פתיחת התפריט הראשי

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג ט

רמב"םעריכה

דפוסעריכה

כל היום כשר לקריאת ההלל. והקורא את ההלל למפרע לא יצא. קרא ושהה וחזר וקרא אע"פ ששהה כדי לגמור את כולו יצא. ימים שגומרין בהן את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק. וימים שקוראין בהן בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק.

מפרשי הרמב"םעריכה

כעת קיים בוויקיטקסט רק את פירוש הכסף משנה על הרמב"ם בשלמותו. חילקנו אותו לפרקים ולא לפי ההלכות הבודדות של הרמב"ם. יתר מפרשי הרמב"ם חסרים לנו בוויקיטקסט כרגע. מוזמנים להעלות את החומר אם הוא קיים בידכם. ראו בקטגוריה:מפרשי רמב"ם. תודה.



שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).

יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו.


כל היום, כשר לקריאת ההלל. והקורא את ההלל למפרע, לא יצא; קרא ושהה, וחזר וקרא--אף על פי ששהה כדי לגמור את כולו, יצא. ימים שגומרין בהן את ההלל, יש לו להפסיק בין פרק לפרק; אבל באמצע הפרק, לא יפסיק. וימים שקוראין בהן בדילוג, אפילו באמצע הפרק, פוסק.


מגיד משנהעריכה

  • כל היום כשר לקריאת ההלל וכו' - משנה פרק הקורא את המגילה למפרע (כ:).
  • הקורא את ההלל וכו' - שם (יז.) הקורא את המגילה למפרע - לא יצא, ובגמרא תנא וכן בהלל.
  • קרא ושהה וכו' - סןף ר"ה (לד:) מוכיח דהלל ומגילה שווין בזה, וכבר נתבאר הדין לעניין מגילה פרק שני (ב:).
  • ימים שגומרין וכו' - פ' היה קורא (ברכות יד.) אמר רבא: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: בין פרק לפרק - פוסק, באמצע הפרק - אינו פוסק. וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל: אפילו באמצע הפרק פוסק. ומדברי רבינו נראה שהוא פוסק לכל דבר, ואינו כדין ק"ש שאינו מפסיק אלא לדברים ידועים כמבואר פרק ב' מהלכות ק"ש (הט"ז), וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג. אבל רוב המפרשים ז"ל ראיתי שפירשו שבימים שהיחיד גומר את ההלל הוא כק"ש ממש, וימים שאין היחיד גומר הרי הוא באמצע הפרק בהן כבין פרק לפרק בימים שהיחיד גומר - זהו דעתם ז"ל.

לחם משנהעריכה

  • ימים שגומרים בהם ההלל וכו' - כתב ה"ה ז"ל וכן הדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו וכו'. קשה: דמנין להה"מ ז"ל זה, דהא בגמ' (ברכות יד.) משמע דלא למדו אלא מק"ש מק"ו שכן אמרו שם בהלל ובמגילה מהו שיפסיק: אמרינן ק"ש דאורייתא- פוסק, הלל דרבנן - לא כ"ש, וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, והיכי אמרת דפסיק טפי מק"ש? וי"ל: דזה סברת הבעיין, אבל התרצן חידש לו סברא אחרת: דאמרינן "פוסק ואין בכך כלום,והיה די לומר "פוסק" לבד - למה ליה למימר "ואין בכך כלום"? אלא הכי קאמר: לא כמו שאתה סובר דפסקינן בק"ש אלא "אין בכך כלום" ו"פוסק" כמו שיראה, מפני הסברא דאמר וכן בדין וכו'. ומה שאמרו בגמ' שאני רב בר שבא דלא חשיב וכו' אינו רוצה לומר לדעת רבינו ז"ל שאין בזה שאלה מפני הכבוד דלא חשיב ליה ולכך שאל- דאפילו שלא מפני הכבוד רשאי לשאול לדעת רבינו, אלא הכוונה לומר דלא פסק מפני דלא חשבו כלל ולכך לא פסק לו מפני דהוי פסק שלא לצורך. ומה שאמר הה"מ פוסק לכל - ר"ל: לדבר שיש בו צורך קצת.

הגהות מיימוניותעריכה

[ו] אמנם התוס' (תוהרא"ש ורי"ח ברכות יד.) פסקו שאפילו בימים שאין היחיד גומר בהם לא יפסוק וע"ש ע"כ.