רי"ף על הש"ס/פסחים/דף יב עמוד ב

הלכות רב אלפס

לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת. גוי מאי טעמא לא, לאו משום דהדר ומזבין ליה לישראל? הדר אמר רבא: ניזדבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פיסחא.

תנו רבנן: אין מוללין את הקדרות בפסח, והרוצה שימלול, נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ, ויש אומרים: נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח. עולא אמר: אחד זה ואחד זה אסור, משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, וכן הילכתא. אבל בחסיסי שרי, דהא רבה גופיה מחו ליה בחסיסי. פירוש חסיסי, מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בה את הקדרות:

מתני'

אין נותנין את הקמח לא לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל, ואם נתן יאכל מיד, ור' מאיר אוסר. אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות, אבל סכין ומטבילין אותו בהם. מי תשמישו של נחתום ישפכו, מפני שהן מחמיצין:

גמ'

אמר רב כהנא: מחלוקת לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד.

מי תשמישו של נחתום וכו'. תניא: שופכן במקום מדרון ואין שופכן במקום האשבורן.

אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרש רבא: אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים. פירוש, מים שנשאבו בו ביום, אלא במים שלנו. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת, כלומר, שלא תתעסק בדבר אחר ותניח העיסה. וצריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. איבעיא להו, עברה ולשה מאי? מר זוטרא אמר מותר, ורב אשי אמר אסור, וקיימא לן כרב אשי. ולא מיבעיא מיתב בשימשא ומילש דאסיר, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסור, ואף על גב דלא נפלה שמשה בההיא דוכתא, מאי טעמא? יומא דעיבא כוליה שמשא.

סליק פירקא:

רבנו ניסים (הר"ן)

שאבד אמאי לא בטיל כדאמרינן התם בתמורה (דף לד א) בשער בכור ושער נזיר י"ל דשאני כלאים דכיון שעיקר אסורו בתערובות לא בטלי ואע"ג דבשר בחלב שאסורו בתערובות בטיל שאני התם דלא תבשל אמרה תורה ואין בשול אלא בנותן טעם:

ולא יעשנו מרדעת לחמור: שמא יתפור ממנה טלאי בבגדו או שלא יזהר מליגע בבגדו והאי דנקט באבד משום דאפי' בקשה עסקינן ובקשה דוקא באבד אבל אי מינכר שרי דהא תנן מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהם משום כלאים והיינו טעמא דשרי דמדאורייתא כלאים לא מתסרי אלא בהעלאה אבל בהצעה שרי וכדאמרי' בפ"ק דביצה (דף יד ב) לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו וכי גזור רבנן ברכין אבל בקשין שרי כל שאין בשרו נוגע בהן כדתנן [במסכת כלאים (פ"ט מ"ב) הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן] ואיתמר עלה בירושלמי הדא דתימא בקשין לפי שאין דרכן שתכרוך נימא אחת על בשרו ומרדעת נמי כל שהיא קשה לאו אורחיה בהכי הילכך כי אמרי' הכא אפי' בקשה דוקא בבגד שאבד בו כלאים מפני שיש לחוש שמא יתפור ממנו טלאי על בגדו:

אבל עושה אותו תכריכין למת: וא"ת והא איכא משום לועג לרש דבפ' התכלת (דף מא א) אמרינן רב טובי בר קטינא אמר שמואל כלי קופסא חייב בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה וההיא שעתא כלומר בשעת מיתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו ומ"ש הכא בכלאים דלא חיישי' להכי וי"ל דבגד שאבד בו כלאים כיון שאין ניכרין בו ליכא משום לועג לרש ומיהו בפרק [בתרא] דכלאים משמע דאפי' בכלאים ידועים שרי דתנן התם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהן משום כלאים ואפי' הכי איכא למימר אין הדבר ניכר ומתפרסם כטלית בלא ציצית ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאין מתחממים בהן ואין מתכוונים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והמתים אינן מכוונים להנאתן ולא נהנין ומתחממין מהן ומ"מ מההיא דמנחות משמע שמטילין ציצית בטלית של מת ועכשיו לא נהגו כן וכבר כתבתי מקצת מה שיש לדקדק בזה בחידושי:

הדר אמר ניזבנינהו קבא קבא לישראל קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש א' ובכי האי גונא אפי' לישראל שרי וכ"ש לנכרי [והא] דלא מפלגינן בהא אם נתבקעו אם לא נתבקעו משום דחיטי נינהו ובחיטי לא בעי בקוע כך כתב הרא"ה ז"ל ולפמ"ש למעלה קצת חטים מבוקעות היו בהן וחיישינן דילמא זבין להו ישראל ולאו אדעתיה א"נ משום שמא יטחנם הנכרי ויחזור וימכרם לישראל:

אין מוללין את הקדרות בפסח: דרך היה בקדרה חדשה לבשל בה קמח ומים וחומץ והיינו מלילה נותן את הקמח להתבשל ואחר כך נותן את החומץ ואין החומץ מניחו להחמיץ ויש אומרים אף נותן את החומץ תחלה שאף על פי שהחומץ מעורב כבר בתבשיל ותש כחו צומת את הקמח שלא יחמיץ:

אחד זה ואחד זה: בין בחומץ בתחלה בין לבסוף אסור ומיירי דאיכא מים דאי ליכא מים אלא חומץ לחודיה לכולי עלמא שרי דמי פירות אין מחמיצין וכמו שכתבתי למעלה:

מתני' אין נותנין את הקמח וכו': וכגון שיש בהן מים:

ור"מ אומר ישרף מיד: דלאלתר הוא מחמיץ:

לא במשקין: אף על גב דכתיב במים ובגמרא מפרש טעמא:

סכין: בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו:

גמ' מחלוקת: דשרי ליה ת"ק לאכלו מיד לתוך החרדל לפי שהוא חזק ואין מניחו להחמיץ:

מתני' מי תשמישו של נחתום ישפכו: מים שהוא מצנן בה את ידיו בשעה שהוא עורך וקוטף את המצה:

גמ' ואינו שופכן במקום האשבורן: מקום שהמים מתכנסין בו ששוהין שם ומחמיצין ובגמ' אמרי' דהיכא דלא נפישו אף שופכן במקום אשבורן ומשום דלא קים לן בכמה מיקרי נפישי השמיטה הרב אלפסי ז"ל:

אלא במים שלנו: לשון לינה שנשאבו מאתמול ונצטננו כל הלילה:

דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה: לפי שחום השמש מחמם העיסה ומחמיץ אותה:

ולא במים הגרופים: פי' הרב אלפסי ז"ל מים שנשאבו בו ביום וקרי להו מים הגרופים לומר שטעם איסורן מפני שמתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן כדרך המים הנגרים במורד הנשברים בסלעים שהן מתחממין וגרופים מל' (שופטים ה) נחל קישון גרפם:

ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת: פרש"י ז"ל שתהא עוסקת בבצק כל שעה ולא נהירא שאם כן היה לו לומר לא תגביה ידה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה שלא תעסוק בדברים אחרים כלל שלא תמשך אחריהן ולא תדקדק בשיעור שהיית של עיסה אבל לא אסרו עליה לעסוק בענין התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור ולפיכך לא תגביה ידה מן התנור כלומר שאינה רשאי לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו של תנור:

וצריכה ב' כלים: אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן את ידיה אלא לומר שאם מקטפת במים שלא תקטף באותן מים שמצננת בהן את ידיה מפני שהן מתחממין ומחמיצים את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חמוץ בכך וכן נהגו:

ורב אשי אמר עברה ולשה אסור: פירש"י ז"ל ולא דמי לבצקות של נכרים דאמרי' לעיל דאדם ממלא כרסו מהן דהכא הוא דקנסוה רבנן לפי שעברה על דברי חכמים ולפי דבריו ז"ל משמע דאם לשה בשוגג לא מיתסר כדאמר' (ביצה יז א) דעבר ואפה מיו"ט לשבת דלא מיתסר אלא במזיד אלא שאפשר לומר דההיא בצקות של נכרי מיירי שלשה בפניו במים שלנו כמו שכתבנו למעלה בשם ר"ח ז"ל אבל עיסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרוה משום קנס אלא משום חשש חמוץ שמתוך שהפושרים ממהרים להחמיץ שמא נתחמץ ולא מינכר:

יומא דעיבא כולה שמשא: הכי איתא ביומא בפ' אמר להם הממונה (דף כח ב) לבעל הלכות גדולות ז"ל לשה נכרי חרש שוטה קטן לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלו אסור למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ז"ל:

הדרן עלך כל שעה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט