רי"ף על הש"ס/נדרים/דף י עמוד ב

הלכות רב אלפס

פרק ג

שאני נהנה לישראל וכו' אמר שמואל: הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו, חייב. אלמא קסבר, הנאת לוקח היא. תנן: שאני נהנה לישראל, מוכר בפחות, אבל שוה בשוה לא; ואי הנאת לוקח הוא, אפילו שוה בשוה נמי? מתניתין בזבינא דרמי על אפיה. אימא רישא: לוקח ביותר. אי בזבינא דרמי על אפיה, אפילו רישא נמי? ועוד, אימא סיפא: שישראל נהנין לי, לוקח בפחות ומוכר ביותר; ואי בזבינא דרמי על אפיה, אפילו שוה בשוה נמי? סיפא בזבינא חריפא. אי בזבינא חריפא, לוקח בפחות?! אפילו שוה בשוה נמי! מתניתין בזבינא מציעתא, ודשמואל בזבינא חריפא. תניא כוותיה דשמואל: הלוקח כלים מן התגר לשלחו לבית חמיו, ואמר לו: אם מקבלין אותן ממני – אני נותן לך דמיהן, ואם לאו – אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם, ונאנס בהליכה, חייב; בחזרה – פטור, מפני שהוא כנושא שכר.

ההוא ספסירא דשקל חמַרא לזבוניה, ולא אזדבין. בהדי דהדר, אתניס חמַרא, וחייבהו רב נחמן לשלומי. איתיביה רבא: בחזרה פטור? אמר ליה: חזרה דספסירא – הליכה היא, דאי משכח לזבוני אבבא דביתיה, מזבין ליה.

קונם שאני נהנה לערלים כו' תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שלא נתלה למשה בשעה שנתעצל. אמר לו רבי יוסי: חס ושלום שנתעצל; ומפני מה נענש? מפני שנתעסק במלון תחילה.

אמר רמי בר חמא, מאי דכתיב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט"? "עיר קטנה" – זה הגוף. "ואנשים בה מעט" – אלו האברים. "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" – זה יצר הרע. "ובנה עליה מצודים וחרמים" – אלו העוונות. "ומצא בה איש מסכן" – זה יצר טוב. "ומלט הוא את העיר בחכמתו" – זו תשובה ומעשים טובים. "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" – דבשעת יצר הרע, לית דמדכר ליצר טוב. "החכמה תעוז לחכם" (זה יצר טוב. מעשרה שליטים) – אלו תשובה ומעשים טובים. יותר "מעשרה שליטים", שהם שני עינים, שתי אזנים, ושני ידיים, שני רגליים, וראש הגויה, והפה.

הדרן עלך ארבעה נדרים