רי"ף על הש"ס/שבועות/דף יא עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

לומר שעורים דבעינן עד שיהא פיו ולבו שוין אבל אם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דפת חטים פת שמה והנה פיו ולבו שוין דתניא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ואמרינן הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין ותירצה רבא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ותנן נמי במתניתין (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוין לומר עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה וכו' שאני נכנס לבית הזה ואמר לזה שאני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין:

מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור לקיים את המצוה ולא קיים פטור וכו':

גמ' ת"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או להטיב ואי זו היא הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו:

מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור:

גמ' למה לי למיתנא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה הא קמ"ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה אבל אמר שלא אוכלנה

 

רבנו ניסים (הר"ן)

דתנן בפ"ב דנדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן וכו' ועל כולן אין נשאלין ואם נשאלו פותחין להם פתח היתר ממקום אחר ומפרשינן לה התם בגמרא דהכי [קאמר] על כולן אין צריכין שאלה לחכם בד"א בת"ח אבל בעם הארץ שבא לישאל פותחין לו פתח ממקום אחר אלמא ת"ח דמהימן אדבוריה מהימנינן ליה כשאמר לכך נתכוונתי והלכך ת"ח [הכא] אינו אסור אלא בפת חטים והתם [נמי] אפילו בלא אונסו אינו אסור אלא אותו יום ועם הארץ הכא אסור בכל פת והתם היכא דליכא אונסא אסור לעולם ואין הנדון דומה לראיה דהתם גבי חרם דחרמו של ים וחרם גבוה שני דברים חלוקין הן ואין שניהם בבת אחת בכלל משמעות הלשון לפי שאינם ממין אחד אלא או האי או האי הלכך כי אמר לכך נתכוונתי הולכין אחר כונתו אבל באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי כיון דבמשמעות לשונו משמע לעולם אפילו בת"ח האומר להיום נתכונתי אי לאו משום אונסא הוי להו דברים שבלב ואינם דברים וכן נמי גבי פת דכולן במשמע כי אמר לפת חטים נתכונתי דברים שבלב נינהו והדרא קושיא לדוכתא לפיכך עיקרן של דברים דהתם בנדרים באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהו אסורים עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא משום דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהא משמעותו שיהו הפירות אסורין עליו לעולם הלכך אע"ג דבלביה לא ניחא ליה אלא בהיום הוו להו דברים שבלב ואינם דברים אי לאו משום טעמא דאונסא אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהא משמעותו להיות אסור בשאר מיני פת הלכך כי אמר פת סתם לישניה הוא דאיתקיל ליה דבלביה לא ניחא ליה למימר הכי ובנדרים הא בעינן שיהו פיו ולבו שוין כמו שכתבתי למעלה:

מתני' נשבע לבטל את המצוה וכו' שיהא בדין. שיהא חייב הנשבע לקיים ולא קיים כדברי ר' יהודה בן בתירא: שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להיטיב לא מיחייב עד דאיתא בלאו והן:

גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו'. ותקרא זו הרעה שמרע לעשות שמבטל את המצוה: מה הטבה רשות. כמו שאפרש לפנים: יכול נשבע לקיים וכו'. ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים את המצוה: מה הרעה רשות. לקמן מפרש מנ"ל: אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו. דאע"ג דבפרק החובל אמרינן דאין אדם רשאי לחבל בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפירשתי: אוציא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. דמקרא מלא הוא ובגמ' פרכינן ממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דאמרינן מה הטבה רשות אף הרעה רשות דלמא לדבר מצוה כתיבי ומשני לא ס"ד דבעינן הרעה דומיא דהטבה מה הטבה שאינה בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח דהא לא מיקרי הטבה שהרי גורם רעה לעצמו אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא בקיום מצוה דהיינו לא אוכל חמץ ואם כן למה לי דכתבה להך הרעה דהטבה היא לענין מצוה והא כתבה דקיום המצוה הוא העיקר ואפילו בלא אוכל מקריא הטבה ואמרינן נמי והטבה דומיא דהרעה מה הרעה שאינה בקיום של מצוה דהיינו לא אוכל חמץ דא"ה לא מיקרי הרעה אלא ודאי הרעה היינו לא אוכל מצה אף הטבה דאוכל שלא בקיום המצוה דהיינו אוכל מצה אלא [בביטול המצוה כגון] אוכל חמץ וכיון שכן הטבה גופה הרעה היא ול"ל למיכתביה דאפילו אוכל כל שהוא בביטול מצוה הרעה היא ומקשינן בגמ' א"ה אפילו בדבר הרשות נמי לא משכחת לה ולא רציתי להאריך ולפרשו דוק ותשכח ובתר הכי מסקינן האי מאי אי אמרת בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי היינו דאיצטריך או לרבות הטבת אחרים אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי כלומר אע"ג דהוי ביטול מצוה הטבת אחרים דקיום מצוה [היא] מבעיא ונ"ל דלאו אהאי טעמא בלחוד סמכינן דא"ה עקרינן לברייתא דקתני מה הטבה רשות ומה הרעה רשות אלא ה"ק דהך דרשא דאו מוכחא דפרכא דא"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לה לאו פירכא היא דלא דמי דבר מצוה לדבר הרשות ואין לי להאריך בזה בכאן דוק ותשכח:

מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה כך היא הגירסא ובגמ' מפרש למה נקט שבועה שלישי אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל לא מצאתיה: אינו חייב אלא אחת. שאין שבועה חלה על שבועה: קרבן עולה ויורד. לעשיר עולה ולדל יורד והוא האמור בויקרא: שבועת שוא. באידך מתני' מפרש לה:

גמ' למה לי למיתני שבועה [שלא אוכל שבועה] שלא אוכלנה. כלומר למנקט הני תרי לישני ליתני שלא אוכל שלא אוכל: טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שבועה שלא אוכל והדר אכלה חייב שתים. דחיילא עליה