רי"ף על הש"ס/שבועות/דף י עמוד ב

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

כשוגג ומי אמר אביי הכי האמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל דליתיה באיני יודע לך עדות האי קושיא חזינא בה לרבואתא כמה פירושי ולא סליק להו חד מינייהו כהוגן ולהכי כתיבנא לה לברורה משום דקשה היא עמומה והדין פירושה כיון דאקשו ליה רבנן לאביי ואימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי חדא משום שבועת העדות וחדא משום שבועת ביטוי ואהדר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים שמעינן מיניה דס"ל לאביי דלאו דבעינן למיהוי כנגד הין בשבועת ביטוי איתיה בלאו דשבועת העדות שהיא שבועה שאיני יודע לך עדות ואשתכח דאיתיה בלאו והין והוה סליק אדעתין דמיחייב עלה תרתי חדא משום שגגת שבועת ביטוי וחדא משום שגגת שבועת העדות ולהכי איצטריך קרא למכתב לאחת למעוטי לשגגת שבועת ביטוי דלא ליחייב עלה בהדי שבועת העדות למיהוי תרתי ואקשינן עליה היכי אמרת דהוה סליק אדעתין דמחייב תרתי באיני יודע לך עדות חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת העדות דמשתכח לה בשבועת ביטוי דאיתה (נ"א באני) באיני יודע לך עדות והא את הוא דאמרת מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל דליתיה באיני יודע לך עדות משום דהויא לה שבועת שקר ולהכי איפטר ליה בהין דשבועת ביטוי משום דלאו דאיני יודע לך עדות לאו לשבועת הוא אלא לשבועת העדות הוא ומשום שבועת העדות הוא חייב ולא משום שבועת ביטוי והיכי הוה סליק אדעתין לחיובא תרתי חדא משום שבועת ביטוי ואין לשבועות ביטוי באיני יודע לך עדות שום שבועה בעולם ולמאי איצטריך קרא למעוטי דלא תהוי תרתי עם שבועת העדות ועמדה הקושיא ופרקינן הדר ביה ואי בעי תימא חדא מינייהו רב פפא אמרה ולא מקשינן מאמורא על חבריה הדין הוא פירושא דהאי קושיא בביאור כלא ספק והרוחנו בה יותר מדאי אע"פ שאין דרכנו להרויח על כך:

ת"ר (במדבר ל) לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס ה"ד כדרב כהנא ורב אסי דרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר שבועתא הכי אמר רב כי אתו לקמיה אמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א"ל אנת לבך אנסך:

אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים וכן אם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחטים ולא בשעורים אינו אסור בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ואינו אסור כשעורים שהרי לא נתכוין

 

רבנו ניסים (הר"ן)

ביטוי הוא כיון דלא בעי שיהא בלהבא: אמרוה רבנן קמיה דאביי ליובי עליה תרתי. כלומר שאם ראוי להעיד וכפר בו בב"ד חייב שתים משום שבועת עדות ומשום שבועת ביטוי אמר להו אביי תרתי לא מציתו אמריתו דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים כלומר דהאי קרא בההוא ענינא כתיב ופרכינן לאביי למאי הלכתא כתביה רחמנא כלומר אליבא דרב ומהדרינן לכדתניא בכולן כלומר בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג: אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד ניחייב חדא. כלומר במזיד דליתיה לשבועת ביטוי ניחייב חדא משום שבועת העדות ובשוגג דאיכא לחיובי נמי משום ביטוי ניחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחר אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי כלומר על כרחין מיעוטא לשוגג איצטריך דאי במזיד למה ליה למעוטי והלא אין חיוב ביטוי במזיד: רבא אמר משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש ואין לך בו אלא חדושו בלבד. כלומר לא צריך למעוטי מלאחת וכי אתא לאחת למעוטי מחיוב ב' לא בעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת כוסמין ופת שעורים אינו חייב אלא אחת אבל לעדות וביטוי לא צריך מיעוטא דה"ל עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר חדש בראוין להעיד ובב"ד הלכך אין בו אלא חדושו ומשום עדות הוא חייב ולא משום ביטוי ופרכינן מכלל דאביי סבר איתא לשבועת ביטוי [בעולם] כלומר מכללד אביי דאצטריך קרא למעוטי סבר איתא לשבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי היינו משום מיעוטא דאי אתה מחייבו שתים ונפקא מינה דהיכא דאיתיה לביטוי ולא לעדות כגון בפסולין או שלא בבית דין דליכא למיפטריה [מלאחת] ומחייב משום ביטוי והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין ושלא בפני בית דין ומהדרינן הדר ביה אביי מההיא ואי בעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה כך פרש"י ז"ל ועיקר אבל דברי הרב אלפסי ז"ל בכאן אינם ברורים דמשמע דאיהו סבירא ליה דפרכינן מדאביי אמאי דסלקא דעתין מעיקרא לחיוביה תרתי ומאי פירכא דלמא כי אמר אביי דפטור הואי וליתיה באיני יודע לך עדות דהיינו בתר דקים לן מדרש דלאחת דאי אתה מחייבו שתים וממילא אחת שאתה מחוייבו היינו עדות ולא ביטוי דכיון דבמזיד מיחייב משום עדות ממילא משמע דבשוגג שאי אתה מחייבו אלא אחת אותה אחת עדות היא ולא ביטוי דלא מסתבר לחלוקי חיובא דעדות לחצאין ואפילו אמרת דבשוגג ליכא אכרעותא דאחת חייבו הכתוב בין ביטוי ועדות אכתי לא דמי לאו להן דבהן אי לאו ביטוי ליכא קרבן ובלאו בלא ביטוי מחייב ומצי למימר אביי שפיר למסקנא דשבועה שאני יודע לך עדות דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות וכבר השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל ובכלל דברי תראה שלא נתיישב לי מה שישבו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:

האדם בשבועה. שהיא לבו עליו: פרט לאנוס. כדמפרש ואזיל כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת: לבך אנסך. סבור היית לישבע באמת ובגמ' בעי א"כ שגגת שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא ומוקמינן לה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה ואינו אסור בשעורין שהרי לא נתכוין זה להוציא שעורים ואע"פ שהוציא בשפתיו כיון שלא גמר בלבו לא חייל נדרו דבעינן שיהו פיו ולבו שין כדמוכח מתני' דתנן בפ"ג דתרומות המתכוין לומר עולה ואמר שלמים וכו' שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך וה"נ מוכח ממאי דאמרינן ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל מאי דאמרינן גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאסור דהיינו שהוא אסור בפת חטים אבל בפת אחר לא לפי שבפת חטים פיו ולבו שוים שיאסרו עליו אבל בשאר מיני פת אע"פ שמשמעות דבריו שהוא אסור בכולן מ"מ לא נתכוין בלבו אלא לפת חטים ומקשו הכא מדתנן בפ"ד נדרים נודרין להרגין ולחרמין וכו' שהן של בית השר אע"פ שאינן של בית השר ומוקמינן להא התם כגון דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית השר ומקשינן והא איתסרו לה ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דבריםש בלב אינן דברים הכא אגב אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא דדוקא משום אונסא הא לאו הכי הוו מיתסרו עליו פירות לעולם ואמאי הא לא גמר בלבו שיהא אסורין עליו אלא היום כי היכי דהכא לא גמר בלבו אלא פת חטים ואיכא דמפרש דכי אמרינן דאי לאו משום אונסא הוו מתסרו עליה לעולם ה"מ בעם הארץ דלא מהימן לומר לא גמרתי בלבי אלא היום אבל בת"ח דמהימן אפי' באלו אונסא לא מיתסר אלא במידי שגמר בלבו וה"נ בעם הארץ אסור בכל פת ובת"ח אינו אסור אלא בפת חטים ומדמו לה להא