רמב"ם על בבא בתרא ז

<< · רמב"ם · על בבא בתרא · ז · >>

בבא בתרא פרק ז

• ראו גם: נוסח המשנה בבא בתרא ז רמבם

משנה א

נמדדין - הוא שימוד גב ההר וקרקע הנקע כשהיא פחותה מעשרה טפחים.

ויחשוב בכלל מידת בית כור חמשה ושבעים אלף אמה:

משנה ב

כבר ידעת כי רובע לסאה הוא חלק מארבעה ועשרים.

ומידה בחבל - מורה על הקפדה על מדידת אותה קרקע.

ואמרו הן חסר הן יתר - יורה שנתפייסו שניהם בקירוב המידה הנזכרת ביתר או חסר.

אחר כן אמר שכשפסק עמו במידה בחבל והותיר איזה שיעור שיהיה, או שפסק עמו בקירוב והיה התוספת יותר מרובע לסאה, הלוקח חייב למוכר דמי אותו התוספת שנשארו אצלו משומת מקחן לכל הקרקע. ואם רצה המוכר שיחזיר לו קרקע באותה התוספת הרשות בידו. ולא יוכל הלוקח לחייבו במכירת אותה התוספת, לפי שההנאה זו למוכר לפי שהוא לא תועיל לו אותה חלקה קטנה שאינו יכול לזרעה, ולפיכך חייב הלוקח לקנותה שיצרף אותה לשאר הקרקע שלקח ולא יפסיד כלום. ואם היה השיור הנשאר למוכר שיעור שיוכל לזרוע ויקרא שם שדה עליו, אין הלוקח חייב להחזיר לו מעות אלא קרקע, וזהו טעם מה שאמר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו'.

ומה שאמר ולא את הרובע בלבד וכו' - כבר תקן התלמוד זה הלשון ואמר שהכוונה לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולם, כגון שמכר לו שדה זרע עשר סאין אם חסר או יתר, וכשמדדו מצאו עשר סאין ועשרה רבעים ומותר על הרבעים, יחזיר לו הלוקח אותו המותר עם העשרה רבעים כולם, ולא יקח אלא מידה בחבל:

משנה ג

ינכה - יפחות מן הדמים שיעור מה שחסר מן המידה.

ואין הלכה כבן ננס, אבל יקח הלוקח בכגון זה הדבר כולו הפחות שבשעורין, וזהו שאמר "הלך אחר הפחות שבלשונות".

וכבר ידעת כי המצרים הם הגבולים. וכשאמר לו בית כור אני מוכר לך והגבילו, והוא מה שאמר במצריו כלומר שיגביל אותו מכל צדדיו, יראו המקום ההוא המוגבל אם כן הוא בית כור או פחות שתות או יותר שתות, ודין שתות כדין פחות משתות:

משנה ד

השדות ישתנו דמיהם כפי שמנן וכחשן.

ואמרו בכאן משמנין - הוא שידעו כמה שווה כל השדה וכמה דמים ראוי לחצי השדה במידה מן הכחוש שבה והוא נותן ללוקח, כגון שיהיה מידת השדה מאה אמה, ויהיה בה מקום שמידתו שלושים אמה שווה שלושים דינרין, ימשח לו חמישים אמה מן השבעים ויתן לו עשרים דינרין. ואם פסק עמו (בריוח) [ברוח], ובאותה (הריוח) [הרוח] על דרך משל היו אלה השלושים אמה השמנים, ימשח לו מאותן השלושים אמה תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרים שהוא חצי הכול. והבן זה העניין.

והלוקח הוא שיקבל עליו חריץ ובן חריץ, ובכן יתן לו החצי.

והוצרכנו לעשות שני חריצין גדול וקטן. לפי שאילו היה הגדול בלבד, היתה הנמיה וכיוצא בה יורדת לקרקעיתו והיתה עולה משפת החריץ ותבוא אל השדה. ואילו היה הקטן בלבד, היתה קופצת עליו ונכנסת בשדה. וכשהם שנים אינה יכולה להיכנס בקטן למיעוט רוחבו, ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין.

ובין חריץ וחריץ רוחב טפח, והשנים מחוץ לגדר, על זו הצורה:

וכל זה בחציו של לוקח כמו שביארנו:

משנה בבא בתרא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב