רי"ף על הש"ס/פסחים/דף יא עמוד ב

הלכות רב אלפס

ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח, נהמא הוא וחייב בחלה, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. והילכתא כר' יוחנן, והכי קא פסק רב אחא משבחא במעשה אילפס כר' יוחנן. ובעל הלכות אמר משמיה דכהן צדק כר' שמעון בן לקיש בשהרתיח ולבסוף הדביק. ואיכא דפסק כר' יהודה, דאמר: אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד, אבל מעשה אילפס, לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח, אין קרוי לחם ואין חייב בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין מברכין עליו המוציא. ואשכחן עלה פירכא מההיא דאמרינן בפרק החולץ: "והאי חלוט דקא אמרינן מצה היא, למאי הילכתא? אמר רבינא: לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח", אלמא אע"ג שחלטה מעיקרא, כיון דאפייה בתנור או באילפס – לחם היא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח:

תניא: יוצאין במצה נא ובמצה העשויה באילפס. מאי מצה נא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שפורסין אותה ואין חוטין נמשכין הימנה. והיכא דאפה מצה על ארעא וקא מינטר לה שפיר, נפק בה ידי חובתו בפסח, כדאמרינן (ברכות לח, א): מר זוטרא קבע סעודתיה עילויה ומברך עליו המוציא וג' ברכות. אמר מר (זוטרא) בר רב אשי: הואיל ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, מאי טעמא? לחם עוני כתיב ביה. והיכא דאיכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מיניה ביבישתא, שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא, דתנן: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח, משום דבעינן טעם מצה וליכא:

מתני'

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור. יוצאין בהן ידי חובתו בפסח בין לחין בין יבשין, אבל לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין, ומצטרפין לכזית. ויוצאין בקלח שלהן, ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו:

גמ'

חזרת, חסא. עולשין, הנדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה תמכתא שמה, וקורין לה בלשון ערבי אל שליס. חרחבינא, אמר רבי שמעון בן לקיש אצוותא דדיקלא, ויש שפרשו אל קוצעינא, ויש שפרשו אל חנדקוקי.

רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה קא מהדר אמרריתא, אמר ליה: מאי דעתיך משום דמרירן טפי? והא אנן חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא מצוה בחזרת, ואמר רבא: מאי חזרת? חסא, דחס רחמנא עלן, ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצרים למרור? לומר לך: מה מרור זה תחילתו רך וסופו קשה אף מצרים תחילתן רך ולבסוף קשה. אמר ליה: הדרי בי:

יוצאין בהן בין לחין בין יבישין. אמר רב חסדא: לא שאנו אלא קלח, אבל עלין, לחין אין יבישין לא:

מתני'

אין שורין את המורסן לתרנגולין, אבל חולטין. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס אדם חיטים ויתן על מכתו

רבנו ניסים (הר"ן)

דנהמא היא:

והלכתא כרבי יוחנן ובעל הלכות משמיה דכהן צדק וכו': משום הכי פסק כריש לקיש אע"ג דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלת דמנינן בפרק החולץ (יבמות לו א) משום דסוגיין בגמרא כריש לקיש ריהטא דמותבינן עליה דר' יוחנן ואוקי נפשיה כתנאי ואידחיא ליה בגמרא וסבירא ליה ז"ל דמש"ה נקטינן כריש לקיש ולא אצטריכין למימני התם בפרק החולץ כיון דאתותב ר' יוחנן וליתא דהא בהנהו דמני התם נמי תניא כוותיה דריש לקיש ואפ"ה מני להו אלמא דבכולהו אחרניתי נקטינן כר' יוחנן ואיכא מאן דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד טעמיה דמאן דפסק הכי משום דבגמרא מפרש רבה דרבי יהודה ה"ק אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא ואסמך ליה אקרא (ויקרא כו) ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד לחם האפוי בתנור [אחד] קרוי לחם שאין אפוי בתנור [אחד] אין קרוי לחם ולהאי לישנא אפאו באילפס מעיקרא אפי' חזר ואפאו בתנור לאו לחם הוא לפי שאינו נאפה בתנור אחד אלא בשני תנורים ומש"ה פריך ליה הרב אלפסי ז"ל מדגרסי' בפ' החולץ והאי חלוט וכו' דאלמא לא חיישינן לדרשה דתנור אחד דהא האי חלוט חלטיה מעיקרא והדר אפייה ונמצא שנאפה שתי פעמים ואפילו הכי אדם יוצא י"ח:

הילכך נקטינן כרבי יוחנן דאמר מעשה אילפס חייבין: ומיהו דוקא שאפאו באילפס שלא ע"י משקין אבל על ידי משקין אפילו רבי יוחנן מודה דלאו לחם מיקרי ולא מיחייב בחלה והכין מוכח בירושלמי בפ"ק דחלה דגרסי' התם ר' יוסי אומר בשם ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ר"ש בן לקיש אומר כל שהאור מהלך תחתיו פטור מן החלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אמר רבי יוחנן ובלבד ע"י משקה אלמא על ידי משקה מודה ר' יוחנן דפטור ומ"מ לדברי ר"ת ז"ל שכתבנו למעלה דוקא בשבלילתן רכה אבל כל שתתגלגל חייב בחלה אפי' אפאו בסוף ע"י משקה וכתב הוא ז"ל דהמוציא נמי מברכין עליה מדאמרי' במנחות (נף עה ב) ובברכות (דף לז ב) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלן לאוכלן אומר המוציא לחם מן הארץ וקא פסיק ותנא לא שנא מנחת מחבת ולא שנא מנחת מרחשת ואף על גב שמטוגנת בשמן ועוד נתבאר במסכת ברכות:

תניא יוצאים במצה נא ובמצה העשויה באילפס: כלומר בלא משקה:

מאי מצה נא: כלומר וכמה תאפה ויוצא בה:

כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה: שפורסה שמשברה:

מתני' ואלו ירקות וכו' בחזרת ובעולשין כולהו מפרש בגמ':

כבושין: בחומץ:

שלוקין: מבושלין הרבה עד שנמוחו:

מבושלין: כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית: לצאת ידי חובתו ונ"ל דה"ה דהוה מצי למיתני לענין כזית מצה דמצטרפין אלא לגבי מצה פשיטא ליה אבל הכא איצטריך סד"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מבטל בחבריה קמ"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפים:

ובדמאי: אבל לא בטבל גמור דאע"ג דמעשר ירק מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה:

גמ' חזרת חסא: יש שפירשו אלקרצעינא האי פירושא ודאי לא נהירא דבגמ' מסקינן דכל א' מן הירקות שאדם יוצא י"ח בפסח מדין מרור הוא מר ויש לו שרף כלומר כמין חלב כשחותכין אותו ופניו מכסיפים כלומר שאינו ירוק ככרתי ואלקרצעינא אין לו שרף ואינו מין מרור כלל אבל משתמשים בו לחולים חולי החזה למתיקותו:

דהוה קא מהדר אמרירתא: עשב מר מאד:

והא אנן: ברישא דכולהו חזרת תנן ותנא דבי שמואל נמי חזרת תנא ברישיה אלמא היא קדמה לכולהו:

מצוה בחזרת: כדמפרש טעמא בדרבי יונתן:

מאי חסא: מ"ט קרו לה חסא משום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קדמה:

למה נמשלו למרור: דכתיב (שמות א) וימררו את חייהם:

מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה: שקלח שלו מתקשה כעץ: אף מצרים תחילתן קרבו את אבותינו ולבסוף נשתעבדו בהן:

הדרי בי: לא אוסיף עוד:

ודאמרינן למה נמשלו המצרים למרור היינו חזרת דעלה קיימינן ולאו היינו מרור דמתני' דהא תנן במתני' בחזרת ובמרור אלמא תרי מיני נינהו אלא משום דרגילי אינשי בחזרת קרי ליה רבי יונתן מרור סתמא:

לא שנו אלא קלח: ל"ש דיבש יש לו טעם מרור אלא קלח דמתוך שהוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו אבל עלין יבשין הרי הן כעפר בעלמא:

מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין: ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ:

האשה לא תשרה את המורסן: לשוף בבשרה מפני שמחמיץ בשרייתו:

אבל שפה היא על בשרה יבש: ואע"פ שהמים טופחין בבשרה:

לא ילעוס: לא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט