רי"ף על הש"ס/סוכה/דף טו עמוד א

הלכות רב אלפס

נקטם ראשו, אבל נסדק כשר. ואי נסדק דעביד כי המנק פסול, והוא כלי שיש בו שני ראשים וזה צורתו ץ.

תניא, לולב קבוץ, כפוף, סדוק, עקום דומה למגל, פסול. חרות פסול, דומה לחרות כשר. עקום דומה למגל, אמר רבא לא אמרן אלא מלפניו, אבל מלאחריו ברייתיה הוא וכשר. ואמר רב פפא, ולצדדין כלפניו דמי, ואמרי לה כלאחריו דמי, הילכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי ופסול.

אמר רבא, האי לולבא דסליק בחד הוצא, בעל מום הוא ופסול:

נפרדו עליו כשר, אמר רב, נפרדו עליו דאיפרוד איפרודי, נפרצו עליו דעבדי כחופיא. פירוש נפרצו עליו כגון שנתרו מן השדרה והן תלויין בה וזהו דעביד כי חופיא, שההוצין כשנחתכין מן השדרה נקראין חופיא, כדגרסינן בהגוזל קמא (דף צו.): הוצין ועבדינהו חופיא, והוא כעין שבירה. נפרדו, שנפרדו ההוצין כעין פתיחת החריות ולא ניתק אחד מחברו ולפיכך כשר:

בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו? תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי: נחלקה התיומת נעשית כמי שניטלת התיומת ופסול. פירוש התיומת, גבא דהוצא דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד, כי כל אחת ואחת כפולה לשנים ותאומה מגבה, ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לב' והתיומת שלהן קיימת, כשר, ואם נחלקה התיומת הרי הוא כאילו נפרצו העלין ופסול:

ציני הר הברזל כשרות. אמר אביי לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, פסולות:

(דף לב:) לולב שיש בו ג' טפחים וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל, שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן, כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח. ואקשינן והא תנן לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר? אימא וכדי לנענע בו כשר. והאי שיעורא דאמרי הוא דלא ליהוי פחות מהאי שיעורא, אבל אי הוי טפי ביה מהאי שיעורא כשר, דקיימא לן לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור מלמטה:

רבנו ניסים (הר"ן)

העליון ובדידיה נמי אמרינן דנסדק כשר אלא היכא דעביד כי המנק וכ"ת והא אמרינן לקמן דנחלקה התיומת פסול ופירשו בו דהיינו העלה האמצעי אלמא דאע"ג דלא עביד כי המנק פסול תירצו בזה דכי פסלינן בנחלקה התיומת היינו דוקא ברובא אבל מיעוטא לא מיפסל אלא היכא דעביד כי המנק [ויש מחמירין ומפרשין דנסדק במקום התיומת פסול והא דדייקינן אבל נסדק כשר הוא באמצע העלה לארכה אבל נסדק במקום התיום נחלק שמו ופסול] ומחמירין עוד לומר דכל שנחלק התיום אפילו במיעוט פסול וכי שרינן נסדק בדלא עביד כי המנק היינו בשנסדק לרחבו ואין זה במשמע אלא שראוי לחוש ולהחמיר ואחרים פירשו דנחלקה התיומת לאו בעלה האמצעי בלחוד קאמר אלא העלין הכפולין יש להן בגבן דבר שמחבר אותם ומתאימן ונקרא תיומת ואם נחלקו רוב העלין ורוב כל עלה ועלה מהם באותו מקום פסול והכי משמע בירושלמי דאמרינן נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת [אלמא] בכל העלין הוא דומיא דנפרצו עליו מדקא מדמי להו להדדי וכן פירש הרב אלפסי ז"ל בסמוך ולפי זה אפשר דאפילו נסדק רובו או כולו של עלה האמצעי כשר אא"כ עביד כי המנק ומקילין עוד לפי זה ואומרים דכי פסלינן בדעביד כי המנק היינו שהלולב עשוי כך מתחילתו כעין ב' שדראות מקצת עלין כאן ומקצת עלין כאן אבל נסדק ראש העלין והשדרה ויכול לאגדו כה"ג נסדק מיקרי וכשר:

תניא לולב כווץ: שעשוי קמטים קמטים כדאמרי' בחולין גבי כל שחתכו וכווץ:

קווץ: שיש בו קוצים:

סדוק: דעביד כי המנק ויש שגורסין כן בברייתא:

כפוף: שראשו כפוף כאגמון:

חרות: שהוא קשה ואינו יכול ליכפף:

דומה לחרות: שהתחיל להתקשות ולא נתקשה לגמרי:

לאחריו: שנעקם לצד השדרה:

לפניו: לצד שכנגד השדרה:

שדרה: זהו הצד העשוי כשדרה של בהמה שהחוליו' והצלעות מחוברות בה מכאן ומכאן ואף העלין העולין מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל:

האי לולבא דסליק בחד הוצא: פרש"י ז"ל שאין בו עלין אלא מצד אחד ואחרים פירשו שאין רוב עליו כפולים אלא עולין אחד אחד ומדאמרי' בעל מום הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול:

נפרצו דעביד כחופיא: פרשתיה במשנתינו:

נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה התיומת ופסול: פירוש אם נחלקו העלין במקום שמתאימין הרי הוא כאילו נטל בכולן בכל אחת ואחת אותו חוט המתאימן והוה ליה חסרון בכולהו ובהא ודאי פסול דמשמע דפשיטא לן דחסרון בכולהו פוסל:

אמר ר' פרנך א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיוצא מן ההדס טפח: קי"ל כוותיה ודלא כשמואל דסגי ליה כל שיצא לולב מן ההדס טפח אפי' בהדי עלין ומסתברא דאפילו הוסיף באורך ההדס והערבה אפילו כמה צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהן טפח ומשום הכי נקטי ליה ר' יוחנן ושמואל בהאי לישנא ולא אמרו סתם לשמואל לולב ארבעה בהדי עלין ולרבי יוחנן לבר מעלין:

מיהו הרב אלפסי ז"ל כאן לא דק דבגמרא אמרי' דהני טפחים דהדס וערבה טפחים קטנים הם שחוזרין לשני טפחים ומחצה שהן עשרה גודלין דהכי מפרשינן אליביה דר' טרפון בגמרא דקי"ל כוותיה וי"א שהטפח שצריך שיהיה יתר בו הלולב על ההדס וערבה טפח קטן הוא ג"כ ונמצא שעור לולב ד"ט קטנים השלשה מהם הם עשרה גודלין כמ"ש והטפח אם היה גדול היו בו ארבעה גודלים שהם י"ב שלישי גודל צא מהן שתות כדי להעמידו על טפח [קטן] נשארו עשרה שלישי גודל שהם שלשה גודלים ושליש ונמצא שיעורו של לולב שלשה עשר גודלין ושליש וכן כתבו בתוספות והרב רבי יונה מנח ביה סימנא מי בעל דברים יגש אליהם שהלולב שנאמר בו דברים הרבה דהיינו ברכת לולב והלל שיעורו י"ג"ש דהיינו י"ג גודלים ושליש אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא חלק ר"ט בטפח עודף של לולב ומודה הוא שצריך שיהא טפח שלם של ד' גודלים וראיה לדבר מדאמרי' בפ' (התכלת) [המפלת] [בנדה דף כו א] חמשה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט