רי"ף על הש"ס/שבועות/דף יא עמוד ב

הלכות רב אלפס

והדר אמר שלא אוכל מיחייב תרתי וכדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל כזית ממנה חייב שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה אמר רבא נשבע על ככר ושייר ממנה עד כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן ואי כמזיד מחוסר מלקות והלכתא כאמימר ואפילו כפתוהו על העמוד ועדיין לא לקה נשאל עליה ואע"ג דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ

רבנו ניסים (הר"ן)

שבועה שניה דשלא אוכלנה משמע כולה אבל מקצתה לא אסר עליה וכי הדר אשתבע שלא אוכל אסר בעצמו כזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב [משום] שבועה הראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראון כ"ש דאיתסר בכוליה: כדרבא. דאמר דאוכלנה כולה משמע אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה ומש"ה קאמר [שלא אוכל שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת] דכיון שאכל ממנה כזית חייב משום דמקצתה נמי בכלל שבועה זו היא ומיהו כולה נמי בכלל דעל כל זית וזית שבה נשבע שלא יאכל ולא אזית ראשון בלחוד [וראיה] לדבר מדאמר רבא לקמן בסמוך נשבע על ככר ואכלה אם נשתייר ממנה כזית נשאל עליה ובעינן עלה בגמ' היכי דאמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי לאיסוריה ומפרקינן מגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא אלמא דכזית בתרא נמי בכלל שבועה דשלא אוכל היא אבל שלא אוכלנה לא משמע אלא כולה בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שאמר שבועה שלא אוכלנה גרידא דכיוןש הזכיר כנויה של ככר כולה משמע ולא מקצתה הלכך היכא דאמר שבועה שאוכל ככר זה אכל אכילה שבה נשבע [ולפיכך אם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר אבל הכא שאמר שבועה שאוכלנה אכולה] נשבע [ולא על מקצתה כלל] ולפיכך אם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול את השאר שהרי לא חלה שבועה אלא על כולה ואין אכילת מקצתה מציאו מידי איסור שבועה כלל וכ"ת א"כ היכי מסקינן בגמ' בשמעתא דעיפה ואבימי שבועה שלא אוכל תשע ועשר ואכלן אינו חייב אלא אחת משום דכיון דמיתסר בתשע משבועה ראשונה כ"ש דמיתסר אעשר ובשבועה שלא אוכל עשר ותשע אמרינן אכלן חייב שתים משום דמשבועה קמייתא לא מיסתר אלא לאכול עשר ובשבועה בתרייתא איתסר ליה אפילו בתשע איפכא הוה לן למימר דבבשלא אוכל תשע ועשר חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר עשירי כלל [דה:"ל לא אוכלנה והדר לא אוכל] ומעשכיו אסור דהא אמרינן דמי שאמר שלא אוכל על כל אכילה ואכילה נשבע [פי' והוברר האיסור לעצמו וההיתר לעצמו] ובשבועה שלא אוכל עשר ותשע הוה לן למימר אינו חייב אלא אחת [דה"ל לא אוכל והדר לא אוכלנה] שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם י"ל אי בככרות ידועות נשבע ה"נ אלא דהתם לאו בככרות ידועות איירי אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל תשע ועשר משבועות תשע אתסר בעשר דאי תשע לא אכיל עשר ודאי לא אכיל ומשום הכי אינו חייב אלא אחת ובאורמ שלא אוכל עשר ותשע משבועת עשר לא איסר בתשע דעשר הוא דלא אכיל הא תשע אכיל ומשום הכי חייב שתים:

גרסינן בגמ' הא תו למה לי הא קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא למאי הלכתא לדרבא דאמר אם נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה. והכי פירושא הא תו למה לי כלומר שבועה שלישית דתנן במתני' למה לי הא שמעינן לה משבועה שניה דאין שבועה חלה על שבועה: ומפרקינן הא קמ"ל דלהכי נחת למניינא לאשמועינן דחיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם יצמאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא דאמר שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה לה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן נשאל על השניה חלה השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרעשהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה: ולענין הלכה נקטינן הכי דאע"ג דבגמרא אתי לסיועיה ודחינן לה מימריה דרבא לא מדחיא בהכי דהכי קא אמרינן אי מהא לא תסייעוה והרמב"ם ז"ל פסקה בפ"ו מהלכות שבועות ול אידענא למה השמיטה הרב אלפסי ז"ל אולי מפני שאינו גורס במשנתינו הך שבועה שלישית אף בגמרא לא היה אפשר שיגרוס האי דיוקא דשבועה שניה לגופא איצטריך ליה לומר דאינו חייב אלא אחת למידק מינה נמי דשלא אוכלנה שלא אוכל מחייב תרתי: נשבע על ככר ושייר ממנה כזית נשאל עליה. ופרכינן עלה בגמ' היכי דאמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבידה לאיסוריה אי דאמר שלא אוכלנה אע"ג דליכא כזית כלומר דכיון דאמר שלא אוכלנה ומשמע כולה אפילו שייר נמי כל שהוא מעכב שלא עבר על שבועה וראוי לשאלה ומהדרינן אי בעית אימא שלא אוכל ואיבעית אימא שלא אוכלנה אב"א שלא אוכל מגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא ואי בעית אימא שלא אוכלנה אי שייר ממנה כזית חשוב ואי לא לא חשיב ופי' הרמב,ן ז"ל לא שייר כזית לא חשיב וכבר עבר על שבועתו משום הכי אינו נשאל עליה והכי מוכח בירושלמי גבי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דריש [פירקין] בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא [דגרסינן התם] מה מפקינן מביניהון שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא פטור כלומר דהא אמר דכל שהוא שמה אכילה הלכך אכלה נשתייר בו שיעור אכילה על דעתייהו דרבנן חייב דהא אמרינן דכל שהוא לא שמיה אכילה הלכך לא שייר מידי דהוה אכילה מיהו צריך לומר דמיירי [בירושלמי] כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כולו דאילו בסתם הא אמר רבא דכיון שאכל ממנה כזית חייב:

אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה דאי בשוגג מחוסר קרבן. ואיכא שיור וכן מלקות למזיד: ואפילו כפתוהו ללקות על המעמוד דאע"ג דאמר שמואל כפתוהו [ורץ] פטור. דאלמא הרי זה כאילו לקה כבר התם שאני משום דרץ ונתבזה במרוצה זו ומקיים ביה ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה הרי הוא כאחיך: גרסינן בגמרא אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור. פירוש ההיא דתנאי קרי ראשון שכך היתה סדור שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו ומ"ה קאמר שאם אכל הראשונה בשוגג כלומר שלא נזכר שהאסירו שניה תנתלה בה אע"פ שאכל את השניה במזיד שהוא זכור שאכל את התנאי ושאיסור של זו תלוי באכילה הראשונה אפי' הכי פטור לפי שלא חלה שבועה עליו משום דחלות שבועה זו בשעת אכילת התנאי הוא ובאותה שעה כבר הוא שכוח ולא קרינן ביה האדם בשבועה והאי פטור דאמרי' הכא פטור ומותר הוא שכל שאוכל ראשונה בשוגג מותר לו לאכול השניה דליתיה לשבועה כלל דהא מסייעינן ליה בגמ' [מדתנן] דנדרי [שגגות] מותרין כיצד קונם שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה [מותר] כלומר קונם עלי ככר זו אם אני אוכל היום ושכח ואכל ושתה דכיון דנדרא באכילה קמייתא חייל וההיא שעתא ה"ל שוגג כלומר שלא נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר לא חייל נדרא כלל וה"נ רבא פטור ומותר קאמר אלא איידי דאמר בבבי אחריני חייב כדאיתא בגמ' אמר הכא פטור וגרסינן בתר הכי שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מתחייב כלומר מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור הוא לשבועתו וחלה שבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל השניה התרו בו התראת ודאי אל

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט