רמב"ם על נידה ג
ראו גם נוסח המשנה נידה ג רמבם
נדה פרק ג
עריכהסיבת מחלוקת רבי יהודה ותנא קמא, שרבי יהודה אומר, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, מעת שיצא מהרחם דבר אי אפשר מבלי שיצא דם בהכרח, ולמיעוט שיעורו לא יתראה. ותנא קמא אמר, אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולכן הפילה חתיכה איזה מראה שתהיה ולא יהיה עמה דם הנה היא טהורה, ואפילו שסענו אותה חתיכה ומצאנו בה דם אינה טמאה לפי שהוא דם חתיכה לא דם נדה. אמנם אם הפילה חתיכה ושסעוה ונמצא בה עצם, הנה היא טמאה לידה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אם תצא ממנה זאת הקליפה, אפשר שהם מדם הנדות שנתקרש בחום נתחדש שם, ויהיה אפשר שהן קליפות שחין, ולכך צוה שישרו במים. וביאר התלמוד שיהיו המים פושרין, ויעמדו בה עשרים וארבע שעות.
ואמרו אם יש עמהם דם טמאה, ואם לאו טהורה - היא סברת חכמים החולקים על רבי יהודה כמו שקדם.
וכבר נתבאר בתלמוד, שאם ילדה מה שגופו גוף בהמה או חיה וצורת פניו צורת אדם, הנה לא יחלוק אחד שהוא ולד ואמו טמאה לידה כמו כל יולדת. ואם היתה צורת פניו צורת פני בהמה או חיה ושאר גופו גוף אדם, הנה אין חולק גם כן שהוא אינו ולד. ואמנם מחלוקת רבי מאיר וחכמים במי שתהיה צורת פניו מסופקת, קצתה נוטה לצורת פני אדם וקצתה דמות פני בהמה או חיה. רבי מאיר אומר, אינו ולד עד שתהיה כלל פניו פני אדם. וחכמים אומרים, מאחר שתהיה מפניו קצת תואר בני אדם הרי זה ולד, והוא כוונת אמרם כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. אף על פי שהיה נראה מזאת המשנה שרבי מאיר הוא מחמיר וחכמים המקילים, אך אמנם נתבאר מסברתם בתוספתא (פ"ד) מה שזכרתי לך. ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע שילד אדם כל מה שזכרתי פה, אבל זה אפשר, וכבר העידו יותר מזה, וכתבו הפלוסופים מה שהוא זר יותר, וכל אלה העניינים הטבעיים כולם הולכין על הרוב ויפול בהם הזרות והפליאה.
והלכה כחכמים:
כבר ביארנו פעמים רבות ששפיר כולו מבשר.
וגנינים - הוא מין התולעת, כאילו הוא בשר חתוך בתבנית התולעת.
ומרוקם - הוא שיתבאר בו צורת האדם, אם יבדוק כפי מה שאפשר.
ואמרו אינה חוששת לולד - וכן לא תטמא משום נדה, ואף על פי שהוא מלא דם, כמו שהתבאר בתחילת הפרק.
וכוונת תשב לזכר ולנקבה כפי מה שאספר לך, וזה שהיא תשאר טמאה ארבעה עשר יום כמו יולדת נקבה, ואחר זה תטהר ומותרת לבעלה. ואם ראתה דם אחר ארבעים יום לא נחשבהו דם טהור, כמו יולדת נקבה אשר כל דם שתראה [עד סוף השמונים דם טוהר, אמנם כל דם שתראה] אחר הארבעים טמא כמו יולדת זכר. אמנם לחומרא מכל צד, שמוה כיולדת נקבה לאסרה על בעלה ארבעה עשר יום, ושמוה כיולדת זכר לבלתי יהיה דם טהור זולת אחר השלמת ארבעים יום.
ושמור העניין ולא נצטרך שנשיבהו בכל מקום, וזה הולך על העיקר שספיקא דאורייתא לחומרא:
סנדל - צורת לשון שור מבשר, וידמה כסנדל ולכן נקרא סנדל, והוא מתהוה עם העובר בקרום אחד ממותרי הנדות הנוספים על בנין העובר.
ושליה - הוא הקרום אשר יהיה מזרע האיש ובתוכו הוא העובר.
ורבי שמעון אומר, שכבר נמוק העובר קודם צאת השליה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
ידוע הוא שהטומטום והאנדרוגינוס ספק, לא ידענו אם הם זכר או נקבה ולכן תשב לזכר ולנקבה.
וכן אם ילדה תאומים, אחד מהם זכר ודאי והאחד טומטום או אנדרוגינוס הנה הוא גם כן ספק, ולא נקבל הוראה באחד אשר הוא זכר ודאי ונאמר מאחר שזה זכר כן גם כן זה הטומטום או האנדרוגינוס זכר, לפי שהיולדת תאומים הנה לפעמים תלד שני זכרים ולפעמים זכר ונקבה. ואם ילדה נקבה ודאית וטומטום תשב לנקבה בלבד על איזה פנים, שיהיה הטומטום או האנדרוגינוס נקבה היא כאילו ילדה שתי נקבות, ואם ילדה זכר הנה ילדה עמו נקבה ודאית יש לה דם טוהר מפני הנקבה עד מלאת שמונים יום.
ואמרו מחותך או מסורס לשונו או שלם מסורס, וכוונה זה שאם נחתכו אבריו בתוך הגוף, ויצאו אבריו בלי סדר שיצא היד ואחר הרגל ואחר הזרוע וזה "מסורס", או יצא כפי הסדר וזה "מחותך", הנה לא יהיה בו תורת יולדת עד שיצא רובו, וראשו כרובו, ולכן אם יצא הראש מזה המחותך הרי זה כילוד.
ופדחתו - מצחו:
לשון זה המאמר על צד הביאור הוא כן, המפלת ואין ידוע [מה הוא הולד שהפילה תשב לזכר ולנקבה, אין ידוע] אם וולד היה מה שהפילה או לא היה ולד תשב לזכר ולנקבה ולנדה.
ותואר זה, שהיא תשאר שבעה ימים בנדתה כדין כל נדה או יולדת זכר, ולא תותר לבעלה עד מלאת לה ארבעה עשר יום כדין יולדת נקבה. ואם ראתה אחר ארבעה עשר יום לא יהיה דם טהור אבל דם טמא, כמו אילו לא היתה יולדת אלא נדה לבד. ויהיה כל דם שתראה באותם השמונים ימים דם טמא, אם דם נדה ואם דם זיבה כפי זמן ראייתה כפי מה שהתבאר, וזהו כוונת "תשב לנדה" שלא יהיה לה דם טוהר כלל.
ובמלאת הארבעים יום תטבול כאילו יולדת זכר, ולא תגע בקדשים כל זה הזמן כמו היולדת ואף על פי שלא ראתה דם. ובמלאת שמונים תטבול ותביא קרבן יולדת, ואז תטהר לאכול בקדשים. ואמנם טבלה ביום ארבעים להיות טבילה בזמנה אם היתה יולדת זכר. וזהו כוונת תשב לזכר ולנקבה ולנדה בעת מה שזכר.
ושמור זה העניין:
אמר שאם הפילה יום ארבעים מעת בעילה אינה חוששת לולד, לפי שלא נגמרה צורת העובר בזה הזמן.
אמנם אם הפילה יום ארבעים ואחד, אשר הוא זמן אפשר שיגמר בו צורת העובר, והפילה ולא ידעה אם ולד הפילה אם לאו, תשב לזכר ולנקבה ולנדה.
ורבי ישמעאל אומר, שזאת המפלת לארבעים ואחד יום אי אפשר שיהיה מה שהפילה נקבה, לפי שתבנית הנקבה לא תשלם ותגמר עד שיהיו לה שמונים יום, ולכן תשב לזכר ולנדה לבד. אמנם אם הפילה ליום שמונים ואחד מעת בעילתה, אז תשב לזכר ולנקבה ולנדה אם לא ידעה מה הפילה אם הוא דם או עובר.
ואין הלכה כרבי ישמעאל:
משנה נידה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב