רמב"ם על טבול יום ד
<< · רמב"ם · על טבול יום · ד
ראו גם נוסח המשנה טבול יום ד רמבם
טבול יום פרק ד
עריכהכבר ביארנו כי מעשר ראשון מותר לזרים. וכן מותר לטבול יום לאוכלו כמו החולין. וכבר ביארנו פעמים כי טבול יום במדרגת שני לטומאה, וכן כל ידים טמאות שני לעולם. וכבר נתבאר במסכת בכורים (פ"ב), כי תרומת מעשר שהיא מעשר מן המעשר דינו ודין התרומה שווה, והוא קודש.
ואם היה אוכל מעשר מוכשר, ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות חזר שלישי, והשלישי בחולין טהור כמו שנתבאר בטהרות (פ"א), ואף על פי שהוא טבל מחמת תרומת מעשר (בטהרה). וכבר ביארנו בטהרות כי הטבל כחולין לעניין השני והשלישי, ועל כן מוציאים ממנו תרומת מעשר בטהרה, ותהיה תרומה טהורה:
כבר ביארנו בטהרות כי חלה כתרומה לעניין הטומאה, ואילו חתכה מן העיסה ואמרה "זו חלה" היתה פסולה לפי שהיא טבולת יום.
ועל כן תשים אותה בכפישה והיא כלי אבן, או בנחותה והוא כלי מכלי תשמיש העיסה, ותשים הכלי עם העיסה בכלי אחד, והוא עניין אמרו מקפת, ואז תאמר "זו חלה" כדי שתהיה תורמת אותו מן המוקף, כמו שביארנו פעמים כי כך הראוי, ולא תגע בו בידה אחר שתקרא לה שם:
זה כולו מבואר ממה שקדם. ובאה המשנה הזאת להודיעך, כי אין חילוק בין אדם שלא העריב שמשו, או כלי שלא העריב שמשו:
מעשר טבל - הוא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, לפי שהוא טבל ואינו מותר באכילה עד שיוציאו ממנו מעשר מן המעשר.
ואם לקח לגין טבול יום, ומלאהו מאותו חבית שהיה מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ואמר זה יהיה תרומת מעשר משתחשך, שיטהר הלגין לפי שיעריב שמשו ולא יפסול את התרומה, לפי שאם אמר עכשיו זה תרומת מעשר נפסל בכלי ההוא שהוא טבול יום, ועל כן אומר כי היא אינה תרומה עד שיעריב השמש, וכשיעריב שמשו תהיה תרומה טהורה ומותרת לכהן.
ואם יזדמן שיהיה המעשה ההוא יום ששי, אומר כי הלגין הזה כשחוזר תרומה משתחשך הוא עירוב לפי שהוא אז תרומה טהורה ויאכלנה הכהן, ואין דבריו קיימין שאינו עירוב, לפי שמן השורשים שבעירוב הוא שצריך סעודה ראויה מבעוד יום, וזה הדבר אשר בו הלגין אינו הווה סעודה ראויה לאכילה עד שתחשך כמו שביארנו, אמנם מבעוד יום הוא טבל ואינו מותר באכילה.
אחר כן השלים ביאור ההלכה ואמר, אם נשברה החבית קודם הערב שמש נשאר הלגין טבל, וצריך שיוציא ממנו התרומה הראויה על הלגין ההוא, לפי שהעת שהיה חוזר כולו תרומה נאבד הדבר אשר זה הלגין סומך עליו.
וכן אם נשבר הלגין קודם הערב שמש נשארה החבית טבל כמות שהיתה לפי שלא חזר כולה תרומה, ולא נשאר החבית מתוקנת עד שיעריב השמש כמו שהתנה בעת שהוציאה:
אחר שזכר קצת מענייני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה, אמר בראשונה היו מתירין חלול מעשר שני על פירות עם הארץ בלבד, ולא היינו חוששין לומר שמא הפירות האלו מעשר הוא ואין קודש פודה קודש. אחר כך הוסיפו בהיתר ואמרו ראוי גם כן שיחלל פירות מעשר על מעות עם הארץ, ולא נחוש לומר שמא מעות מעשר הוא.
והיוצא בקולר - אשר יצא מכובל ידיו עליו.
כשאמר כתבו, ואף על פי שלא אמר תנו, כותבין ונותנין, לפי שפשט העניין מורה שהוא רוצה לגרשה כדי שלא תשאר עגונה.
והמפרש - ההולך בספינה בים.
ויוצא בשיירה - הולך במדבר, תרגום "אורחת ישמעאלים"(בראשית לז, כה), "שיירת ערבאי".
ומסוכן - החולה אשר הכביד עליו חוליו.
והלכה כרבי שמעון שזורי:
כבר קדם לשון ההלכה הזאת בעניינה, וביארנוה בפרק שלושה עשר ממסכת כלים. ואמנם החזירה בכאן משום דבר חדש שבה כמו המאמר הקודם חזרו לומר:
עד היכן תשבר ולא תדמע - פירוש עד כמה מניחה רחוק מן בור של יין וישלם התנאי ותהיה תרומה, עד שאם היתה קרובה יותר מן המקום ההיא ותשבר אינה מדמעת, לפי שלא נשלם עלייתה מן הבור שלימה כמו שהתנה.
ואמר, כי כשהיתה קרובה מן הבור בעניין כי כשתתגלגל תגיע לבור אשר בו היין או השמן, היא עד עכשיו בגבול הבור ועדיין לא עלתה ולא חזרה תרומה, ועל כן אינה מדמעת.
ואין הלכה לא כרבי שמעון, ולא כרבי יוסי:
משנה טבול יום, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב