רמב"ם הלכות בכורות ג
דפוס
עריכהאין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות ואמר לו התר בכורות במומן אפילו היה מום גדול וגלוי לכל לא יתירו אלא מומחה שנטל רשות וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו:
אם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין כגון שנסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת וכן בכור שיצא לחוצה לארץ ונפל בו מום מובהק הרי זה יותר על פי שלשה בני הכנסת:
אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן שאע"פ שאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ חשוד הוא לגזול מתנות כהונה לפיכך אם היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו רואין לו היה המום גלוי לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו הואיל והביאו לחכם המומחה הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו לפיכך רואין לו אף על פי שאין עמו כהן:
השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו אע"פ שהוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה כגון שנחתכה ידו או רגלו הואיל ונשחט שלא על פי מומחה הרי זה אסור ויקבר כבכור שמת:
בכור שהיתה לו ביצה אחת ושני כיסים ובדקו המומחה והושיבוהו על הרגוזו ומעכו ולא יצאת ביצה שנייה והתירו המומחה ונשחט ונמצא השנייה דבוקה בכסלים הרי זה מותר הואיל ומעכו אבל אם לא נמעך אף על פי שנשחט על פי מומחה הרי זה יקבר:
מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו וכמה משלם רביע לדקה ומחצה לגסה ומפני מה לא ישלם כל דמיו מפני שקנסו את בעל הבהמה כדי שלא ישהנה ולא יגדל בהמה דקה בארץ ישראל:
הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו שכר על הראייה והבקור בין שנמצא בו מום בין שנמצא תמים ולא יטול שכר על בהמה זו חוץ מפעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבוא לידי חשד:
החשוד על הבכורות למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים מפני שהוא דומה לבשר עגל ואין לוקחים ממנו עורות שאינן עבודים אפילו של נקבה שמא יחתוך זכרותו ויאמר עור נקבה הוא ואין לוקחין ממנו צמר אפילו מלובן ואין צריך לומר צואי אבל לוקחין ממנו טווי ולבדין ועורות עבודים שאינו מעבד עור בכור תמים מפני שהוא מפחד לשהותו אצלו שמא ישמעו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו:
השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא נאכל יקבר ויחזיר את הדמים וכן הדין במאכיל את הטרפה כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר:
בכור שנמצא טרפה אם תמים הוא ונמצא טריפה אחר שהופשט העור ישרף כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין והבשר יקבר ואם במומו נשחט הבשר יקבר ויהנו הכהנים בעורו והוא שנשחט על פי מומחה:
הבכור שנאכל בשרו כהלכה בין תמים בין בעל מום כשם שמותר ליהנות בעורו כך נהנין בגיזותיו אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי אפילו נשר הרי הוא אסור בהנאה ואפילו נשר ממנו אחר שנפל בו מום ואפילו אחר שחיטתו ואין צריך לומר אחר מיתתו שהרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים באיסורו עומד וכן במעשר בהמה וכבר ביארנו בהלכות מעילה שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד מפני שאינן באין לכפרה שמא ישהם אצלו כדי ליקח כל הצמר שנישור מהם וכבר ביארנו שמצוה לאכלו תוך שנתו בין תמים בין בעל מום:
בכור שהיה בו צמר מדובלל ושחטו את שהוא נראה עמו מן הגיזה מותר בהנאה ואת שאינו נראה עמו והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו אסור שזה כמו שנשר מחיים:
גיזת בכור אפילו בעל מום שנתערבה בגיזי חולין אפילו אחת בכמה אלפים הכל אסורים הרי הוא דבר חשוב ומקדש בכל שהוא האורג מלא הסיט מצמר הככור בבגד ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכל שהוא:
הגהה
עריכהלפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.