רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ל עמוד ב

הלכות רב אלפס

ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ((ד"ת מ"ז) דכולי עלמא שני מלוין ושני לוין ושני שטרות היינו פלוגתייהו דרב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי) והלכתא ברב הונא חדא דרב הונא רביה דדב חסדא כדאמרינן בפרק הדר עם הנכרי אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעי ליה מרב חסדא בשניה דרב הונא ולא אורי לי ועוד דגרסינן בפרק חזקת הבתים (דף לא.) בענין הני סהדי דאיתכחושי באכילתא לימא ר"נ כרב הונא ורבא כרב חסדא ואמרינן אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי השתא לעדות אחרת לא מהימני לאותה עדות מיבעיא אלמא בין לרבא בין לר"נ ליתיה לדרב חסדא מלוה ולוה ושני שטרות שטר אחד במאה ושטר ב' במאתים יד בעל השטר על התחתונה שכיון שכת אחת מהן שקרנית ואין אנו יודעים איזו היא ידו על התחתונה ונוטל שטר של מנה ונשבע זה על המאתים ונפטר:

שני מלוין ולוה אחד היינו מתני' כגון שהלוה מכחיש את שני המלוין ואומר אין לא' מהם עלי כלום ואנו יודעין שכת אחת מהן נאמנת וכת אחת שקרנית ואין ידוע איזו היא לפיכך צריך כאו"א מן המלוין לישבע שבאמת העידו עדיו ונוטל כמו שנשבעין החנוני והפועלין ונוטלין שניהם מבעה"ב שיודעין אנו בודאי שא' מהן נאמן ואחד מהן שקרן ואין ידוע איזו הוא לפיכך כל אחד מהן נשבע ונוטל שחוששין אנו שמא הוא השקרן:

שני לוין ומלוה אחד בעיא ולא איפשיטא הלכך ה"ל ספק ממונא ולית ליה לתובע ולא מידי אלא מישתבע כל חד מינייהו דליכא גביה להדין מלוה מהאי שטרא ולא כלום ומיפטרו ואיכא מ"ד בהא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואנן לא סבירא לן הכי דלא אמרינן ממון המוטל בספק וחולקין אלא היכא דליתיה לממונא בידא דחד מינייהו אבל היכא דאיתיה לממונא גכי חד מינייהו לא אמרינן ה"ל ממון המוטל בספק וחולקין אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ומסתברא לן ה"מ היכא דאתו כולהו לבי דינא בהדי הדדי אבל היכא דאתי מלוה בהדי חד מינייהו גבי מיניה דהיינו דרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ע"א מזו הכת וע"א מזו הכת אפי' לרב הונא עדותן בטלה דהא בודאי אחד מהן פסול:

מתני' אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו ואמר תן לי את הדינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באמפלי שלך ישבע בעה"ב נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים

רבנו ניסים (הר"ן)

פסולה אבל אחד מכת זו ואחת מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחת מהן פסול והיינו דנקט כי האי לישנא זו באה בפני עצמה ומעידה:

בהדי סהדי שקרי למה לי. הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות:

מלוה ולוה וב' שטרות. לעיל מהא אמרי' בגמ' שני מלוין ושני לוין ושני שטרות היינו פלוגתייהו. כלומר היכא שאחת ב' כיתות אלו חתומה על זה ושניה ע"ז היינו פלוגתייהו דלר"ח שני השטרות פסולין ולרב הונא שניהם כשרים ובתר הכי אמרי' מלוה ולוה וב' שטרות יד בעל השטר על התחתונה ובין לר"ה ובין לר"ח אין חולקין בזה שהרי זה בא עליו מכח ב' כתות אחת כשרה ואחת פסולה ואי אתה יכול לפסול את שתיהן ולא להכשיר את שתיהן הלכך שטר הקטן שבהן גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאמר לו זו היא הפסולה דמספקא לא מפקינן מיניה ממונא אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה ומה שכתב הרי"ף ז"ל ונשבע זה על המאתים ונפטר נ"ל דשבועת היסת קאמר דליכא למימר דשבועת התורה היא מפני שזה תובעו [מנה] ומאתים וזה אי אפשר לכפור לו [אלא] מנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שיעבוד קרקעות ה"ל כטוענו כלים וקרקעות [השטר הא' הכשר שאנו מוחזקין ה"ל שעבוד קרקעות והפסול ה"ל כמלוה ע"פ דהוי כפירת כלים] והודה בקרקעות וכפר בכלים דפטור ומה"ט אמרי' לעיל בפ' הפקדון דכופר בממון שיש עליו שטר דפטור:

שני מלוין ולוה אחד היינו מתניתין. כתב רש"י ז"ל שני מלוין שהוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת מב' כתות אלו חתומה בזה ואחת בזה לא מיבעיא לן מאי קאמר ר"ה בה דהיינו מתני' דתני שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב ואע"פ שאחד מהן טוען שקר אין [אנו] יכולין להפסיד א' מהן ונזקקין להן ב"ד להגבותם וה"נ לר"ה דאית ליה גבי ב' מלוין ושני לוין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה ה"ה לשני מלוין ולוה אחד ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מב' שטרות הללו ע"י עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד אחד מן המלוין שאינו ידוע אי זה [מהם פסול] ע"כ ולפי דבריו ז"ל לא למדנו שישבע אא"כ א"ל אשתבע לי כשאר שטרות דלא אמר היינו מתני' אלא לענין שאע"פ שבידוע שלוה נפסד שלא כדין אבל הרי"ף ז"ל פירש דהיינו מתני' לגמרי דנשבעין מלוין ונוטלין ולפי זה אפי' כתוב בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה:

שני לווין ומלוה אחד. הוציא מלוה שני שטרות על שני לוין זו חתומה בזו וזו חתומה בזו בעיא ולא איפשיטא כלומר אליבא דר"ה דקי"ל כוותיה מי אמרי' כיון דחד גברא מייתי להו לקמן דלא מזדקקינן ליה דמ"נ בשטר פסול הוא בא לפנינו או דלמא כיון דעל ב' לוין הוא מוציאן זו באה ומעידה וזו באה ומעידה ולר"ח לא מיבעיא לן דהא אפי' בשני מלוין ושני לוין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לוין ומלוה אחד:

מתני' אמר לחנוני תן לי פירות בדינר זה וכו'. לפי מה שכתב כאן הרי"ף ז"ל ובסוף המסכתא בלשון ערבי כולה מתני' מתוקמא בשהפירות מונחין ברה"ר וכדתניא בברייתא בסמוך א"ר יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברה"ר וכן נמי אידך מתני' דאמר לשולחני תן לי בדינר מעות מיתוקמא נמי בשהמעות מונח ברה"ר וישבע בעה"ב דקתני היינו שהוא נשבע ונוטל הפירות או המעות המונחין ברה"ר דכולי פירקין בנשבעין ונוטלין איירינן והיינו טעמא דשדיוה רבנן לשבועה אבעה"ב ולא אמרו חנוני נשבע ונוטל משום דטענתיה דבעה"ב מעליא טפי מטענתיה דחנוני משום דחנוני גופיה מודה שמכר לו הפירות ואינו תובע ממנו אלא דמיהן ומש"ה בעה"ב נשבע ונוטל ולא חנוני דכוליה פירקין בהכי רהיט דמאן דטענתיה מעליא טפי נשבע ונוטל והיינו טעמא דנגזל משום דטענתיה מעליא טפי כיון דאידך הטמין והיינו טעמא דנחבל כיון שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול שבכ"מ אנו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט