רי"ף על הש"ס/פסחים/דף יג עמוד א

הלכות רב אלפס

ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומא של צבעין ועמילן של טבחין וקולן של סופרים. ר' אליעזר אומר אף טיפולי נשים. זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת:

גמ'

הא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי, בדאית בהו מיא עסקינן, אבל לית בהו מיא לא, דקיימא לן דמי פירות אין מחמיצין. ובגמרא דבני מערבא אמרי: וכולהו על ידי מוי:

כותח הבבלי. משום קומניתא דאומא דאית ביה ונקרית כובז אל בון: חומץ האדומי. דרמו ביה שערי: וזיתום המצרי. תאני רב יוסף: תילתא שערי ותילתא קורטמי ותילתא מילחא: וזומא של צבעין. הכא תרגימו מיא דחיזרא: ועמילן של טבחין. פת תבואה שלא הביאה שליש, שמניחין אותה על פי הקדרה ושואבת את הזוהמא: וקולן של סופרים. הכי תרגימו פרודא דאושכפי, וסופרים נמי מדבקין בהם ניירותיהן:

תנו רבנן: "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יב כ), לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" (שמות יב טו); על חמץ דגן גמור ענוש כרת,ועל עירובו עובר בלאו, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום. אף על גב דאמור רבנן: "על עירובו בלא כלום", מילקא הוא דלא

רבנו ניסים (הר"ן)

אלו עוברין. אלו מתבערין:

כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי קרי להו בגמרא ארבעה מיני מדינה בבלי ומדי ואדומי ומצרי וארבעתן חמץ גמור על ידי תערובת לפי שבכולן מערבין מין דגן ונאכל אותו חמץ מעורב עם דברים אחרים:

זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן של סופרים: קרוי בגמרא שלשת מיני אומניות וכולהו מפרש בגמרא ושלשתן נוקשה בעיניה כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה והוא [אינו] מעורב עם דברים אחרים:

רבי אלעזר מוסיף אף תכשיטי נשים פירוש ר' אלעזר מוסיף אדת"ק אפי' נוקשה ע"י תערובות דאילו לת"ק לית ליה אלא או חמץ דגן גמור ע"י תערובות בארבעת מיני מדינה אי נמי נוקשה בעיניה בשלשת מיני אומניות ורבי אלעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהם חמץ נוקשה ע"י תערובות [מינין] אחרים שמערבין בו ורבי אלעזר גרסינן במתני' ולא רבי אליעזר דבגמ' (דף מג א) מסיקנא דר' אליעזר אפילו נוקשה בעיניה לית ליה:

הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת: פירוש ד' מיני מדינה יש מהן שאין בהן כזית בכדי אכילת פרס שאינו נעשה אלא לטבול ושוהין הרבה באכילתו ומשום הכי אין בהן כרת ומיהו קאי עלייהו בלאו דסבירא ליה לתנא דמתני' דחמץ דגן גמור על ידי תערובות אפילו לא אכל ממנו אלא כזית עובר בלאו דהיתר שבו מצטרף לאיסור ונוקשה בעיניה ס"ל דקאי עליה בלאו ובגמ' דרשינן ליה מרבויא דכל ומש"ה קתני הרי אלו באזהרה ומיהו אנן לא קי"ל הכי אלא כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר ואמרי על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום כדאית' בגמ' בסמוך וכ"ש דקי"ל דנוקשה בעיניה בלא כלום דהא מוכח בגמ' דנוקשה בעיניה קיל טפי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות ומיהו כל חמץ דגן גמור ע"י תערובות שלא נתבטל איכא איסורא דאוריי' דחצי שיעור מן התורה אבל נוקשה בעיניה כיון דלית בהו לאו לא מיתסר מדאורייתא כלל דמהיכא תיתי אבל מדרבנן מיהא אסור וכ"ת היכי דחינן סתמא דמתני' משום מחלוקת דרבנן דאי' בברייתא י"ל דהאי סתמא לאו סתמא דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפירקין (מח ב) שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיני' בלא כלום דשיאור נוקשה הוא כדמוכח בגמ' והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכתא יש סדר וכ"ת נהי דאידחי האי סתמא מנוקשה לא אידחי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות דחמיר טפי ליתא דבגמ' מוכח דר' יוחנן ס"ל דחמץ דגן גמור ע"י תערובות בלא כלום אע"ג דאיהו גופיה אמר הלכה כסתם משנה אלמא ס"ל דלגמרי אידחיא הילכך הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק בסמוך כרבנן ולא כסתם משנה וקיים דבריו נמי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על הדרך שכתבתי אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כסתם משנתנו דנוקשה בעיניה וחמץ דגן גמור על ידי תערובות הרי הן באזהרה:

אלו עוברין: פרש"י ז"ל אלו שעוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוס' דהא אפילו לאיסור אכילה איצטריכא בהני ריבוייא כדאיתא בגמרא ובל יראה ובל ימצא מנא לן ובשלמא הנך דהוו חמץ דגן גמור על ידי תערובות איכא למימר דכיון שלא נתבטל ממילא אית לן למימר בהו שיהא עובר עליהן בבל יראה ובל ימצא דקרא לא איצטריך בגמ' אלא ללקות עליהן בכזית שיהא היתר שבהן מצטרף לאיסור אבל הני דהוו נוקשה בעיניה דלא הוו מיתסר כלל אי לאו רבויא דבל יראה ובל ימצא מנא לן:

ולפיכך נראה דאלו עוברין אלו מתבערין קאמר אע"ג דמאורייתא לא קאי עלייהו בבל יראה ובל ימצא (מדאורייתא) מיהו צריכין ביעור ולא מיבעיא לתנא דמתני' דסבירא ליה דהרי אלו כולן באזהרה אלא אפילו למאן דאמר נוקשה בעיניה בלא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן לקמן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה [בעיניה] כדאיתא בגמ' אלמא אפי' מאן דאמר פטור ביעור מיהא בעי דאי לאו הכי אמאי ישרף ישהא אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפילו לר' יהודה דלא אסר רבי יהודה חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא תלתא קראי ומוקמינן להו לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו אבל בנוקשה אפילו ר' יהודה מודה אלא ודאי כדאמרן דלא פליגי רבנן בחמץ אלא הצריכו לבער הכל אפילו נוקשה דילמא אתי למיכל מיניה ומיהו מסתברא דכיון דביעורו מדרבנן בעלמא הוא אם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנאה:

גמ' קומניתא דאומא: עפושה של פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח:

קורטמי: מוריקא שקורין זפר"ן:

מיא דחיזרא: מים של סובין שהיו מערבין בצבע:

פרודא דאושכפי: גלוד בלע"ז:

כל מחמצת לא תאכלו לרבות וכו': מריבויא דכל מרבי להו:

יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה: כלומר האי קרא למיעוטא אתי [שכבר] כתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת ענוש כרת דהיינו נתחמצת מחמת דבר אחר כדמוכח בפ' כל שעה (דף כח ב) כל שכן חמץ שנתחמץ מאליו למה לי למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל הוא בכרת ואין כל החמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א ולרבנן דלא דרשי כל לגמרי מעטיה רחמנא בין מלאו בין מכרת:

וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום: (כלומר) פי' וכ"ש נוקשה בעיניה דפטור דבהדיא מוכח בגמרא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט