרים, לקלות האיסור מתגבר עליו יצר הרע.
ואין הלכה כרבי יהודה.
כתוב בתורה בפרשת סוטה "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת"(במדבר ה, ל), ואמר בזקן ממרא "על פי התורה"(דברים יז, יא), לפיכך כמו הזקן ממרא בבית דין הגדול כמו שנתבאר מלשון התורה כפי שנבאר בסנהדרין, כמו כן הסוטה בבית דין הגדול מאיימין.
ומאיימין עליה - יתבאר איום עדי נפשות בפרק רביעי מסנהדרין (הלכה ה').
ועניין שאינה כדיי לשומען - שאי אפשר שיהיו נמצאים באנשי ביתה ובמשפחתה בזכרון אלו הדברים, שיאמרו לה מעשי תמר ויהודה, והעניין שבא בראובן ומן הדומה לזה ממה שיש במקרא, זה כולו לאיים עליה:
מה שאמר מעלין אותה לשער המזרח - רוצה לומר מעלין אותה ומורידין כדי שתתייגע אולי תודה, לפי שהיא בשער המזרח לפיכך אי אפשר להעלותה אלא על הדרך שזכרנו.
ואם היתה כתובתה מצויה קורעין אותה, ואם לא היתה מצויה תכתוב שובר והיא המחילה.
ונקרעו - שנקרעו באורך.
ונפרמו - שנקרעו מן הצדדין בהן.
וסותר אם שערה - שיתיר גדילי שער ראשה, ויפרוש אותם.
ורבי יהודה אומר, שמא תצא נקיה ויחשקו בה פרחי כהונה.
וחכמים מקפידין בנוולה, ובגנותה.
והלכה כחכמים:
בארו בתוספתא, אם הבגדים שחורין היו מיפין אותה מלבישין אותה בגדים שמגנין אותה.
ויעלה על הדעת שמגנין אותה בבגדיה ומניחין עליה תכשיטין, שזה גם כן גנאי למיעוט השתתפותם ודמיונם, למדנו שאין דרך להניח לה תכשיט.
ופירוש קטליות - ענקים, והם חרוזי זהב מכניסין אותם לחוט ועונקים בהם הצואר.
נזמים - הם תכשיטי האף.
טבעות - ידוע.
וניוול - הוא לפי הלשון הגיעול והגנאי.
ומה שאמר הרוצה לראות - רוצה לומר האנשים, אבל הנשים מחוייבות בהכרח שיהיו מצויות שם. והוא מה שאמרו נשים חייבות לראותה, שנאמר "ונוסרו כל הנשים"(יחזקאל כג, מח).
ועניין לבה גס בהן - רגיל. שהיא יש לה נחת רוח כשהיא רואה למי שמכרת.
ואם אין שם חבל מצרי, באיזה חבל שיזדמן, לפי שהכוונה בזה כדי שלא ישמטו בגדיה אחר שנקרעה השפה שלהם. ובירושלמי פירשו "למה חבל מצרי? שעשתה מעשה מצרים":
קשטה - עניין הקשוט ידוע.
והמקום ניוולה - הוא מה שנקדם מגילוי ראשה, וסתירת שערה, וקריעת בגדיה, וקשירתה בחבל.
היא גלתה עצמה - רומז שהיתה יושבת בפתחי הבתים, ומיעוט היותה נסתרת מן האנשים, עד שחשדה בעלה עם מי שחשדה. ועונשה בזה שתהא מגולה לעיני האנשים והנשים, והוא מה שאמרו המקום גילה עליה, וכמו כן באר התלמוד.
תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן - כשהיה מארר אותה הכהן, והוא אמרו "בתת ה' ירכך נופלת, ואת בטנך צבה"(במדבר ה, כא).
ואמרם ושאר הגוף לא פלט - רוצה לומר ששאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי אלא מגיע לכולם הנזק, אבל הירך תחילה ואחר כך הבטן ואחר כך האברים כמו שנתבאר:
הלך אחר עיניו - רומז למה שהיה לוקח מן הנשים הישרות בעיניו יופיין, וזה כולו מבואר בפסוקי המקרא:
וכן - רצונו לומר דמיון השכר, לא בשוה לפי שהשכר יותר, לפי שהיא המתינה שעה אחת והמתינה לה שכינה שבעת ימים כמו שנתבאר.
משנה סוטה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב