ברטנורא על בבא בתרא ז

משנה בבא בתרא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

האומר לחבירו בית כור עפר - מדת בית כור הוא חמשה ושבעים אלף אמה. שחצר המשכן היה בית סאתים, והיה מאה על חמשים, וכור שלשים סאין :

עפר - הראוי לזריעה משמע. אבל אם אמר בית כור סתם, או בית כור קרקע, אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דשמא לבנות בית או למשטח ביה פירי בעי ליה:

נקעים - בקעים עמוקים או סלעים גבוהים עשרה. וכגון שרחבים ארבע על ארבע דהוי מקום חשוב :

אין נמדדין עמה - וצריך שיתן לו בית כור שלם מקרקע חלק. שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות :

כבית כור - משמע כמו שהיא בין סלעים בין עפר :

(ב)

מדה בחבל - כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה זו שיש בה בית כור עפר כמו שמודדים במדת החבל לא פחות ולא יותר:

פיחת כל שהוא - שלא היה באותו שדה בית כור שלם, המקח קיים, וינכה המוכר כפי הפחת:

הותיר - קרקע כל שהו על בית כור, יחזיר למוכר הקרקע שהותיר או דמי הקרקע, כדמפרש ואזיל :

אם אמר לו - מוכר ללוקח, בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר, בכך וכך דמים, ולא אמר לו מדה בחבל:

אפילו פיחת או הותיר רובע קב - לכל סאה דהיינו שלשים רביעיות לבית כור, הגיעו. ומדתני תנא אפילו פיחת רובע לסאה, ולא תני אפילו פיחת שבעה קבין ומחצה לכור, שמעינן מינה דאפילו במכירה מועטת, כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתר, אם פיחת רובע או הוסיף רובע, הגיעו. ואם אמר בית כור סתם, סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי :

יותר מכאן - יותר מרובע לכל סאה אם הותיר, יעשה חשבון, יחשוב כמה הותיר על בית כור וכמה שוין לפי חשבון שמכר את בית כור :

ולמה אמרו יחזיר לו מעות - שמן הדין אין להחזיר לו אלא קרקע שהרי לא קנה הלוקח אלא בית כור בלבד. ולא תקנו חכמים שיתן לו מעות כנגד זה היתר, אלא לייפות כחו של מוכר שלא יפסיד אותו קרקע מועט דלא חזי ליה למידי:

שאם שייר - בבית כור שדה בית תשעה קבין דהשתא חזי ליה האי קרקע, כדאמרינן דף י"א, דבית תשעה קבין חשוב להיות נקרא שדה, אז אין מחזיר לו מעות, אלא המוכר נוטל את הקרקע שלו. ושמעינן ממתניתין דשבעת קבין ומחצה לכור שהוא רובע הקב לכל סאה, הוי מחילה משבעה קבין ומחצה עד תשעה קבין ולא עד בכלל, יעשה חשבון. תשעה קבין או יותר, יחזיר קרקע:

ולא את הרובע - הכי קאמר , היכא דאמרן יעשה חשבון או יחזיר קרקע, לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא גם כל השלשים רביעיות של בית כור היתרים הוא מחזיר, דכיון דאיכא קרקע חשוב בין הכל, לא מחיל מידי:

(ג)

מדה בחבל וכו' - האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרים זה את זה, מדה בחבל דמשמע בצימצום, הן חסר הן יתר דמשמע דלא קפיד על מעט פחות או יותר. ביטל לשון אחרון שהוא הן חסר הן יתר, את לשון ראשון שהוא מדה בחבל. ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה, הגיעו:

דברי בן ננס - דסבירא ליה תפוס לשון אחרון. ופליגי רבנן עליה, ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות, בין ראשון בין אחרון. דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ונוטל הלוקח כפחות שבשיעורין . והלכה כחכמים:

בסימניו ובמצריו - אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הסימנים והמצרים האלה:

הכי גרסינן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה - והכי פירושא, אם פיחת מן הבית כור שתות וכ"ש פחות משתות, הגיעו . אבל יותר על שתות ולמטה עד שתות ולא שתות בכלל, ינכה :

(ד)

משמנין ביניהן - רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר. דיד לוקח על התחתונה. וכנגדו נותן ללוקח מן המקום הגרוע כמו ששוה המקום השמן שנטל המוכר. דכי קאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך, כדי דמי חצי שדה קאמר ליה. ואם היתה בת מאה אמה במאה דינרין, ויש בה שלשים אמה מקום שמן ששוה חמשים דינרין, נוטלו המוכר, ונותן ללוקח שבעים אמה מן הגרוע בחמשים דינרין. ונפקא מינה, דרוצה אדם בקב עידית משני קבין זיבורית, ואע"פ שדמי שניהן שוין:

חציה שבדרום אני מוכר לך - אין שמין כל השדה כההיא דרישא, אלא שמין כמה שוה חצי השדה שבדרום בין טוב ובין רע, וכנגד מה ששוה חציה שבדרום נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה מן הגרוע שיש לו. דיד לוקח על התחתונה, ושמא הכי קאמר ליה. מה ששוה חצי שבדרום אני מוכר לך בקרקע שלי בכל מקום שארצה:

ומקבל עליו - הלוקח, לתת מקום בחצי שדה זה שקנה לעשות גדר, וחריץ ובן חריץ, תרווייהו אחורי הגדר מבחוץ , כדי שלא תהא חיה קופצת ונכנסת בשדה. דאי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ, איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה על שפתו השני. ואי עביד בן חריץ ולא עביד חריץ, איידי דקטין קיימא אשפתא וקפצא . וכמה בין חריץ לבין בן חריץ, טפח: