רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף כ עמוד א

הלכות רב אלפס

אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם ומפני מה האשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור אמר ר"ע אני אבין ואדון לפניך כ"מ שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת כוכבים מי שהיה כותלו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנות כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה היה שלו ושל עבודת כוכבים נידון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ שנאמר (דברים ז) שקץ תשקצנו

רבנו ניסים (הר"ן)

ההרים ומשמע צלמים ופסילים שעל ההרים קרויים אלהיהם ולא ההרים קרויים אלהיהם: ומאחר שהוא כן מפני מה אשרה אסורה והלא אילן דבר מחובר הוא ואיבעי לן למדרש נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ולמה אסר הכתוב דכתיב ואשריהם תשרפון באש:

מפני שיש בה תפיסת ידי אדם: שאדם נטעו ואמרינן בגמרא דאיכא בין תנא קמא לר"י הגלילי אילן שנטעו ולבסוף עבדו דלת"ק שרי דדומיא דהר הוא כיון שלא היה בו תפיסת ידי אדם לשם עבודת כוכבים מיהו מודה [דתוספתו] אסורה כדאיתא לקמן ולרבי יוסי הגלילי כולו אסור כיון דמ"מ יש בו תפיסת ידי אדם והיינו דקאמר דכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור וקיי"ל כתנא קמא מיהו אפשר דדוקא שנטעו גרעינין אבל נטעו יחור מיתסר ויתבאר לפנינו בס"ד:

א"ר עקיבא אני אבין ואדון לפניך: אפרש ואדון לפניך אחר שאין לנו לדרוש מיעוטא מתחת כל עץ רענן שלא נאמר אלא למסור להם סימני מקום שרגילין אמוריים לעבוד שם עבודת כוכבים כדי שיחפשו ישראל שם ויבערום ובמיעוט דהרים וגבעות מיהא ממשמעותיה דקרא נפיק שלא צוה לאבד את ההרים אבל עץ רענן שצונו לאבדו במקום אחר כדכתיב ואשריהם תשרפון באש על כרחין כי כתיב תחת כל עץ רענן לא אמר הכי אלא לסימנא:

וגרסינן בגמרא [דף מו א] איתמר אבני הר שנתדלדלו: כלומר שנעקרו מאליהן והשתחוה עובד כוכבים להם פליגי בה רבי חייא ורבי יוחנן חד אמר אסורות וחד אמר מותרות. כלומר דפליגי אי דינייהו כהר מפני שלא היתה בהם תפיסת ידי אדם או לא כיון דתלושות נינהו וכדאיתא בגמרא וכיון דלא איתמר הילכתא כחד מינייהו נקיטינן לחומרא דבשל תורה הואי וכן כתבה ר"מ הלוי ז"ל בפסקי הלכותיו ולא ידעתי מנין לו לר"מ במז"ל שכתב בפ"ח מהל' עבודת כוכבים אבני הר שנתדלדלו ועבדן במקומן מותרות שהרי אין בהם תפיסת ידי אדם:

וגרסינן תו בגמ' בעי חזקיה זקף ביצה להשתחוות [לה מהו]: כלומר שישראל זקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה דאילו לא זקפה ישראל להשתחוות לה פשיטא לן דלא מיתסרא בהשתחואתו של עובד כוכבים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל הכא מיבעיא לן כיון דישראל גלי אדעתיה בזקיפתה דניחא לה בעבודת כוכבים כי פלח לה עובד כוכבים שליחותיה קא עביד וכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסורה מיהו בביצה מיבעיא לן מי אמרינן דוקא לבינה דמנכרא זקיפתה שרחבה יותר על עוביה וכשהיא זקופה נראית גבוהה ואיכא גלויי דעתא אבל ביצה לא או דלמא לא שנא וסלקא בתיקו ולחומרא:

וגרסינן תו בגמרא [דף מז א] בעי רשב"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תיבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דר' יוסי בר' יהודה לא תיבעי לך דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור כי תיבעי לך אליבא דרבנן מאי לענין מצוה מי מאיס לגבוה או לא: פירוש נקיט לה באם תמצא לומר דיש נעבד במחובר אצל גבוה לקרבן דאיבעיא לן הכי בגמרא לעיל [דף מו ב] מהך בעיא ומיבעיא ליה לענין מצות לולב אם יש נעבד במחובר לגבוה דהיינו לקרבן [אבל למצוה שפיר דמי] או לא ואיכא למידק היכי מספקא ליה מחובר דשרי להדיוט אי אסור למצוה או לא דהא אפילו תלוש דאסור להדיוט ולענין מצוה יצא דאמרינן בפרק לולב הגזול (דף לא ב) אמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל כשר ובמסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד (דף כח א) אמר רב יהודה שופר של עבודת כוכבים לא יתקע ואם תקע יצא ומשמע ודאי אע"פ שלא בטלו מדפרשינן התם טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובסוף פרק כסוי הדם (דף פט א) נמי מקשינן לרבא מצות לאו ליהנות ניתנו מדתניא לולב של עבודת כוכבים לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא לא אם נטל יצא וכיון דמשום מצות לא ליהנות ניתנו [אתי בה ודאי אפילו בשלא בטל] אמרינן דיצא אלמא אפילו בתלוש דאסור להדיוט גבי מצוה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכל שכן מחובר דאפילו להדיוט שרי שיצא בו ידי מצוה תירץ הראב"ד ז"ל דלכתחלה דוקא הוא דמיבעיא ליה דנהי דדיעבד במקום מצוה יצא אפילו היכא שנאסר להדיוט מיבעיא ליה לר"ל לכתחלה אי אסור למצוה אפילו היכא דלהדיוט שרי אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמדאמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי משמע דאפילו לפסלו בדיעבד קא מיבעיא ליה דלגבוה ודאי אפילו בדיעבד פסול דהא פשטה רבא בגמרא [דף מז ב] מאתנן דפסול ואי עלה נמי ירד וכיון שכן על כרחין ריש לקיש דבעי ליה הכא לית ליה דרבא ורב יהודה אלא פשיטא ליה דכל היכא דלהדיוט אסור למצוה נמי פסול ומחובר דשרי להדיוט מספקא ליה אי לענין מצוה כלגבוה דמי [ומיפסל] אפילו בדיעבד או לא ולענין הלכה קיימא לן כרבא וכרב יהודה דבתראי נינהו ועוד דה"ל ריש לקיש יחיד לגבייהו הלכך בין במחובר בין בתלוש אם נטל יצא ומיהו הני מילי ביום טוב שני דלא בעינן לכם אבל ביום טוב ראשון ודאי לא יצא דלולב זה אי של עבודת כוכבים הוא בשעה שהוא יוצא בו בעינן לכם וליכא ואי שלו הוא הויא לה עבודת כוכבים דישראל ומסקינן בפרק לולב הגזול ובפרק כסוי הדם דבעבודת כוכבים דישראל אם נטל לא יצא דכתותי מיכתת שיעורא ורב אלפסי ז"ל [לא] כתב להא דר"ל ולא לההיא [דרבא] דלולב של עבודת כוכבים דאפשר שסמך על מה שכתב ההיא דרב יהודה בפרק ראוהו ב"ד דשופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ואם תקע יצא ומשמע דסבירא ליה דהוא הדין ללולב וליכא למימר קל הוא שהקלו בשופר משום דבקולו הוא יוצא מה שאין כן בלולב דבגופו הוא יוצא דהא [אי] אמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי אפילו שופר היה פסול דהא לגבוה בכי האי גוונא פסול כדאמרי' בסמוך בגמרא אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת קרבן לא תיבעי לך דמכשירי קרבן נינהו ואסירי והכא נמי גבי שופר עיקר שירה בכלי ואפ"ה כשר אלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי הלכך ה"ה ודאי ללולב:

וגרסי' תו עלה בגמרא [דף מז ב] כי אתא רב דימי אמר אשרה שבטלה קא מיבעיא ליה: כלומר פשיטא לן לענין מצות לאו כלגבוה דמי אלא דקא מיבעי לן באשרה שהיא אסורה להדיוט כגון אילן שנטעו מתחלה לכך אי מהני לה בטול לענין מצוה או לא אי יש דיחוי אצל מצוה. כלומר מי שייכא תורת דיחוי במצוה דנימא הואיל ונדחה בעודו אשרה ידחה עולמית או אין דיחוי ומשתרי ואמרינן עלה ותיפשוט ליה מדתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה כלומר לאחר שכסהו הרוח אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות והוינן בה מאי שנא דכי לא חזר ונתגלה דאמרי' הואיל ואידחי אידחי כי חזר ונתגלה נמי הואיל ואידחי אידחי כלומר כיון דאידחי בזמן שלא נתגלה אידחי נמי בתר הכי ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומהדרינן דרב פפא גופיה קא מיבעיא ליה [אי] מיפשט פשיטא ליה לרב פפא דאין דיחוי אצל מצות ל"ש לקולא כגון גבי אשרה שבטלה למהדר ואשתרויי לולבו למצוה ולא שנא לחומרא כגון גבי כסוי דמחייבינן ליה למהדר ולכסות או דלמא ספוקי מספקא ליה אי יש דיחוי או אין דיחוי ולחומרא אמר דאין דיחוי הלכך גבי כסוי חייב לכסות אבל לקולא כגון הכא לא אמרי' אין דיחוי למשרייה ולא איפשיטא הכא בעיין מיהו בפרק לולב הגזול (דף לג ב) מסקינן דדיחוי מעיקרא אצל מצוה לא הוי דיחוי דפשטינן לה התם ממתני' דתנן גבי הדס אם מיעטן כשר אבל בנראה ונדחה וחוזר ונראה מספקא לן אם יש דיחוי אצל מצוה [או לא] ואע"ג דהא דכסהו [הרוח] ונתגלה נראה ונדחה וחוזר ונראה היא ואפ"ה אמרי' עלה דאין דיחוי אצל מצות ה"מ לחומרא אבל לקולא [דוקא] בדיחוי מעיקרו אמרי' דלא הוי דיחוי אבל בנראה ונדחה וחוזר ונראה מספקא לן אם הוי דיחוי הלכך ההיא דאמר רבא בפרק לולב הגזול דלולב של עבודת כוכבים אם נטל יצא לא משכחת לה אלא ביום טוב שני דלא בעינן לכם ואי נמי ביום טוב ראשון כגון שעבדו מערב יו"ט דהוי דיחוי מעיקרו ובטלו ביום טוב אבל אם עבדו ביום טוב אפילו לאחר שבטלו ודאי לא יצא דכיון דנראה מתחלת יום טוב ולבסוף נדחה כשעבדו שבשעה שהיה נעבד אי אפשר לצאת בו דאי של עובד כוכבים הוא בעינן לכם וליכא ואי שלו הוא הויא לה עבודת כוכבים של ישראל דכתותי מיכתת שיעוריה הלכך באותה שעה דיחוי גמור היה וכיון דנראה ונדחה כשבטלו אינו חוזר ונראה דבכי האי גונא [הוי] דיחוי אצל מצות מספיקא:

מתני' מי שהיה כותלו סמוך לבית עבודת כוכבים: שהיה אחד מכותליו בית עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד:

אסור לבנותו: שבונה כותל לעבודת כוכבים:

כונס: לתוך קרקע שלו ארבע אמות:

היה שלו ושל עבודת כוכבים: שמקום עובי הכותל חציו שלו וחציו של עבודת כוכבים:

נידון מחצה על מחצה: אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ארבע אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עוביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס לו שלשה אמות לתוך שלו:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ: ואפילו חלקו לפי שאין ברירה. שרץ אינו מטמא במשא. שרץ לשון שקוץ:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט