רמב"ם על מועד קטן א

מועד קטן פרק אעריכה


משנה אעריכה

באה הקבלה כי חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, והמשנה תקרא "חולו של מועד" הימים שבין כל מועד ומועד. וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותם במועד, ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותם במועד, וזו היא כוונת המסכתא.

ומן הדברים שמותר לעשותם, הם כל דבר שאם מניחים אותו לעשותו עד לאחר המועד יהיה לו הפסד גדול, כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלהין, תרגום "עיף"(בראשית כה, כט) "משלהי", מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה, ובלבד שלא יהיה בהשקאתה טורח הרבה.

אבל אם יש בו עמל הרבה אסור לעשותו במועד, ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בדבר, והם המים המכונסים במקום נמוך, לפי שצריך להשקות מהם בדלי ויש בו עמל הרבה, וזהו עניין קילון כלומר בור עמוק.

וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים, וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בדלי.

ועוגיות - הוא שיחפור סביב עיקרי האילנות חפירות קטנות יתקבצו שם המים. וכבר קדם לך בתעניות "עג עוגה":

משנה בעריכה

אמת המים - היא שוקת המים.

ואסור לחפור אותה בשנה שביעית לפי שהוא מתקן את הארץ שבצידה לזרע, כי היא מתלחלחת בלחלוח המים ותצמיח. וכבר ידעת ונתבאר לך בשביעית כי כל שבחי הארץ והאילנות הם אסורין בשביעית, שנאמר "ושבתה הארץ"(ויקרא כה, ב).

ומתקנין את המקולקלות - פירוש שיוסיף להעמיקן ויהיו מתוקנין כהוגן. וקלקולי המים מה שנפסד בבריכות המים מותר לתקנן ולהשוותם, ואם רבים צריכים להם לאותן הבריכות כגון המעיינות ששותין מהם רבים מותר לחפור אותן בחולו של מועד.

וכל צרכי הרבים - הם כגון קציצת הקוצים והשוואת הדרכים המקולקלים ובניין הגשרים ודוגמתן.

והממונין יוצאין לעקור הכלאים בחולו של מועד, כי שכירות העוקרו חובה על בית דין, לוקחין אותו השכירות מתרומת הלשכה, ובני אדם בחולו של מועד בטלין ונשכרין בזול ויש בזה ריוח לתרומת הלשכה.

והלכה כחכמים:

משנה געריכה

מושכין את המים מאילן לאילן - הוא שמושכין את המים מעיקר אילן זה לעיקר אילן אחר. ואם היתה כל השדה מטוננת מותר להשקותה כי אותה ההשקייה אינה נראית בו.

וזרעים שלא שתו לפני המועד, לא ישקום במועד - לפי שהם צריכים מים רבים. וכבר אמרנו כי כל דבר שיש בו עמל הרבה שאסור לעשותו.

והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

משנה דעריכה

אישות - הוא מין שרץ שאין לו עיניים, וזו הבריה מפסדת האילנות.

ושדה הלבן - היו חורשים וזורעין אותו ואין בו אילנות, ואסור לצוד אותן בשדה הלבן אלא אם כן הוא בקרוב לשדה האילן, שמא ימשכו אותן האישות לשדה האילן ויפסידו אותו, לפי שאין להם בשדה הלבן מה שיפסידו.

ואמרו כדרכו - הוא שיחפור חפירה בקרקע, ותולה בה מצודה.

ושלא כדרכו - הוא שיחפור אותה חפירה שלא כדרך חפירה, והוא שתוקעין יתידות בקרקע ועוקרין אותן וישאר הקרקע חפור.

ומקרין את הפרצה - הוא שמשים האבנים או הלבנים זו על גב זו, ולא יטיח בטיט ולא יסיד בסיד, וזה בכותל גינה, אבל בכותל חצר אם נפרץ בונה כדרכו.

והלכה כחכמים:

משנה העריכה

כבר ידעת כי מן הנגעים שאמר השם בהם "והסגירו הכהן שבעת ימים"(ויקרא יג, ד), ומהם שאמר השם בהם (שם) והסגירו שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, ה), ומחלוקותם הוא בראייתו בהסגר שני.

רבי מאיר אומר, כי אם ראה אותו שטהר אומר לו טהור אתה, ואם ראה אותו שנטמא שותק, וזהו עניין אמרו להקל, אבל לא להחמיר.

וחכמים למדים ממאמרו "לטהרו או לטמאו"(ויקרא יג, נט), דכיון שראהו על כל פנים יש לו לדון ולומר טהור או טמא ואין לו לשתוק, ולפיכך אינו רואה במועד כדי שלא יטמאנו וידאג במועד, והשם אמר "ושמחת בחגך"|דברים|טז|יד}}.

וכך אין סופדין את המת שלושים יום קודם המועד, כדי שלא יבא המועד והוא מתאנח ודואג מפני התעוררות אבילותו.

ואין הלכה כרבי מאיר בשתי ההלכות:

משנה ועריכה

כוכין - הוא שחופרין בקרקע קברים.

וקברות - הוא שבונין קבר על גבי קרקע. ואסור לעשות קבר לקבור בו את המת אפילו לאחר המועד.

ומחנכין - הוא שיוסיף באורך הקבר וברוחבו אחר שהיתה חפורה.

ונברכת - היא חפירה כאותן ששורין בו את הפשתן ודומיהן.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה זעריכה

אמרו מפני ששמחה היא לו - הטעם לאסור לישא אשה במועד כי העיקר אצלנו אין מערבין שמחה בשמחה, ולפיכך אין לערב שמחת הרגל בשמחה אחרת.

ותכשיטי אשה - הוא שתכחול עיניה, ותעשה משערותיה עבותות כדי שלא יתפזרו, ותשים בפניה צבע כדי שתראה אדומה, ותסיר השער ממקומות מגופה ואפילו בתער וכל הדומה לזה מותר במועד.

והיה מנהג הנערות הקטנות שלהם כשהיו קרובות לבגרות, שהיו טופלות בשרם בסיד וכיוצא מן הדברים שיחממו הבשר, כדי להביא דם נדותן והיו נותנין עמו סממנים אחרים כדי לפתוח נקבי הגוף הקטנים כדי להשיר את השער. ורבי יהודה היה אוסר זה במועד, למה שיש בו מן הטינוף.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה חעריכה

ההדיוט - הוא מי שאינו בקי במלאכת התפירה. וגדרו כאן הוא שאינו יכול לכוין אמרא בשפת חלוקו בשעת חיתוך הבגדים.

ומכליב - הוא שתופר תפירה שאינה שווה אלא כשיני הכלב.

ומסרגין את המטות - הוא שמותחין חבלים באורך וברוחב בארבע כרעי המטה.

ומה שאמר רבי יוסי אומר אף ממתחין - רוצה לומר ממתחין אבל לא מסרגין.

וממתחין - הוא שמותחין אותן כשהן רפות עד שיתמתחו בחוזק ויתקשו כמו היתרים המתוחים.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה טעריכה

מכבשין - פירושו מנקרין הרחיים.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה יעריכה

מעשה הדיוט - כמו שקדם זכרו, שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט.

ושפין את הסדקין - פירוש ששפין ומחליקין הסדקין של גג כדי שילכו המים, ולא ירדו לבית דרך אותן סדקין.

ואמרו ומעגילין אותן כעין מעגלה ביד או ברגל אבל לא במחלצים, ומחלצים - כלי ברזל שהבנאים מחליקין בו, ובלשון עברי מקצוע.

וציר הדלת - ידועה היא כמו עלי המכתש של ברזל והוא קטן.

וצינור - ידוע.

ומנעול - דבר שסוגרים בו הדלתות.

ופירוש שלא יכוין מלאכתו במועד - שלא יתעצל קודם המועד במלאכתו, ויתכוין לעשותה במועד: