רמב"ם על מעילה ה

מעילה פרק ה עריכה

משנה א עריכה

רבי עקיבא חולק על הדבר שראוי לפגום מעצמו אלא שנהנה בו הנאה שאין בה פגם וזה במתכוין, [כגון] שילבש בגד הקדש אמצעי שהרי נתקשט בו ונהנה בשווה פרוטה, ולפי שלבש אותו בסוף בגדיו לא הגיעו לכלוך לא מגופו ולא פגם. ורבי עקיבא מחייב, הואיל ולכך נתכוין להנאה זו שלא יפגם. וחכמים אומרים, הואיל ודרך הבגדים שיובלו ויאבדו, לא מעל עד שיפגום.

וידוע שהזהב המזוקק לא יחסר ממנו דבר מורגש ואפילו במאות השנים, כל שכן בזמן מועט.

ופירוש קטלה - ענק, והוא לולאות של זהב שנותנים אותם בחוט ותולין אותו בצואר.

וכל זמן שילבש בגד על בשרו או ממעל לבגדיו או חותך בקרדום כמו שזכר, לא מעל עד שיפגום, ואפילו לרבי עקיבא.

והחטאת הזאת היא בעלת מום שאינה קריבה בעצמה, אלא היא עומדת לימכר כמו שנקדם ביאורו בתמורה, ולפיכך לא מעל עד שיפגום, אבל אם היתה תמימה כיון שנהנה מעל, לפי שדומה לכוס של זהב שאינו נפגם, לפי שכל מה שנפחת ממנה מן הצמר אינו מרחיק אותה מן הקרבן, וכמות שהיתה מתחילה היא עכשיו, וזהו עניין מה שאמרו "אי בבהמה (טמאה) [תמימה], היינו כוס של זהב".

ואין הלכה כרבי (אלעזר) [עקיבא]:

משנה ב עריכה

דוגמא זה, כגון שקרע קצת מבגד הקדש ונותן אותה חתיכה שקרע בבגדו, ולבש אותו ונתקשט בו ונהנה בשווה פרוטה בתכשיטו ולא פגם בחתיכה שום דבר. אבל פגם בבגד הקדש שקרע ממנו בשווה פרוטה, הרי זה נהנה ופגם אבל הדבר שפגם לא נהנה באותה הפגם עצמו.

ואנו צריכים שתהא הנאה ופגם בדבר אחד אם הוא דבר שיש בו פגם כמו שהקדמנו, כגון האוכל שום דבר מן הקדש ויהיה מה שאכל שווה פרוטה שהרי זה נהנה ופגם בדבר אחד.

והביא ראיה לדין זה ממה שנאמר במועל חטא ובאוכל תרומה בשגגה "חטא"(ויקרא ה, טו), אמרו "מה חטא האמור (במעילה) [בתרומה] פוגם ונהנה ובמה שפגם נהנה, אף חטא האמור (באוכל תרומה) [במעילה] פגם ונהנה ובמה שפגם נהנה":

משנה ג עריכה

הואיל ומעל הראשון כבר חילל אותו הקדש כמו שנתבאר בשני מקדושין, ולפיכך הנהנה באותו דבר אחריו לא מעל.

ומה שיש בין תנא קמא ורבי הוא קדשי מזבח שנפל בהן מום. רבי אומר, אם עבר ושחטן יקברו ואין להם פדיון, ולפיכך יש להם מועל אחר מועל רוצה לומר בבעלי מומים, אלא כיון שנהנה ופגם מעל כמו שהקדמנו בפרק הזה, והנהנה באותו בהמה אחריו לא מעל.

ואין הלכה כרבי:

משנה ד עריכה

כשנטל אבן או קורה של הקדש - אף על פי שפגם לפי שכבר חסר מן ההקדש הדבר ההוא, לא מעל עד שיהנה כפי העיקר הנזכר, וכשיתן אותו לחבירו כבר נהנה ומעל.

וזה שאמרנו וחברו לא מעל - על מנת שיהיה אותו החבר ההוא הגזבר שהיתה תחת ממשלתו וידו האבן הזאת או הקורה, ולפיכך לא מעל, לפי שתחת ידו היתה תחילה קודם שיתננה לו ותחת ידו נשארה אחר שנתנה ולא הגיעתו הנאה. אבל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתנו לחבירו שניהם מעלו, לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם, זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וזה נהנה בקבלתה.

ומה שאמר בנאה לתוך ביתו - אין העניין שיבנה אותה באמת, לפי שהוא מעל בלי ספק שכבר נהנה במה שהוסיף בבניין אותו אבן, אבל רוצה לומר שנתן אותה דרך עראי על לול שיש בגג הבית או שסתם בה חלון באחד הכותלים, שהרי לא הגיעתו הנאה עד שיתיישב ויהנה בו כשתמנע ממנו החמה והאויר.

ובלן - הוא בעל המרחץ, וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו.

והקיש כפי אלו העניינים כל הדומים להם:

משנה ה עריכה

אמרו בסיפרא "מנין אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה בהעלם אחד, תלמוד לומר תמעול מעל, מכל מקום". ונאמר גם כן "מנין לאכילתו ואכילת חבירו, הנאתו והנאת חבירו, ואפילו מכאן לשלש שנים, תלמוד לומר תמעול מעל, מכל מקום".

ועניין מה שאמר אכילתו ואכילת חבירו - שיאכל הוא ויאכל חבירו, או נהנה הוא עצמו בשום דבר ויהנה חבירו בדבר, כגון שיכבד אותו ויעשה עמו חסד, שהכל מצטרף וכשישלים ממנה שווה פרוטה כפי התנאים הנזכרים מעל. וכל זה מבואר מאשר הקדמנו:

משנה מעילה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב