רי"ף על הש"ס/פסחים/דף יב עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

בפסח, מפני שהן מחמיצות:

גמ'

תנו רבנן: אלו דברים שאין באין לידי חמוץ, האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. מבושל, אדמבשיל ליה אחמועי מיחמע? אמר רב פפא: אפוי שבישלו קאמרי. תניא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: קמח שנפל דלף עליו אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. אמרי דבי ר' שילא: ותיקא שרי. והתניא: ותיקא אסיר? לא קשיא, הא במיא ומילחא, הא במישחא ומילחא, דכיון דלית בה מיא, משחא מי פירות הוא ומי פירות אין מחמיצין. פירוש ותיקא, קמח מבושל במים ומלח.

אמר מר זוטרא: לא לימחי איניש בקידרא קימחא דאבישונא, דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ. פירוש קימחא דאבישונא, שתיתא דשיבולי רטיבתא. אמר אביי לא ליחריך איניש תרתי שיבולי בהדי הדדי, דילמא נפקי מיא מהא ועיילי בהא ואתיא לידי חימוץ. אמר ליה רבא: אי הכי אפילו חדא נמי? אלא אמר רבא: מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין, וקיימא לן כרבא.

תנו רבנן: אין לותתין את השעורים בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי הביב והם מתבקעות מאליהן. ושמואל אמר: נתבקעו ממש, עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש. ואנן כיון דלא איפסיקא בהאי מילתא הילכתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל, עבדינן לחומרא כמר עוקבא, דהויא לה ספיקא דאוריתא, וספיקא דאוריתא לחומרא. והני מילי לעניין מיכלינהו להנהו שערי בעינייהו, אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו, כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא, ולא אסרינן ליה לההוא בישולא דמשתכחי ביה תרי ותלת שערי אלא אם כן נתבקעו כשמואל, משום דהויא ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ויש אומרים הלכה כשמואל, דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה (מו"ק טז, ב), וקיימא לן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ועוד דהא עבד ליה שמואל עובדא, ואי לאו דקים ליה דהכי הילכתא לא עביד בה עובדא.

אמר רב: בעל נפש לא ילתות. כלומר, מי שמדקדק עצמו במצוות לא ילתות, אפילו חיטי דשרירן. אמר רב נחמן: מאן ציית ליה לאבא דאכיל נהמא בחובשייהו? דבי רב הונא לתתי, בי רבה בר אבוה לתיתי. והאידנא שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות, הילכך לא שרי לן למילתת, וחליטה נמי ליכא בזמן הזה מאן דידע למיחלט, הילכך אסור. ומיבעי ליה לאניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה, דאמר קרא: "ושמרתם את המצות" (שמות יב יז). ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה, כלומר הזהרו בהן שלא יבוא עליהם מים. פירוש כיפי, עמרים.

ההיא ארבא דטבעה בחישתא, שרייה רבא לזבוניה לגוים. איתיביה רבה בר ליואי לרבא: בגד שאבד בו כלאים הרי זה

 

רבנו ניסים (הר"ן)

יכוס:

גמ' האפוי:    לחם הנאפה כל מה ששורהו במים אינו מחמיץ:

אדמבשל ליה מחמע:    בעוד שהמים (רותחין) [פושרין] קודם שירתיח הוא מחמיץ ובדשדי ליה לתוך רותחין ליכא לאוקמ' דהא בהדיא תנא לה וחלוט שחלטו ברותחין: אפוי שבשלו אפוי אפי' מבשלו אחר אפיה אינו מחמיץ:

דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף:    שנופלת טפה אחר טפה סמוך תיכף ואין שהות בנתים פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דמה ששרוי ע"י מים אינו מחמיץ משום טיף טיף אלא לומר דאי לאו טיף טיף אפילו מה שאין אנו רואין שיהא שרוי במים הכל אסור לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב מן הלחות ודינו כשרוי במים אבל כשהוא טרוד ועושה טיף טיף אינו מניחו למה שאינו לח לשאוב כלל ואינו מחוור:

ותיקא שרי:    מאכל של קמח שמבשלים אותו ואוקימנא לה במילחא ומשחא ולא אסרי' לה משום מלחא שהוא מים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתה ואין בה כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישינן בה:

ומדאמרי' דהא דתניא אסור דמיא ומילחא יש ללמוד שמותר לתת מלח לתוך לחם של פסח דדוקא ותיקא הוא דאסור משום הא דאדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא:

לא למחי איניש דרכן היה בקדרה ישנה לבשל בה קמח במים כדי לשאוב הזוהמא והיה דרכן לעשות כן בקמח קליות ואמר דלא ליעביד הכי בפסחא דשמא אין החטין קלוין כל צרכן ויבאו לידי חמוץ שאילו היו החטין קלוין כל צרכן שוב אין לחוש לכלום:

ת"ר אין לותתין השעורים בפסח:    דרכן היה לרחצן היטב מפני העפר והאבק שעליהן:

נתבקעו:    מחמת הנפוח שמחמת המים אסורות דודאי ממהרות להחמיץ:

כל שאילו מניחן ע"פ הביב מתבקעות מאליהן:    יש מפרשין ביב מלשון בוביא שקורין לינא וכך היה גירסת ר"ח ז"ל ע"פ הביב של קלאין ויש מפרשין ביב מקום ששופכין בו שופכין ויש שגורסין על פי חבית ואינן יכולות לעמוד מפני ריח היין:

כיון דאיסור תערובות חמץ מדרבנן הוא:    דאף על גב דעיקר איסורא מדאוריית' הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסור במשהו תלינן לקולא וראיה לדבר מדאמרי' בפ' אלו עוברין (דף מד א) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר אלמא דאי אמרי' כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא ניחא דאע"ג דעיקר איסוריה מדאורייתא כיון דמדאורייתא מיהא בטיל תלינן לקולא ואמרינן שאני אומר:

ואי לאו דקים ליה דהכי הלכתא לא הוה עביד בה עובדא:    ומיהו לא איתמר האי שיעורא דנתבקעו אלא בשעורים אבל בחטים כיון דאית בהו צירי' כלומר סדק שבחטים כמאן דנתבקעו דמי והכי מוכח בפרק בתרא דמסכת ע"ז כך כתב הרא"ה ז"ל ולא נהירא לי דהתם במסכת ע"ז (דף סה ב) הכי קאמר דאע"ג דענבים שנפלו עליהן יין נסך כל שאין מבוקעות ידיחם והם מותרות בחיטי לא אמרי' הכי דכיון דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין כלומר שהיין נכנס לתוכן אבל לענין חמץ אינו ענין דאדרבה סוגיא דגמרא ריהטא דחיטי קילי טפי:

וחטה או שעורה שנמצאת בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף בהכי דאע"ג דלענין איסורא בלוע חשוב אוכלא כדאיתא בפ"ק דבכורות (דף ז ב) דאמרינן דג טהור שבלע דג טמא אסור אפי' הכי כל מידי דצלי סגי בקליפה שאין לך אסור במשהו אלא בבשול אבל בצלי סגי בקליפה והכא איכא עור זפק דחשיב קליפה:

מאן דציית לאבא אכיל נהמא בחובשיהו:    לחם בעפושו כלומר לא תהא סלתו נקייה:

ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה:    ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר ומיהו אפשר שאע"פ שלא עשה כן אלא שלקח חטים מן השוק ושמרה לשם מצה יצא י"ח ובגמרא אמרינן דשימור דלישה לא הוי שימור כלומר מקמי לישה הוא דבעי שימור אבל כל ששמר את החטים קודם לישה יצא ומ"מ משמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא ידי חובת מצה בכך אלא דגאון אחד ז"ל אמר שהלוקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויצא ידי חובתו בה אבל לכתחלה בעי שימור ומשמע דס"ל ז"ל הכי דכי אמרינן בגמרא דשימור דלישה לא הוי שימור היינו לכתחלה:

ומיהו ה"מ במצה דמצוה אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל אלא שיהא יודע בודאי שלא בא לידי חמוץ דתניא בגמ' הקמחים והבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ופרש"י ז"ל כגון שהוא מכיר בה שלא בא לידי חמוץ שאין בה שיאור וסידוק ומיהו לא נהירא שהרי יש לו לחוש שמא עירב בה שאור כדרך שהנחתומין עושין לפיכך נראין דברי ר"ח ז"ל שפי' שלשה הנכרי בפני ישראל במים שלנו וראה שלא עירב בה שאור ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה:

ההיא ארבא דטבעה בחישתא:    שם הנהר:

בגד שאבד בו כלאים:    שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:

הרי זה לא ימכרנו לנכרי:    דהואיל ואין כלאים שבו ניכר אתי לזבוני האי נכרי לישראל ולאו אדעתיה ואם תאמר וכיון